המשנה מביאה מחלוקת תנאים בדין שחיקת פלפלין ברחיים שלהם:

שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרים: פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה, ומקרדין את הבהמה ביום טוב, ושוחקין את הפלפלין ברחיים שלהן. [משנה כג.]

הגמרא אינה מבארת את טעמם של חכמים האוסרים, האם איסור הוא מדאורייתא או מדרבנן. עם זאת, מדברי הירושלמי עולה שאיסור זה הוא מדאורייתא:

תני, אין בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין, הבורר והטוחן והמרקד בשבת נסקל וביו"ט סופג את הארבעים. [ירושלמי פ"א ה"י]

מפורש בירושלמי שהטוחן ביום טוב לוקה, והירושלמי מבאר שטחינה אינה מן המלאכות שהותרו ביום טוב:

מניין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין? רבי אחא בשם רבי שמעון בן לקיש..: 'כל מלאכה לא יעשה בהם' עד 'ושמרתם את המצות'... תני חזקיה ופליג: 'אך' 'הוא' 'לבדו', הרי אלו מיעוטין, שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד ביום טוב. [שם]

על כך מקשה הירושלמי:

והא תני, של בית רבן גמליאל היו שוחקין פילפלין בריחים שלהן, ומותר לטחון ואסור לבור? [שם]

ומתרץ:

אמר רבי יוסי בי רבי בון: לא הותרה טחינה כדרכה. [שם]

מדבריו עולה, שכעיקרון טחינה אסורה ביום טוב, והטחינה מותרת רק כאשר היא נעשית על ידי שינוי.

אמנם קשה על כך מדברי המשנה המתירה (לפי בית הלל) דיכת תבלין כדרכם:

בית שמאי אומרים: תבלין נדוכין במדוך של עץ, והמלח בפך ובעץ הפרור. ובית הלל אומרים: תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן, והמלח במדוך של עץ. [משנה יד.]

בית הלל מתירים לדוך תבלין במדוך של אבן, ומכאן שטחינה מותרת ביום טוב לצורך אוכל נפש, וזאת בניגוד לדברי הירושלמי.

בדברי הירושלמי אין מענה ברור לקושי זה[1]. ואכן, הר"ן טוען כי בהכרח הבבלי חולק על הירושלמי בעניין זה:

מכל מקום נראה משיטת הירושלמי שהטחינה וכיוצא בהו אסורה מן התורה, ואין זה דרך גמרתנו, דהא שרינן שחיקת פלפלין וכל הנדוכין כדרכן אף על גב דשחיקה ודאי תולדה דטוחן הוא. והרי בירושלמי הוצרכו לומר דשל בית רבן גמליאל שהיו שוחקין פלפלין ברחיים שלהם היינו משום שלא היתה טחינה כדרכה. [ר"ן יב: ד"ה אין צדין]

בשיטה זו נוקטים ראשונים נוספים, הסבורים שהאיסור לשחוק פלפלין בריחיים שלהם הוא מדרבנן בלבד, משום 'עובדין דחול':

ומכל מקום אסור לטחון פלפלין ברחים שלהם, משום דמיחזי כעובדא דחול כשטוחנין ברחיים. [תוס' יד. ד"ה איכא]

הא דאסרינן לקמן בפרק שני לטחון פילפלין בריחים שלהם, ריחים שאני דמיחזי כעובדא דחול. [רא"ש פ"א סי' כא]

לשיטה זו, מדאורייתא אין כל איסור בטחינה הנעשית לצורך אוכל נפש, והיא אסורה מדרבנן בלבד.

לרמב"ן שיטה שונה בעניין זה[2]. הרמב"ן מביא את הירושלמי המלמד שטחינה היא מן המלאכות שלא הותרו לצורך אוכל נפש:

אלא הוו יודעים שלא כל המלאכות הותרו ביום טוב אלא הכשר המאכלים לאכלן, כגון אפייה ובשול וכיוצא בהן, אבל לצוד בעלי חיים שאינן ברשות אדם, וכן לעקור דבר מגדולו כגון קצירה ותולדותיה, אלו וכיוצא בהן אסורין, והן בכלל 'מלאכת עבודה', אי נמי כמו שמפורש בירושלמי: מניין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין? רבי יוסי בשם ריש לקיש: 'אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם' מן 'ושמרתם את המצות'. כלומר, מלישה ואילך, למעט טחינה והרקדה, וכל שכן קצירה ותלישה. [מלחמות ה' ביצה יג:]

