המשנה אומרת:

אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן הרעפים ולא מן המים. [משנה לג.]

מבואר במשנה שעל אף שהבערה ביום טוב מותרת[1], הולדת אש אסורה.

הגמרא מבארת את טעם האיסור:

מאי טעמא? משום דקא מוליד ביום טוב. [ביצה לג:]

מפשטות הסוגיה נראה שסיבת האיסור היא עצם הולדת הדבר החדש, וכן כותב הרא"ה:

פרישנא עלה בגמרא, משום דמוליד ביום טוב דבר שאינו בעולם וזה אסור.

[רא"ה לג. ד"ה מתני' אין מוציאין]

איסור זה, הולדת דבר חדש, מפורש בגמרא ביחס לבישום בגדים:

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: סחופי כסא אשיראי ביומא טבא אסור. מאי טעמא? משום דקמוליד ריחא. [ביצה כג.]

בביאור איסור זה כותב רש"י:

דקמוליד ריחא – שנכנס בחרס שלא היה בו ריח ואסור מדרבנן, שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה. [רש"י שם, ד"ה דקמוליד]

וכעין זה כותב רש"י ביחס לאיסור ריסוק שלג וברד בשבת:

משום דקא מוליד בשבת, ודמי למלאכה שבורא המים האלו. [רש"י שבת נא: ד"ה כדי][2]

לעומת דברים אלו, הרמב"ם מנמק את האיסור באופן שונה:

אין מוציאין את האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן המתכות... שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור, שהרי אפשר להמציא אותה מבערב.

[הל' שביתת יו"ט פ"ד ה"א]

הרמב"ם קושר איסור זה עם העיקרון הכללי האוסר על עשיית מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב.

לכאורה, נימוק זה אינו עולה בקנה אחד עם נימוקה של הגמרא – "משום דקא מוליד ביום טוב". ואכן, המאירי תמה על כך:

וטעם איסור כל אלו, שכל המצאת דבר ממה שאינו אסור אף לצורך אוכל נפש. וגדולי המחברים כתבו הטעם מפני שאפשר לו מבערב, והוא תימה, שהרי בגמרא פירשו להדיא משום דקא מוליד. [מאירי לג. ד"ה אמר המאירי][3]

יישוב לכך עולה מתוך דברי הרשב"א:

אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים, מפני שהוא מוליד ואפשר לו מערב יום טוב. וכל שאפשר לו מערב יום טוב ואינו אוכל נפש אסור, ואפילו מכשירי אוכל נפש.[עבודת הקודש שער ב סי' ז]

הרשב"א כורך את טעמה של הגמרא ואת טעמו של הרמב"ם בכריכה אחת. מכאן שלשיטתו טעמים אלו משלימים זה את זה: מדין תורה אין הבדל בין אופני ההבערה השונים, וכולם מותרים ביום טוב; מדרבנן הולדת האש מהווה קטגוריה בפני עצמה, וכך דינה כמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותם מערב יום טוב, שעשייתם ביום טוב אסורה.

המגיד משנה [שם] משווה בין דברי הרשב"א לדברי הרמב"ם, אולם נראה ששיטותיהם אינן זהות לחלוטין. הרשב"א מבסס את איסור הולדת אש על איסור עשיית מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותם מערב יום טוב. אמנם, הרמב"ם אינו מזכיר בדבריו הגדרה זו, ונראה מכך כי לשיטתו חכמים אסרו את הולדת האש באופן מוחלט, גם כאשר הולדת האש נחשבת למלאכת אוכל נפש עצמה, משום שניתן לעשות מלאכה זו מערב יום טוב.

הגרש"ז אוירבך מוסיף לכך הסבר, על פי שיטתו העקרונית של הרמב"ם [הל' שביתת יו"ט פ"א ה"ו-ח] שמדרבנן אסורה עשיית מלאכת אוכל נפש שאפשר לעשותה מערב יום טוב ואין בכך לא הפסד ולא חסרון:

