המשניות בסוף המסכת עוסקות בדיני תחומין בחפצים, והן מגדירות את מקום שביתתם של החפצים השונים:

הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים. כלים המיוחדין לאחד מן האחין שבבית הרי אלו כרגליו, ושאין מיוחדין הרי אלו כמקום שהולכין. השואל כלי מחבירו מערב יום טוב כרגלי השואל, ביום טוב כרגלי המשאיל...

[משנה לז.]

משניות אלו מבוססות על ההנחה שאיסור תחומין – הקיים גם לגבי חפצים[1] – קיים גם ביום טוב.

כמו כן, איסור זה נאמר במשנה גם ביחס לאוכל נפש:

מי שהיו פירותיו בעיר אחרת וערבו בני אותה העיר להביא אצלו מפירותיו לא יביאו לו, ואם ערב הוא פירותיו כמוהו. מי שזמן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא אם כן זכה להם מנותיהם מערב יום טוב. [משנה לט:-מ.]

המהרש"א מקשה על כך, מדוע איסור תחומין לא הותר ביום טוב לצורך אוכל נפש:

וצריך ליתן טעם אמאי לא התירו נמי תחומין לצורך, דהא אפילו מלאכה גמורה התירו מהאי טעמא דמתוך. [מהרש"א כתובות ז. בא"ד והא דקאמר]

החתם סופר מיישב את קושייתו:

אבל האמת יורה דרכו דאין כאן קושיא כלל, דודאי אילו היה איסור תחומין בכלל מלאכה היה בכלל היתר 'אך אשר יאכל לכל נפש' וכו', אמנם תחומין אינו בכלל מלאכה.... שהרי אין שום תנא שיהיה מכניס תחומין בכלל מלאכת המשכן ורק קפידא דקרא ואיסור בפני עצמו, שאינו ענין לאיסור מלאכה כאיסור חמץ בפסח וחדש לפני העומר וכדומה, ומה ענין זה להיתר אוכל נפש, ואין שום מקום להתירו לצורך אוכל נפש אם הוא מדאורייתא. וכשם שאין להתיר ביצה שנולדה ביום טוב אחר שבת לצורך אוכל נפש, דהכנה איסור בפני עצמו היא ולא בכלל מלאכה, ולא הותר ב'אך אשר יאכל לכל נפש'. [שו"ת חתם סופר או"ח סי' קמט]

החתם סופר טוען כי איסור תחומין הוא איסור עצמאי, שאינו כלול באיסור עשיית מלאכה. בשל כך, היתר אוכל נפש, האמור לגבי איסור מלאכה בלבד (ולא לגבי איסורים אחרים), אינו מתיר את איסור תחומין.

יישוב זה נאמר על ידי אחרונים נוספים [אבני נזר או"ח סי' שפו אות ג; מרחשת ח"א סי' י ענף ב אות ח; קובץ שיעורים ביצה אות עג]. עם זאת, מדברי הרא"ש נראה לא כך. הרא"ש מביא ראיה מאיסור הבאת בהמה מחוץ לתחום על מנת לשוחטה לאיסור גזיזת בהמה לצורך שחיטתה:

דודאי לאחר שחיטה, כיון דכבר הותרה לאכול ואי אפשר לאוכלה בלא תלישת נוצה, מותר לתולשה כמו שמותר לצלותה ולבשלה. אבל בעוד שלא נשחטה, כל מה דעביד מכשירי אוכל נפש דאפשר למיעבד מאתמול הוא ואסור. מידי דהוה שאסור להביא הבהמה מחוץ לתחום כדי לשוחטה, ואפילו אם הביא עובד כוכבים לצורך ישראל אסור. [רא"ש בכורות פ"ג סי' ה]

הקהילות יעקב [ביצה סי' כ] מוכיח מכך כי לשיטת הרא"ש כעיקרון היתר אוכל נפש נאמר גם ביחס לאיסור תחומין, אלא שהבאה מחוץ לתחום דינה כמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותם מערב יום טוב, ומטעם זה היא אסורה[2]. הקהילות יעקב מבאר, כי לשיטת הרא"ש איסור תחומין הוא חלק מאיסור עשיית מלאכה, ולכן היתר אוכל נפש אמור גם לגביו[3].

טענת החתם סופר וסיעתו, שאיסור תחומין הוא איסור עצמאי, שאינו כלול באיסור עשיית מלאכה, מעלה תמיהה על עיקר איסור תחומין ביום טוב: ביום טוב נאמרה אזהרה על עשיית מלאכה בלבד, ואילו איסור תחומין נאמר לגבי שבת [שמות טז, כט]: "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". אם כן, מה המקור לאיסור תחומין ביום טוב?

