במהלך שיעורי 'יסודות ביצה' ביררנו את יסודות היתר אוכל נפש ביום טוב מהיבטים שונים. בשיעור זה נסכם את עיקרי הדברים ונראה כיצד הם משתלבים למערכת אחת.

בפרשת בא מפורש היתר מלאכת אוכל נפש ביום טוב:

וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם, כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. [שמות יב, טז]

על פי זה, ניתן היה לחשוב כי כל המלאכות הותרו לצורך אוכל נפש. עם זאת, בסוגיות מבואר כי צידה, סחיטה, קצירה וחליבה אסורות ביום טוב, והראשונים נדרשו לבאר את טעם הדבר.

ראש המדברים בעניין זה הוא רש"י [כג: ד"ה אין], הטוען כי היתר עשיית מלאכה לצורך אוכל נפש אמור דווקא לגבי מלאכות שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב. בשל כך, צידה, סחיטה וכדו', הואיל ואפשר לעשותן מערב יום טוב – אסורות[1].

ראשונים רבים [תוס' ג. ד"ה גזרה, כג: ד"ה אין; רמב"ן במלחמות יג:; ר"ן יב: ד"ה אין צדין; רא"ש פ"ג סי' א] חולקים על רש"י, ולשיטתם היתר אוכל נפש אמור גם לגבי מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב. על פי שיטתם זו, ראשונים אלו נזקקים לחדש כי היתר אוכל נפש אינו קיים לגבי כל המלאכות, ויש מלאכות האסורות גם כאשר הן נעשות לצורך אוכל נפש.

יסודה של שיטה זו בדברי הירושלמי [פ"א ה"י], הלומד מדרשה שרק המלאכות שמלישה ואילך הותרו ביום טוב, ולא המלאכות הקודמות להן ב'סידורא דפת': הזורע, החורש, הקוצר, המעמר, הדש, הזורה, הבורר, הטוחן והמרקד.אמנם, דברי הירושלמי לכאורה עומדים בסתירה למשניות [יד.; יד:] המתירות טחינת תבלינים וברירת קטניות ביום טוב[2]. בשל כך, חלק מהראשונים מבארים באופן שונה את החילוק בין המלאכות האסורות למותרות:

א.הרמב"ן [מלחמות יג:] טוען כי החילוק אינו בין אבות המלאכה השונים אלא בין סוגי המלאכות השונים. לשיטתו, אין היתר כללי על עשיית מלאכות לצורך אוכל נפש, אלא התורה התירה רק את מלאכת "הכשר המאכלים לאוכלן", כלומר את המלאכות הביתיות אותן עושה האדם בעבור אכילת אותו היום.על שיטתו זו מבאר הרמב"ן, כי על אף דברי הירושלמי, שהותרו רק המלאכות ש"מלישה ואילך", המשנה מתירה מצבים מסוימים של טחינה וברירה, כאשר אלו מלאכות הנעשות לצורך אותו היום, ואם כן הן מוגדרות כמלאכות "הכשר המאכלים לאוכלן" ולא כ"מלאכת עבודה".

ב.הר"ן [יב: ד"ה אין צדין] ממאן לקבל את דברי הרמב"ן, מהם עולה שייתכן שאב מלאכה יהיה אסור ביום טוב ואילו תולדתו תהיה מותרת. לכן סובר הר"ן, כי החילוק בין המלאכות השונות הוא מדרבנן בלבד. לשיטתו, מדין תורה הותרו כל המלאכות הנעשות לצורך אוכל נפש, אך מדרבנן נאסרו המלאכות הנעשות לימים הרבה משום 'עובדין דחול'[3].

לעומת דבריהם, הרשב"א [עבודת הקודש בית מועד שער א] נוקט להלכה כעולה מפשטות דברי הירושלמי, שברירה וטחינה הן מן המלאכות האסורות ביום טוב[4].

מחלוקת זו בטעם איסור עשיית מלאכות מסוימות לצורך אוכל נפש, מולידה מחלוקת נוספת בביאור המקורות מהם עולה דרישה לעשות מלאכות מסוימות [מלילת מלילות [יג:]; דיכת מלח [יד.]; בקיעת עצים [לא.]] על ידי שינוי. היראים [סי' שד] והסמ"ג [לאוין סי' עה], ההולכים בשיטת רש"י שהותרו רק מלאכות שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב, סוברים כי השינוי מהווה קולא – שינוי מתיר לעשות מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב[5]. לעומתם, הרמב"ן והר"ן סוברים שהשינוי מהווה חומרא – מעיקר הדין מותר לעשות מלאכות אלו כדרכן, אך הואיל ויש חשש שעשייתן ביום טוב תיראה כ'עובדין דחול', חכמים חייבו לעשותן בשינוי.

