בשיעורים הקודמים עמדנו על שאלות היסוד בגדר היתר אוכל נפש ביום טוב: האם מלאכות אוכל נפש הותרו באופן גורף או רק כאשר אי אפשר לעשותן מערב יום טוב? האם הותרו כל המלאכות הנעשות לשם אוכל נפש או שהותרו רק המלאכות שבהגדרתן הן מלאכות הכנת האוכל? במהלך השיעורים ראינו כי מבעד לשאלות אלו עומדת שאלה עקרונית עוד יותר: האם בעיקרון אסורה ביום טוב כל מלאכה (בדומה לשבת) אלא שלצורך שמחת החג התורה התירה עשיית מלאכות, או שמלכתחילה ביום טוב אסורה רק "מלאכת עבודה", וכך מלאכת אוכל נפש אינה בכלל המלאכות האסורות? בשיעור זה נעסוק בדין נוסף הקיים בעשיית מלאכה ביום טוב: עשיית מלאכות ביום טוב לצורך אוכל נפש בשינוי. נברר את השיטות הקיימות ביחס אליו, ונבחן כיצד הוא משתלב במארג הכללי של איסור מלאכה ביום טוב.

המשנה עוסקת בדין דיכת מלח ותבלין ביום טוב – דבר האסור בשבת משום טחינה – והיא מביאה מחלוקת באופן עשייתו ביום טוב:

בית שמאי אומרים: תבלין נדוכין במדוך של עץ, והמלח בפך ובעץ הפרור. ובית הלל אומרים: תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן, והמלח במדוך של עץ. [משנה יד.]

לפי בית שמאי, דיכת מלח טעונה שינוי גדול, ואילו דיכת תבלין טעונה שינוי קטן. לעומת זאת, לפי בית הלל, דיכת מלח טעונה שינוי מועט, ואילו דיכת תבלין אינה טעונה שינוי.

הגמרא מבארת מדוע דיכת מלח טעונה שינוי:

דכולי עלמא מיהת מלח בעיא שנוי, מאי טעמא? רב הונא ורב חסדא, חד אמר: כל הקדרות כולן צריכות מלח ואין כל הקדרות צריכות תבלין, וחד אמר: כל התבלין מפיגין טעמן ומלח אינה מפיגה טעמה. [ביצה יד.]

מדברי הגמרא עולה, כי דיכת מלח נחשבת למלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב, ואילו דיכת תבלין נחשבת למלאכה שאי אפשר לעשותה מערב יום טוב, ולכן יש לעשותה על ידי שינוי.

עיקרון זה, של עשיית מלאכה ביום טוב בשינוי, עולה משלוש סוגיות נוספות:

א.הגמרא [יג:] מצריכה שינוי במלילת מלילות ביום טוב.

ב.הגמרא [כט:] מצריכה שינוי בשניית קמח (=העברת קמח בנפה פעם שנייה) ביום טוב.

ג.המשנה [לא.] מצריכה שינוי בבקיעת עצים ביום טוב.

לכאורה, יש ללמוד מכך כי מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב טעונה שינוי. אמנם, מסקנה זו טעונה ביאור, שכן – כפי שהובא בהרחבה בשיעור השני ['המלאכות המותרות לצורך אוכל נפש'] – נחלקו הראשונים האם הותרו מלאכות אוכל נפש שאפשר לעשותן מערב יום טוב: רש"י [כג: ד"ה אין] וסיעתו אוסרים, ואילו תוספות [ג. ד"ה גזרה; כג: ד"ה אין] וסיעתם מתירים. ואם כן, הדין דלעיל טעון ביאור לפי שתי השיטות: לשיטת רש"י, שקיים איסור במלאכה שאי אפשר לעשותה מערב יום טוב, יש להבין מדוע כאן הותרה עשיית מלאכה על ידי שינוי. ולשיטת תוספות, שאין איסור במלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב, יש להבין מדוע כאן יש צורך בשינוי.

הראשונים עמדו על שאלות אלו ונתנו להן מענה ברור. היראים, הנוקט שקיים איסור מדרבנן בעשיית מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב, כותב:

וכל אוכל נפש אף על גב דאפשר לעשותן מערב יום טוב על ידי שינוי שרי, דהא מלח דאפשר להכינו מערב יום טוב, דהא כל הקדירות צריכות מלח והוי ליה לאסוקי אדעתיה ואינה מפיגה טעמא, ושרי לדוכה בשנוי. [יראים סי' שד]

לדבריו, דין דיכת מלח מלמד עיקרון כללי: מותר לעשות בשינוי מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב[1].