ולולא דמסתפינא מדברי המגיד משנה שכתב דהרמב"ם והרשב"א הכל אחד, נלענ"ד כוונה ברורה ופשוטה בדברי הרמב"ם, דמה שהוסיף הטעם 'שהרי אפשר מאתמול', אין כוונתו לומר דכיון שאינו נהנה מגוף האש שהמציאו חשיבא דין כמכשירין ואסור משום דהוי כמכשירי אוכל נפש דאפשר מאתמול... ולכן נראה דגם הרמב"ם אזיל בשיטת גמרא דידן דאמרו דטעמא דאסור הוא משום מוליד... אלא דאזיל לשיטתיה לעיל בפ"א הלכה ה' שכתב שם: 'כל מלאכה שאפשר להעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה לא הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב, אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה'... ולכן הוצרך הרמב"ם לומר גבי איסור המצאת אש נמי, דטעמא דאסרו חכמים הוא משום שהרי המצאה דמיחזי כדבר חדש היה אפשר לעשותה מאתמול, דהא אין זה סברא להחמיר במלאכה דרבנן טפי מדאורייתא, דלא אסרו חכמים כי אם בדלא אפשר, והכא נמי כאן.

[מאורי אש פרק א]

על פי דבריו, חכמים לא גזרו על הבערה משום שהיא מלאכה שאי אפשר לעשותה מערב יום טוב, אך הם גזרו על הולדת אש – "שהרי אפשר להמציא אותה מבערב".

למחלוקת זו בין הרמב"ם לרשב"א, האם הולדת אש אסורה מדין מכשירי אוכל נפש או משום שחכמים הגדירו אותה כמלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב, ישנן שתי השלכות מעשיות:

א.דין הולדת אש לצורך תאורה או חימום: לפי הרשב"א, מסתבר שמותרת הולדת אש הנעשית לצורך שימוש בגוף האש – לצורך תאורה או חימום, שכן הולדה זו אינה מכשירי אוכל נפש אלא מלאכת אוכל נפש עצמה[4]. לעומת זאת, לפי הרמב"ם, אסורה כל הולדת אש.

ב.דין אדם שלא היה יכול להוליד אש מערב יום טוב: הברכי יוסף [תקב, א] כותב בשם ספר 'בית מועד', כי הואיל וטעם האיסור הוא משום שאפשר להוליד את האש מערב יום טוב, הולדת אש מותרת למי שלא היה יכול לעשות זאת מערב יום טוב: "ויש מי שדקדק מזה שאם לא היה יכול להמציא אש מערב יום טוב, כגון שהיה במאסר או במדבר, ולא נזדמן לו במה שיוציא עד יום טוב, מותר להוציאו ביום טוב". הגרש"ז אוירבך [מאורי אש פרק א] כותב, כי היתר זה קיים רק לפי שיטת הרשב"א, המשווה את הולדת האש למכשירי אוכל נפש, אולם לפי שיטת הרמב"ם, שחכמים הכלילו את הולדת האש במלאכות האסורות ביום טוב, איסור זה קיים בכל מקרה, גם ביחס לאדם שלא היה יכול להוליד את האש מערב יום טוב.

הט"ז מבאר את שיטת הרמב"ם באופן שונה:

ונלע"ד כוונת הרמב"ם, דאף על גב דדומה לאוכל נפש אין היתר, כי לא התירה התורה אוכל נפש אלא לתקן מה שיש כבר בעולם אלא שלא היה ראוי לאוכלה בלא התיקון, כמו בישול ואפיה, אבל להמציא ולהוליד שיהיה אוכל נפש, דהיינו יש מאין, זה לא התירה התורה. אלא דקשה על זה, אם כן היאך התירה תורה אוכל נפש, כיון שאי אפשר בלא אש. לזה תירץ הרמב"ם: 'שהרי אפשר מבערב', ובזה דוקא התירו אוכל נפש. [ט"ז תקב, א]

לפי דבריו, התורה מתירה רק מלאכות של תיקון והכשרת האוכל, אך לא מלאכה של יצירת דבר חדש יש מאין. בשל כך, כעיקרון ראוי היה לאסור הבערת אש, אלא שהתורה התירה זאת, הואיל ואי אפשר לעשות זאת מבעוד יום, אך הולדת אש חדשה אסורה, הואיל ואפשר לעשות זאת מבעוד יום.