עם זאת, הרמב"ן מביא את המשנה דלעיל, ממנה עולה כי ישנם מצבים בהם טחינה מותרת ביום טוב. מכך לומד הרמב"ן הגדרה מורכבת:

ואף על פי שמצינו היתר במלאכות הללו, 'טוחנין את הפלפלין בריחים שלהן' ו'כל הנדוכין כדרכן' נמי טחינה היא, ו'נותנין לתלויה ביום טוב' והויא תולדה דבורר, הנהו מלאכות דיום נינהו. ומכל מקום נתמעטה קצירה ותולדותיה, כגון תולש פירות הנאכלים, שלא התירה תורה אלא להכשיר אוכלין שברשותו, אבל לעקור דבר מגדולו לא, ואפילו לפירות הנפגמים מיום לחבירו, כגון תאנים ותותים, וכל שכן צידת בעלי חיים, שהוא בכלל 'מלאכת עבודה'. וזהו טעם משנתינו דאין צדים דגים. [שם]

הרמב"ן מבאר, כי על אף דברי הירושלמי, שהותרו רק המלאכות ש"מלישה ואילך", המשנה מתירה מצבים מסוימים של טחינה וברירה, כאשר אלו מלאכות הנעשות לצורך אותו היום. לדבריו, דרשת הירושלמי אינה מלמדת שמלאכת הטחינה אסורה ביום טוב באופן גורף, אלא היא מלמדת על עיקרון: רק מלאכות יומיומיות הותרו לצורך אוכל נפש, אך "מלאכת עבודה" לא הותרה לצורך אוכל נפש. בשל כך, אופן של טחינה שדרכו להיעשות לימים הרבה (כטחינת חיטים וכדו') אסור מדאורייתא, ואילו אופן של טחינה שדרכו להיעשות באופן ביתי ויומיומי (כדיכת מלח ותבלין) מותר.

הר"ן חולק על שיטת הרמב"ן:

וכל זה אינו מספיק לי, למה יהא אסור לטחון חטים מן התורה ויהא מותר לדוך כל הנדוכין כדרכן, שהרי שחיקה ודאי תולדה דטוחן הוא. [ר"ן יב: ד"ה אין צדין]

לדבריו, לא ייתכן שאב המלאכה (טחינת חיטים) יהיה אסור ביום טוב, ואילו תולדתו (דיכת תבלין) תהיה מותרת. אולם, לשיטת הרמב"ן, אין בכך כל קושי. להבנתו, הקריטריון לאיסור אינו שם המלאכה (כלומר, תחת איזה אב מלאכה היא מסווגת) אלא צביון המלאכה: ביום טוב נאסרה "מלאכת עבודה", ולכן אם האב הוא "מלאכת עבודה" ואילו תולדתו היא 'מלאכת הנאה' – היתר אוכל נפש יחול על התולדה ולא על האב[3].

מדברי הרשב"א בספרו 'עבודת הקודש' עולה שיטה שלישית בעניין זה. הרשב"א כותב בתחילת הלכות יום טוב:

ולא כל מלאכת אוכל נפש התיר הכתוב, שהרי אחר שהתיר מיעט, שנאמר 'אך' 'הוא לבדו יעשה לכם', 'אך' 'הוא לבדו' ו'לכם' מיעוטין הן. ולפיכך יש אפילו מלאכות שיש בהן צורך אוכל נפש ואסורות, ומסרן הכתוב לחכמים, והם אמרו שהקוצר והתולש והדש והבורר והטוחן והמרקד והצד והחולב והמגבן והסוחט את הפירות להוציא מהן משקין אסור.

[עבודת הקודש בית מועד שער א סעי' א]

דברי הרשב"א מבוססים על סוגיית הירושלמי דלעיל, כי לא כל המלאכות הותרו לצורך אוכל נפש; ובין המלאכות האסורות כלולה מלאכת הטחינה[4].

על פי שיטתו זו ממשיך הרשב"א וכותב:

אין שוחקין את הפלפלין בריחיים שלהן, שזו טחינה גמורה היא להם. [שם, סעי' ז]

מכך לומד הביאור הלכה [תקד, א], כי לשיטת הרשב"א שחיקת פלפלין בריחיים שלהם אסורה מדאורייתא, כדין טחינה האסורה ביום טוב[5].