לעומתו, הר"ן, הנוקט שמלאכת אוכל נפש מותרת גם כאשר אפשר לעשותה מערב יום טוב, תמה על הצורך בשינוי:

ואיכא למידק אשמעתין, דעל כרחין דיכת תבלין ומלח מלאכת אוכל נפש היא ולא מכשירין, דלא אשכחן מכשירין שאיפשר לעשותן מערב יום טוב דלשתרו בשינוי, ומלח הא אפשר, אלא על כרחין מלאכת אוכל נפש עצמו היא, ואי הכי קשיא לן שינוי זה למה, דהא באוכל נפש עצמו לא חלקו בין אפשר ללא אפשר. [ר"ן ו: ד"ה ואיכא למידק]

הר"ן מיישב:

יש לומר, שמתוך שאדם עשוי לדוך תבלין ומלח לימים הרבה ואיכא למיחש דמיתחזי כעביד לצורך חול, אסרוה עליו בלא שינוי, אלא שהתירו בתבלין לפי שלא פשע כשלא דך מאתמול, אי משום שמפיגין טעמא, ואי משום דלא ידע מאי קדרה בעי בשולי ואין כל הקדרות צריכות תבלין, אבל כל היכא שהיה לו לדוך ולא דך החמירו להצריכו שינוי, שמא יחשוב הרואה דלצורך חול קא עביד. [שם]

לדברי הר"ן, מעיקר הדין מלאכה זו מותרת ביום טוב, אלא שהואיל ודרך לדוך לימים הרבה קיים חשש שמעשה הדיכה יראה כ'עובדין דחול', ולכן חכמים אסרו לדוך ללא שינוי.

יסוד שיטתו בדברי הרמב"ן:

ומלח במדוך של עץ נמי, וכן מוריקא ובקיעת עצים אפילו בקופיץ, כולם מלאכות גמורות הן וכנגדן בשבת חייבין עליהן סקילה, והתירו אותן ביום טוב אף על פי שאפשר לעשותן מבערב יום טוב ולא אסרום אפילו מדבריהם, כיון שדרך סעודה כך הוא לבקע ולדוך בכל יום, והטריחו עליו בשינוי מועט משום עובדין דחול. [מלחמות ה' יג:][2]

נמצא, כי מחלוקת הראשונים בדין מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב משליכה על הבנת הצורך בשינוי: לפי היראים, זוהי קולא, המתירה עשיית מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב. לעומת זאת, לפי הרמב"ן והר"ן, זוהי חומרא, האוסרת על עשיית מלאכות שיש בהן חשש ל'עובדין דחול' ללא שינוי, על אף שאין איסור בעשיית מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב.

מדברי הרמב"ם עולה שיטה שלישית בעניין זה. לשיטת הרמב"ם [הל' שביתת יום טוב פ"א ה"ה], קיים איסור מדרבנן לעשות מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב "ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב". עם זאת, הרמב"ם אינו רואה את השינוי כהיתר גורף על עשיית מלאכות אלו ביום טוב, אלא כהיתר שנאמר במלאכות מסוימות בלבד:

אין מבקעין עצים ביום טוב לא בקורדום ולא במגל ולא במגירה אלא בקופיץ ובצד החד שלו, אבל לא בצד הרחב מפני שהוא כקורדום. ולמה אסרו בקורדום וכיוצא בו? שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, שהרי אפשר היה לו לבקע מערב יום טוב. ולמה לא נאסר הביקוע כלל? מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יכול להבעירו וימנע מלבשל, לפיכך התירו לבקע בשינוי. וכל הדברים הדומין לזה, מזה הטעם התירו בהן מה שהתירו ואסרו מה שאסרו.

[הל' שביתת יום טוב פ"ד ה"י]

לדברי הרמב"ם, השינוי הוא קולא המתירה לעשות מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב (כשיטת היראים), אך לשיטתו קולא זו נאמרה רק במלאכות שהימנעות מעשייתן עלולה לגרום לפגיעה בשמחת יום טוב[3].