מדברי הרמב"ם עולה שיטה נוספת. הרמב"ם מאמץ את תפיסתו העקרונית של הרמב"ן וסיעתו, שלא כל המלאכות הותרו לצורך אוכל נפש. עם זאת, קיים הבדל עקרוני בין הרמב"ם לרמב"ן בהבנת גדר זה. לשיטת הרמב"ן, הותרו מלאכות הכנת האוכל ולא מלאכות יצירת האוכל; לכן, מחד, הרמב"ן מצמצם את ההיתר רק למלאכות הביתיות והיומיומיות, ומאידך, מרחיב את ההיתר לכל מלאכות הכנת האוכל, ובכללן למלאכת הכיבוי [כמבואר במלחמות יב.]. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ם, הותרו רק המלאכות הנוגעות למאכלים ולא המלאכות האחרות[6]; לכן, מחד, הרמב"ם מרחיב את ההיתר לכל מלאכות 'סידורא דפת' (ולשיטתו [הל' שביתת יו"ט פ"א ה"ה-ח], איסור הקצירה והטחינה ביום טוב הוא מדרבנן בלבד, הואיל ואפשר לעשותן מערב יום טוב), ומאידך, הרמב"ם מצמצם את ההיתר למלאכות 'סידורא דפת' והכנת הבשר בלבד (ולכן לשיטתו [פ"ד ה"ב] כיבוי אסור מדאורייתא גם כאשר הוא נעשה לצורך אוכל נפש[7]).

נראה כי תפיסתו זו של הרמב"ם עומדת ביסוד שיטתו הייחודית בדין 'מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך'. מדברי הרמב"ם [פ"א ה"ד] עולה כי כלל זה אמור רק לגבי הוצאה והבערה: הוצאה והבערה הותרו גם שלא לצורך, ואילו שאר המלאכות הותרו רק לצורך אוכל נפש[8]. נראה לבאר, כי לשיטת הרמב"ם ביום טוב נאסרה רק "מלאכת עבודה", ואילו מלאכות הכנת האוכל אינן בכלל האיסור. לעומתם, הוצאה והבערה מוגדרות גם הן כ"מלאכת עבודה", ולכן כעיקרון האיסור אמור גם לגביהן, אלא שהתורה החילה עליהם היתר מיוחד לצורך אוכל נפש. בשל כך, הואיל ומלאכות אלו הותרו ביום טוב, ההיתר חל באופן גורף, גם כאשר הן אינן נעשות לצורך יום טוב: "הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך" ו"הואיל והותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך"[9].

מן הדברים עולה מחלוקת כפולה בין רש"י וסיעתו לרמב"ן וסיעתו: לשיטת רש"י וסיעתו, הותרו כל המלאכות הנעשות לצורך אוכל נפש, כאשר אי אפשר לעשותן מערב יום טוב. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ן וסיעתו, הותרו רק מלאכות שבהגדרתן הן מלאכות הכנת האוכל[10], ומלאכות אלו מותרות ללא הגבלה – גם כאשר אפשר לעשותן מערב יום טוב.

מדברי רש"י עולה כי היתר אוכל נפש הוא מעין 'דחייה' של איסור עשיית מלאכה לצורך הכנת סעודת יום טוב; לכן התורה מתירה כל מלאכה הנצרכת להכנת האוכל, ובלבד שאי אפשר לעשותה מבעוד יום. מלשונו של הרמב"ן [שם] עולה כי הוא אינו חולק על תפיסה עקרונית זו, וגם לשיטתו זהו היתר לצורך הכנת סעודת יום טוב, אך, להבנתו, התורה הגבילה את ההיתר למלאכות הכנת האוכל בלבד ולא למלאכות הנעשות לימים הרבה – "שלא יתקן מיום טוב לימים הרבה של חול"[11]. אולם, על פי שיטתו העקרונית של הרמב"ן ניתן היה להציע הבנה שונה לאיסור מלאכה ביום טוב: היתר אוכל נפש אינו היתר איסור עשיית מלאכה לצורך שמחת יום טוב,אלא מלכתחילה נאסרה עשיית "מלאכת עבודה" בלבד, וכך מלאכת אוכל נפש אינה בכלל איסור זה. בהתאם לכך, ההיתר אינו מתייחס לכל המלאכות הנעשות לצורך אוכל נפש, אלא רק למלאכות שבהגדרתן אינן "מלאכת עבודה" אלא 'מלאכת הנאה'. כמו כן, מלאכות אלו מותרות ביום טוב ללא הגבלה, גם כאשר אפשר לעשותן מערב יום טוב, הואיל ומלאכות אלו אינן בכלל האיסור.

הבנה זו עולה מדברי השיטה מקובצת בביאור דין 'מתוך':

מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה כו' – כל אותן מלאכות שהותרו לצורך אכילה לא היו 'בכלל לא תעשה כל מלאכה', והאי דכתב רחמנא 'אשר יאכל לכל נפש' לסימנא בעלמא הוא דכתבוה, שכל המלאכות הצריכות לאכילה יהיו מותרות ביום טוב.

[שיטה מקובצת כתובות ז. ד"ה וז"ל שיטה]

לדבריו, ביום טוב אסורה רק "מלאכת עבודה" ולא 'מלאכת הנאה', ולכן מותרות מלאכות עשיית האוכל גם כאשר הן אינן נעשות לצורך יום טוב[12].