אמנם, הרשב"א ממשיך וכותב:

אבל דכין אותן כדרכן אפילו במדוך של אבן, שכל התבלין נדוכין כדרכן והפלפלין כתבלין ואף הכרכום נדוך כדרכו. [שם]

דברי הרשב"א הללו מבוססים על הנאמר במשנה שהובאה לעיל [יד.]. עם זאת, על פי שיטתו העקרונית, שטחינה אסורה מדאורייתא, היתר זה טעון ביאור: כיצד הותרה דיכת תבלין כדרכה, והרי טחינה היא מן המלאכות האסורות ביום טוב[6]?!

ביישוב קושי זה כותב הביאור הלכה:

דעל כרחך גם להרשב"א שאיסור תורה הוא, מכל מקום נמסר הדבר לידי חכמים, והם לא אסרו רק במלאכה שדרך לעשותה הרבה בפעם אחת לימים רבים, דאם לא כן מאי נפקא מינה בין מכתשת לריחיים, הלא גם כותש במכתשת חייב בשבת משום טוחן... ורק משום דבמכתשת דרך לכתוש רק ליומא. [ביאור הלכה תקד, א]

לטענת הביאור הלכה, הרשב"א מחלק בין טחינה בריחיים לכתישה במכתשת: טחינה בריחיים היא מלאכה שדרך לעשותה לימים הרבה, ולכן היא אסורה מדאורייתא; כתישה במכתשת, לעומת זאת, היא מלאכה הנעשית לצורך אותו היום, ולכן היא מותרת.

על פי דבריו, שיטת הרשב"א דומה מאוד לשיטת הרמב"ן דלעיל. אמנם, הרשב"א ממשיך וכותב:

הפורס ירקות דק דק לאכול לאלתר או לבשל לאלתר ביום טוב מותר, ואם להניח לבו ביום אסור. [עבודת הקודש, שם]

הרשב"א פוסק שאיסור חיתוך ירקות דק דק, האמור בגמרא [שבת עד:] לגבי שבת, קיים גם ביום טוב. על פי דברי הביאור הלכה, פסק זה טעון ביאור: נראה כי חיתוך ירקות אינו מלאכה הנעשית לימים הרבה, ואף על פי כן יש בכך איסור[7]. מכאן כי הרשב"א אינו מבחין בין מעשי הטחינה השונים, ולדידו טחינה אסורה בכל אופן, ביום טוב כבשבת. ואם כן, התמיהה דלעיל חוזרת למקומה: הואיל וטחינה אסורה ביום טוב, כיצד הותרו דיכת מלח ודיכת תבלין?

נראה כי יסוד החילוק רמוז בלשון הרשב"א:

אין שוחקין את הפלפלין ברחים שלהן, שזו טחינה גמורה היא להם, אבל דכין אותן כדרכן אפילו במדוך של אבן, שכל התבלין נדוכין כדרכן והפלפלין כתבלין ואף הכרכום נדוך כדרכו... השום והשחלים והחרדל נדוכין ביום טוב כדרכן. ויראה לי שאין טוחנין את החרדל ברחיים שלהם, שטחינה גמורה היא זו ואסור. [עבודת הקודש, שם]

הרשב"א מחלק בין דיכה לבין טחינה גמורה: דווקא טחינה גמורה אסורה, אך דיכה, הואיל ואינה טחינה גמורה, מותרת. אמנם, הבחנה זו אינה ברורה דייה. על אף שדיכה אינה "טחינה גמורה", מתחייבים עליה בשבת משום טוחן[8], ואם כן מדוע היא אינה כלולה באיסור טחינה ביום טוב[9]? בנוסף, קשה להבין מדוע דיכה מותרת ואילו חיתוך ירקות דק דק אסור; כיצד ייתכן שדיכה אינה "טחינה גמורה" ואילו חיתוך ירקות נחשב ל"טחינה גמורה"?!

אין בידי תשובה לשאלות אלו, וה' יאיר עיננו בתורתו.

בשולי הדברים נעיר, כי עסקנו רק בדין טחינה ביום טוב מדאורייתא. בנוסף לכך, קיימים שני דינים מדרבנן: הצורך בשינוי בדיכת מלח ותבלין, ודין כתישת דייסא במכתשת. ביחס לדינים אלו קיימות שיטות שונות בראשונים, ושיטות אלו משליכות על פסיקת ההלכה באופן הטחינה המותרת ביום טוב.

בעזרת ה' נעסוק בשיעור הבא בדין ברירה ביום טוב.