שאלה זו נשאל רבי אברהם בן הרמב"ם ביחס לפסקו של אביו [הל' עירובין פ"ח ה"ד]: "כשם שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת, כך אסור לצאת ביום טוב וביום הכיפורים":

קשה לי גם כן, איך אפילו לפי סברתו ז"ל כי איסור תחומין דאורייתא, והיא מצוה בפני עצמה, לא יחייב שימנה איסור תחומין גם כן ביום הכפורים וביום טוב, והוא אמר 'כשם שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת כך אסור ביום טוב וביום הכפורים', ולא באר כי זה עיקרו מדאורייתא ועיקר זה מדרבנן. [שו"ת מעשה ניסים סי' יב]

רבי אברהם משיב:

תמיה כי יכנס במוח בעל שכל כי איסור תחומין ביום טוב או יום הכפורים מן התורה, עם היות לשון הכתוב הנלמד ממנו איסור תחומין הוא 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי', ואמרו ז"ל 'כשם שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת כך אסור ביום טוב וביום הכפורים', לא יתחייב ממנו להשוות מדריגות האיסור והסכם בפנותיו, אבל כללות האיסור בלבד, ואף כי נתחלף בפנותיו, כי עיקר קצתו מדאורייתא וקצתו מדרבנן. [שם]

רבי אברהם טוען כי השוואתו של אביו בין שבת ליום טוב וליום הכיפורים אינה מלמדת שתוקף האיסורים שווה. לדבריו, בהכרח איסור תחומין ביום טוב וביום הכיפורים הוא מדרבנן בלבד, שכן האיסור נאמר בתורה ביחס ליום השבת[4].

מדברי רש"י עולה שיטה שונה. רש"י כותב ביחס לדברי הגמרא [חגיגה יז.-:] הלומדת מהכתוב "ופנית בבקר והלכת לאהליך" ש"חג המצות טעון לינה":

ופנית בבקר – שהוא חול המועד, דאילו ביום טוב תחומין אסור. [רש"י חגיגה יז: ד"ה ופנית]

מדבריו עולה כי איסור תחומין ביום טוב הוא מדאורייתא[5].

הטורי אבן חולק על שיטתו מכוח הטענה דלעיל:

דעד כאן לא שמעת ליה לרבי עקיבא דתחומין מן התורה אלא בשבת דחמיר, דהא איסור תחומין נפקא ליה לרבי עקיבא מ'אל יצא איש ממקומו ביום השבת'... ואכתי יום טוב דקיל משבת מנא לן, דאין למידין קל מחמור להחמיר עליו. ובעל כרחך תחומין ביום טוב אפילו לרבי עקיבא אינו אלא מדרבנן. [טורי אבן שם, ד"ה דכתיב]

לטענתו, הואיל ואיסור תחומין נאמר לגבי שבת בלבד, בהכרח ביום טוב תוקף האיסור אינו אלא מדרבנן.

הטורי אבן [אבני מילואים, שם] מוסיף וכותב כי עניין זה תלוי במחלוקת בה"ג והרמב"ן בדין שביתת עבדו ואמתו ביום טוב. הרמב"ן מביא ב'תורת האדם' את דברי בה"ג, האוסר על עבדו של ישראל לקבור מת ביום טוב מחמת מצות שביתת עבד ואמה:

וכתב בעל הלכות: ועבדים דישראל אסור להון למיקבר מיתא ביום טוב ראשון, דאמר רבא מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין ומאי עממין גוים, אבל עבדים לענין מלאכה דשבת ויום טוב איתקוש למרייהו דכתיב 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך', כל מלאכה דאסור ליה למריה למעבד אסור להו למיעבד ואי קברי מחינן להו.

[תורת האדם שער הסוף עניין ההוצאה]

הרמב"ן תמה על פסק זה:

ומכל מקום לא נתברר לי מנין לו לבעל הלכות שיהא יום טוב כשבת לענין איסור מלאכה דעבדים, שאני אומר כיון דגזירת הכתוב הוא בשבת אין ללמוד ממנו יום טוב, שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו. [שם]

לדברי הרמב"ן, מצות שביתת עבד ואמה נאמרה לגבי שבת בלבד, ואין ללמוד ממנה ליום טוב.

טענתו של הרמב"ן כנגד בה"ג לגבי דין שביתת עבדו ביום טוב, מקבילה לטענתו של הטורי אבן כנגד רש"י ביחס לאיסור תחומין ביום טוב: אין ללמוד משבת ליום טוב את הדינים שנאמרו בתורה לגבי שבת. לעומת זאת, בה"ג ורש"י סבורים כי קיים היקש כללי בין יום טוב לשבת, המלמד על השוואה הקיימת ביניהם: "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד", ושאר הדינים – גם דינים עצמאיים, שאינם נובעים מאיסור המלאכה – קיימים ביום טוב כבשבת.