ייתכן ויש לקיים שתי הגדרות אלו בהיתר אוכל נפש כאחת. יסוד הדברים בשני הכתובים העומדים ביסוד היתר אוכל נפש: "כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" [שמות יב, טז] ו"כל מלאכת עבודה לא תעשו" [ויקרא כג, ז][13]. מהכתוב הראשון משתמע כי כעיקרון כל מלאכה אמורה להיאסר ביום טוב (כבשבת), אלא שהתורה התירה עשיית מלאכות לצורכי אוכל נפש. לעומת זאת, מהכתוב השני נראה כי יום טוב אינו אסור בעשיית כל מלאכת יצירה, אלא רק בעבודה תעשייתית, ולכן מלאכת אוכל נפש (שהיא אינה "מלאכת עבודה" אלא 'מלאכת הנאה') מלכתחילה אינה בכלל האיסור. על פי האמור, שני גדרים אלו קיימים זה לצד זה, והם מלמדים שתי הלכות שונות: הכתוב האוסר על "מלאכת עבודה" מלמד שמלאכת אוכל נפש מלכתחילה אינה בכלל האיסור, והכתוב "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" מלמד שהתורה מתירה עשיית מלאכות גמורות לצורכי יום טוב.

הבנה זו שופכת אור על שיטת רבי יהודה [כח:], המתיר מכשירי אוכל נפש ביום טוב רק כאשר אי אפשר לעשותן מערב יום טוב, בעוד מלאכת אוכל נפש עצמה – לרוב הראשונים (ודלא כרש"י שהובא לעיל[14]) – מותרת[15] גם כאשר אפשר לעשותה מערב יום טוב. על פי האמור נראה, כי שני גדרים אלו, של מלאכת אוכל נפש ושל מכשירי אוכל נפש, מושתתים על שני הכתובים דלעיל: היתר מלאכת אוכל נפש מושתת על הכתוב "מלאכת עבודה" המלמד שמלאכות הכנת האוכל אינן בכלל המלאכות האסורות, ולכן עשייתן מותרת ללא הגבלה. לעומת זאת, היתר מכשירי אוכל נפש מושתת על הכתוב "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", המלמד כי התורה מתירה עשיית מלאכות גמורות – גם כאשר הן מוגדרות כ'מלאכת עבודה' – לצורך הכנת סעודת יום טוב[16]. בהתאם לכך, עשיית מלאכות אצלו מותרת רק כאשר אי אפשר לעשותן מערב יום טוב; אם הן יכולות להיעשות קודם לכן, התורה לא מתירה את איסור עשיית מלאכה ביום טוב למענן[17].

כפי שהתבאר בשיעור הראשון ['יסוד היתר מלאכת אוכל נפש'] ההבנות השונות ביסוד היתר אוכל נפש, האם זו דחייה של איסור עשיית מלאכה או שמלאכות אלו מלכתחילה אינן בכלל המלאכות האסורות ביום טוב, תלויות בשאלה עקרונית עוד יותר – היחס בין שביתת השבת לשביתת הימים הטובים.

כאמור, הכתוב שבפרשת בא מלמד שביום טוב אסורה כל מלאכה מלבד מלאכת אוכל נפש. הגדרה זו, כי חובת השביתה אוסרת על עשיית "כל מלאכה", נזכרת ביחס לאיסור עשיית מלאכה בשבת [שמות כ, י]: "ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה...". בפשטות, נראה מכך שיום טוב דומה ביסודו לשבת: בשניהם קיים איסור על עשיית "כל מלאכה", אלא שביום טוב מתחדש היתר על עשיית מלאכת אוכל נפש – "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם"[18]. לעומת זאת, בכתוב שבפרשת אמור מופיעה הגדרה שונה לאיסור המלאכה – האיסור אינו על עשיית "כל מלאכה", אלא על עשיית "מלאכת עבודה" בלבד. מסתבר ללמוד מכך שקיים הבדל עקרוני בין איסור עשיית מלאכה בשבת לאיסור עשיית מלאכה ביום טוב. השבת היא יום שביתה, מנוחה וקדושה, ולכן אסורה בה עשיית כל מלאכה יצרנית; כשם שביום זה שבת ה' מכל מלאכה, כך אנו מצווים לשבות ולהימנע מכל מלאכה יצרנית. יום טוב, לעומת זאת, ביסודו אינו יום שביתה והימנעות מכל מלאכה, אלא שהחובה להגדיר יום זה כ"מקרא קודש" אוסרת לעשות בו מלאכות תעשייתיות. בהתאם לכך, איסור עשיית מלאכה ביום טוב אמור לגבי "מלאכת עבודה" בלבד, ואילו מלאכת אוכל נפש אינה בכלל איסור זה[19].

בעזרת ה' בשיעור הבא נבחן את היחס בין שבת ליום טוב מהיבט נוסף – איסור תחומין בשבת וביום טוב, ובו נחתום את סדרת שיעורי 'יסודות ביצה'.