הבית יוסף [סי' תצה ד"ה ומ"ש וכן צידה] מביא את הסמ"ג [לאוין סי' עה], ההולך בשיטת היראים ומתיר מלאכת אוכל נפש שאפשר לעשותה מערב יום טוב על ידי שינוי. הדרכי משה כותב על כך:

ובמהרי"ל אוסר לעשות אוכל נפש שאפשר לעשותו מערב יום טוב, ולכן אוסר לעשות חלב שקדים ביום טוב... אבל באור זרוע כתב כדברי מהרי"ל שכל שאפשר לעשות מערב יום טוב אסור לעשות ביום טוב. [דרכי משה סי' תצה אות ב]

הביאור הלכה מבאר, כי הדרכי משה סבור שהאור זרוע והמהרי"ל חולקים על הסמ"ג, ולשיטתם עשיית מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב אסורה גם כאשר היא נעשית על ידי שינוי:

דבאמת לדעת מהרי"ל ואור זרוע סובר הדרכי משה דאינהו סבירא להו אפילו שינוי לא מהני, ובמלח אפשר דהקילו חכמים משום דאי אפשר לאכול תבשיל בלי מלח.

[ביאור הלכה סי' תצה סעי' א ד"ה מיהו][4]

על פי זה פוסק הביאור הלכה:

ולפי זה, אין להקל לכתחילה להניח על יום טוב ולעשות על ידי שינוי. [שם]

לדבריו, הרמ"א חושש לכתחילה לשיטת האור זרוע והמהרי"ל, הסוברים ששינוי אינו מתיר עשיית מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב. בשל כך, לכתחילה יש לעשות מלאכות אלו מערב יום טוב; רק בדיעבד, אם לא עשאן מערב יום טוב, אפשר לסמוך על שיטת הסמ"ג ולעשותן ביום טוב בשינוי[5].

בשולי הדברים נעיר, כי משיטת היראים והסמ"ג נראה כי שינוי מתיר את עשיית כל המלאכות לצורך אוכל נפש, על אף שהן יכולות להיעשות מערב יום טוב. אולם, הפוסקים נוקטים לא כך, ולדבריהם המלאכות המוקדמות, שאינן מ"לישה ואילך" (קצירה, צידה, טחינה וכדו') אסורות לחלוטין, גם כאשר הן נעשות בשינוי.

כדברים אלו כותב המהרש"ל:

והכלל העולה בידינו: קצירה, וטחינה, ותלישה, וצידה, וכל הדומה להם, שאינו עומדת לאכילה, כגון שחיטה ולישה, אסורה מדאורייתא. ולא מהניא ליה שינוי, אפילו נזדמן לו בענין שלא היה אפשר לעשותן מבעוד יום. ואוכל נפש ממש, אפילו אם אפשר לעשותן מערב יום טוב, מדאורייתא שרי ומדרבנן אסור, ועל ידי שינוי שרי. ואם מפיג טעמו, שרי אף בלא שינוי. [ים של שלמה ביצה פ"ג סי' א][6]

וכן נוקטים הפרי מגדים [אשל אברהם תצה, ב], שולחן ערוך הרב [תצה, ט] והמשנה ברורה [תצה, יג].

שיטה זו מדויקת גם מדברי הרמ"א. הגהת הרמ"א מוסבת על פסק השולחן ערוך [תצה, א], המביא את הגבלת ההיתר למלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב דווקא גם למכשירי אוכל נפש. על כך כותב הרמ"א:

הגה, ויש מחמירין אפילו באוכל נפש עצמו, כל שאינו מפיג טעם כלל אם עשאו מערב יום טוב. מיהו אם לא עשאו מערב יום טוב ויש בו צורך יום טוב, מותר לעשותו על ידי שינוי.

[הגהת הרמ"א תצה, א]

בסעיף הבא כותב השולחן ערוך:

קצירה וטחינה ובצירה וסחיטה וצידה, אף על פי שהם מלאכת אוכל נפש, אסרום חכמים.

[שולחן ערוך תצה, ב]

הרמ"א מביא את ההיתר לעשות את המלאכות על ידי שינוי דווקא לגבי מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב, אך לא ביחס לאיסור קצירה, טחינה, בצירה, סחיטה וצידה. עולה מכך, כי מלאכות אלו אסורות באופן גורף, ושינוי אינו מתיר את עשייתן.

בעזרת ה' בשיעורים הבאים נעסוק באופן מפורט יותר בדיני המלאכות השונות: טחינה, ברירה וכיבוי, ודרכן נעמיק את העקרונות שעלו עד כה.