מן הדברים עולה מחלוקת עקרונית האם הדינים שנאמרו לגבי שבת אמורים גם ביחס ליום טוב. הטורי אבן מביא שני מקורות נוספים למחלוקת זו.

הגמרא במסכת פסחים מביאה את ראיית רבי עקיבא לכך שמצות "תשביתו" אמורה להתקיים בי"ד בניסן ולא ביום טוב עצמו:

רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר 'אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם', וכתיב 'כל מלאכה לא יעשה בהם', ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. [פסחים ה.]

לפי דבריו, מצות "תשביתו" מתקיימת על ידי שריפת החמץ, ושריפה אינה יכולה להתקיים ביום טוב, שכן "מצינו להבערה שהיא אב מלאכה".

הגמרא [פסחים ה:] לומדת מכך שלשיטתו "הבערה לחלק יצאת", והראשונים נחלקו מניין הגמרא לומדת זאת. רש"י מבאר שכן עולה מלשונו של רבי עקיבא:

ושמע מינה – מדקאמר 'שהוא אב מלאכה'. [רש"י פסחים ה: ד"ה ושמע מינה]

תוספות מביאים בשם ריב"א פירוש שונה:

ועוד אומר ריב"א, דלמאן דאמר ללאו יצאתה לא היה אסור ביום טוב כיון דאין שם מלאכה עליה. [תוס' שם, ד"ה לחלק]

הטורי אבן [שם] מבאר כי מחלוקתם נעוצה בשאלה דלעיל, האם איסורים שנאמרו בשבת נוהגים גם ביום טוב: לפי רש"י, כל האיסורים שנאמרו בשבת נוהגים גם ביום טוב. לעומת זאת, לפי ריב"א, רק איסור המלאכה נוהג ביום טוב, ואילו שאר האיסורים שנאמרו לגבי שבת – "שבת דגלי קרא גלי, יום טוב דלא גלי לא גלי, דאי אפשר למילף יום טוב הקל משבת החמור".

הטורי אבן מביא מחלוקת נוספת התלויה בעניין זה, לגבי איסור מחמר ודין שביתת בהמתו ביום טוב. מחלוקת זו מובאת בכלבו:

שביתת בהמה ומחמר, יש אומרים שאחר שנקרא מלאכה הרי זה ביום טוב בכלל 'לא תעשה כל מלאכה'... ויש אומרים שאפילו ביום טוב מותר, שאין לאוסרה רק בשבת שפרט לך בה הכתוב. [כלבו סי' נח]

לדברי הטורי אבן, מחלוקת זו נעוצה גם היא בשאלה דלעיל: לפי ההבנה שכל האיסורים שנאמרו בשבת נוהגים גם ביום טוב, דיני שביתת בהמה ומחמר קיימים גם ביום טוב. לעומת זאת, לפי ההבנה שהאיסורים שנאמרו בשבת אינם מחילים איסור גם על יום טוב, דיני שביתת בהמה ומחמר קיימים בשבת בלבד[6].

הטורי אבן כורך את המחלוקות השונות בכריכה אחת, ולהבנתו הן תלויות זו בזו באופן מוכרח. לעומת זאת, החתם סופר טוען כי הרמב"ם סבור שאיסור תחומין ביום טוב הוא מדאורייתא[7], ואילו לשיטתו דין שביתת בהמה קיים בשבת בלבד. מכך מסיק החתם סופר כי קיימת בעניין זה הבחנה בין הדינים השונים:

והנלע"ד בזה, דהרי"ף והרמב"ם לשיטתייהו אזלי, דסבירא ליה להרי"ף פרק ערבי פסחים דיום טוב מחויב במשנה לחם מן התורה כמו שבת, כיון דכל עיקור טעמו משום המן שלא ירד בשבת וגם ביום טוב לא ירד המן, אם כן ממילא מחויב בלחם משנה מן התורה... הנה מאותו הטעם בעצמו יש לאסור תחומין ביום טוב, אף על גב דלא נכלל בלאו ד'לא תעשה מלאכה', מכל מקום כיון דתחומין נפקא לן בסוף פרק קמא דעירובין [י"ז ע"ב] ובירושלמי [שם פ"ג ה"ד] מקרא דכתיב גבי מן 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי', אם כן הוא הדין ליום טוב. [שו"ת חתם סופר או"ח סי' קנב]

לטענת החתם סופר, כעיקרון האיסורים האמורים לגבי שבת אינם קיימים ביום טוב. עם זאת, הדינים הנלמדים מפרשיית המן, 'לחם משנה' ותחומין, נוהגים גם ביום טוב – הואיל והמן היה שובת ביום טוב כבשבת.