חילוקו העקרוני של הט"ז ברור מסברה, אך מקור החילוק אינו ברור דיו: מנין שהתורה התירה רק "לתקן מה שיש כבר בעולם" ולא "להמציא ולהוליד שיהיה אוכל נפש דהיינו יש מאין"? בשל כך, הגרש"ז אוירבך [מאורי אש פרק א] מציע ביאור שונה לדרך זו, על פי דברי הרמב"ן [מלחמות יג:] בטעם איסור קצירה ביום טוב: "שלא התירה תורה אלא להכשיר אוכלין שברשותו, אבל לעקור דבר מגדולו לא". לדבריו, התורה התירה מלאכת אוכל נפש בלבד, ודבר שאינו ברשותו אינו מוגדר כאוכל נפש[5]. לפי זה ניתן לומר שכל שכן שאסור מהתורה להוליד אש שאינה קיימת בעולם כלל.

לראב"ד שיטה נוספת בעניין זה. הראב"ד משיג על דברי הרמב"ם דלעיל וכותב:

אמר אברהם, ויאמר מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה, והוא הטעם שמפרש בגמרא.

[השגות הראב"ד הל' שביתת יו"ט, שם]

הראב"ד מאמץ את טעמה של הגמרא, "מפני שהוא מוליד", אך הוא מבארו באופן שונה משאר הראשונים. לדבריו, טעם האיסור הוא הואיל "ואין כאן הכנה". מדבריו עולה כי איסור זה הוא משום מוקצה: אסור להוליד אש ביום טוב הואיל ואש כזו אינה מוכנה מבעוד יום.

המגיד משנה כותב ביחס לדברי הראב"ד:

ואני רואה כאן חפץ להשיג, שהרי אין זה כביצה שנולדה שאסורה, לפי שאין זה דבר הראוי בעצמו אלא לבשל או לאפות בו. [מגיד משנה, שם]

ערוך השולחן [תקב, ד] מבאר, כי לדעת המגיד משנה מוקצה שייך רק בחפצים ממשיים, ולא באש שאינה אלא מקור אנרגיה.

לסיכום: ישנן חמש שיטות בטעם איסור הולדת אש ביום טוב:

א.לשיטת הרא"ה: משום הולדת דבר חדש, הדומה למלאכה ולכן אסורה מדרבנן.

ב.לשיטת הרשב"א: מדרבנן הולדת אש נחשבת כיצירת מכשירי אוכל נפש, ולכן הואיל ואפשר לעשות זאת מערב יום טוב יש בכך איסור.

ג.לשיטת הרמב"ם (על פי הנראה מפשטות לשונו): רבנן גזרו על הולדת אש, הואיל וזו מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב.

ד.לשיטת הט"ז: הולדת אש אסורה מדאורייתא, הואיל וצורך אוכל נפש אינו מתיר מלאכה שיש בה יצירה יש מאין.

ה.לשיטת הראב"ד: הולדת אש אסורה משום מוקצה, הואיל והאש אינה מוכנה מערב יום טוב.

פוסקי הדורות האחרונים דנו רבות בדין הדלקת נורה חשמלית ביום טוב, האם יש בכך איסור בדומה להולדת אש.

לכאורה, דין תלוי בשיטות דלעיל. לפי הרא"ה, הרמב"ם, הט"ז והראב"ד, נראה שיש לאסור נורה חשמלית, הואיל והדלקתה מהווה הולדת אש. אולם, על פי האמור לעיל בשיטת הרשב"א – הואיל והדלקת הנורה נעשית לשם שימוש באור עצמו, לצורך תאורה וכדו', הדבר מותר. ואכן מסקנתו של הגרש"ז אוירבך [מאורי אש פרק א] היא, כשיטת רוב הראשונים, לאסור.

לציץ אליעזר שיטה שונה. הציץ אליעזר [ח"א סי' כ פרק ו אות ה] מביא דעה שהדלקת נורה חשמלית אינה יוצרת אש חדשה. הציץ אליעזר [שם, אות ו-ח] מראה שדעה זו מבוססת על הבנה שגויה של תהליך העברת הזרם החשמלי, ולכן היא דחויה מעיקרה[6]. אף על פי כן, הציץ אליעזר [שם, אות י] טוען שיש להתיר, הואיל והאדם אינו מוליד את האש בידיים אלא בדרך גרמא בלבד[7]. על דבריו אלו חולקים פוסקים רבים, הטוענים שהדלקת נורה חשמלית היא מעשה גמור הנעשה בידיים, ולכן הוא אסור[8].