החתם סופר אינו מבאר את טעם הדבר, מדוע חלק מדיני השבת קיימים גם ביום טוב וחלק אחר נוהג בשבת בלבד. ניתן להציע כי דינים הנובעים מקדושת השבת קיימים גם ביום טוב, הואיל וגם יום טוב הוא "מקרא קודש". לעומת זאת, דינים הנובעים מתכניה האחרים של השבת (יום מנוחה, יום שביתת ה' בבריאת העולם וכדו'), אינם נוהגים אלא בשבת.

ייתכן ותפיסה זו עומדת ביסוד דברי האבודרהם, שמצות 'עונג' קיימת רק בשבת ולא ביום טוב:

וכתב ה"ר גרשון ב"ר שלמה, הדלקת נר בשבת היא חובה מפני שהיא מכלל עונג שבת... ומברכין על הדלקתה בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של שבת. אבל הדלקת נר יום טוב לא נהגו לברך, שאינה מצוה וחובה כמו בשבת שהיא מכלל עונג שבת, אבל ביום טוב שמחת יום טוב מצאנו עונג יום טוב לא מצאנו. [אבודרהם, מעריב של שבת][8]

ניתן לבאר כי לשיטה זו, מצות 'עונג שבת' אינה נובעת מקדושת השבת, אלא מכך שהשבת היא יום מנוחה, ובשל יש חובה לנוח בה ולהתענג בה[9]. בשל כך, מצות זו נוהגת בשבת ולא ביום טוב[10].

על פי הצעה זו, מסתבר שהדינים הנובעים מכך שהשבת היא 'אות' בין ה' לישראל, אמורים לגבי שבת בלבד, שכן רק לגביה נאמר [שמות לא, יג]: "כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדשכם". אמנם, רש"י כותב בביאור דרשת רבי עקיבא [עירובין צו:; מנחות לו:] שאין מניחים תפילין בשבתות וימים טובים משום "שהן גופן אות":

יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות בין הקדוש ברוך הוא לישראל דכתיב 'כי אות היא ביני וביניכם'. [רש"י עירובין צו: ד"ה מי שצריכין]

מדברי רש"י עולה כי הכתוב "כי אות היא ביני וביניכם" נאמר גם לגבי ימים טובים[11].

בטעם הדבר כותב האבני נזר:

הרי ביום טוב לא כתיב אות רק בשבת. וכמו שפרש"י: 'אות גדולה היא בינינו בהנחילי לכם יום מנוחתי למנוחה'. וזה שייך בשבת. אלא משום שיום טוב גם כן אסור במלאכה כשבתונמשך מקדושת שבת, וקדושת יום טוב ושבת חדא הוא, וכמ"ש תוס' בבא מציעא (דף צ' ע"א) וזה לשונם בד"ה אבל: 'ומשום דשבת ויום טוב חדא מלתא'. והיינו דשורש כל מועדות הוא שבת, ועל כן הקדים שבת למועדות בפרשת מועדות, חשיב גם כן אות, וכמאמרם ז"ל [ספרא פר' אמור]: 'מה ענין שבת אצל מועדות? לומר לך, כל המחלל את המועדות כאילו חילל את השבתות, וכל המקיים את המועדות כאילו קיים את השבתות'.

[אבני נזר או"ח סי' ב אות נב]

האבני נזר מחדש כי קדושת יום טוב אינה קדושה עצמאית, אלא קדושתו "נמשך מקדושת שבת"; ישראל המקדשים את הזמנים ממשיכים ליום טוב מקדושת השבת, ולכן "קדושת יום טוב ושבת חדא הוא". בשל כך, כשם שהשבת מהווה 'אות', כך גם יום טוב, שקדושתו נמשכת מקדושת השבת, מהווה גם הוא 'אות'.

נראה שיש בדברים אלו תוספת הסבר לשיטה המשווה בין יום טוב לשבת בכל דיניהם.

בשיעור זה אנו חותמים את סדרת שיעורי 'יסודות ביצה'. "הדרן עלך מסכת ביצה והדרך עלן. דעתן עלך מסכת ביצה ודעתך עלן. לא נתנשי מינן מסכת ביצה ולא תתנשי מינן, לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי". בעזרת ה' בשבוע הבא נתחיל את סדרת שיעורי 'יסודות ראש השנה'.