בשיעורים הקודמים עסקנו ביסודות היתר אוכל נפש ביום טוב. עמדנו בהם על השיטות השונות בגדרי המלאכות המותרות ועיינו בדין 'מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך'. בשיעור זה נשלים את העיון ביסודות היתר אוכל נפש ביום טוב, ונעיין בדין מכשירי אוכל נפש.

הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בדין מכשירי אוכל נפש:

דתניא, אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש. [ביצה כח.]

הגמרא מבארת שמחלוקתם נעוצה בדרשה:

מאי טעמא דתנא קמא? אמר קרא 'הוא לבדו יעשה לכם' – הוא ולא מכשיריו. ורבי יהודה, אמר קרא 'לכם' – לכם לכל צרכיכם. ותנא קמא הא כתיב 'לכם'? אמר לך, ההוא 'לכם' – ולא לנכרים. ואידך נמי הא כתיב 'הוא'? אמר לך, כתיב 'הוא' וכתיב 'לכם', ולא קשיא, כאן במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב, כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב. [ביצה כח:]

נמצא, שלפי רבנן, היתר התורה אמור לגבי מלאכת אוכל נפש בלבד, ואילו עשיית מלאכה לצורך 'מכשירי אוכל נפש' אסורה. לעומת זאת, לפי רבי יהודה קיים חילוק בין מכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב, שעשייתן אסורה, לבין מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב, שעשייתן מותרת.

בשיעור השני ['המלאכות המותרות לצורך אוכל נפש'] ראינו מחלוקת ראשונים, האם החילוק בין דבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב לדבר שאי אפשר לעשותו מערב יום טוב אמור לגבי מכשירי אוכל נפש בלבד או גם ביחס למלאכת אוכל נפש עצמה: לפי רש"י [כג: ד"ה אין] החילוק קיים גם לגבי מלאכת אוכל נפש עצמה[1], ואילו לפי תוספות [ג. ד"ה גזרה; כג: ד"ה אין צדין], הרמב"ן [מלחמות יג:], הרא"ש [ביצה פ"ג סי' א] והר"ן [יב: ד"ה אין צדין] החילוק קיים רק לגבי מכשירי אוכל נפש, ואילו מלאכת אוכל נפש מותרת בין כאשר אפשר לעשותה מערב יום טוב ובין כאשר אי אפשר לעשותה מערב יום טוב.

מדברים אלו עולה, כי לפי רש"י, רבי יהודה מרחיב את היתר אוכל נפש גם למכשירי אוכל נפש. לעומת זאת, לפי תוספות וסיעתם, רבי יהודה מוסיף היתר בעל גדרים עצמאיים: מלאכת אוכל נפש מותרת באופן גורף, ואילו מלאכה הנעשית במכשירי אוכל נפש מותרת רק כאשר אי אפשר לעשותה מערב יום טוב.

ניתן להבין כי גם לשיטת תוספות אין הבדל עקרוני בין אוכל נפש למכשירי אוכל נפש, ובשניהם ההיתר מבוסס על עיקרון אחד: היתר עשיית מלאכה לצורכי החג. על פי הבנה זו, ההבדל בין אוכל נפש למכשירי אוכל נפש הוא רק בגדרי ההיתר המדויקים: כאשר המלאכה נעשית באוכל נפש עצמו התורה התירה את עשיית המלאכות באופן גורף, ואילו כאשר המלאכה נעשית במכשירי אוכל נפש, התורה התירה באופן מוגבל יותר, רק כאשר לא ניתן היה לעשות את המלאכה מערב יום טוב.

עם זאת, ניתן להציע כי לשיטת תוספות היתר אוכל נפש והיתר מכשירי אוכל נפש מבוססים על שני עקרונות שונים. מלאכת אוכל נפש אינה "מלאכת עבודה" אלא 'מלאכת הנאה'[2], ולכן מלכתחילה היא אינה בכלל המלאכה האסורה ביום טוב. לעומתה, מלאכה הנעשית במכשירי אוכל נפש היא "מלאכת עבודה", אלא שהתורה התירה אותה לצורכי החג. בשל כך, מלאכת אוכל נפש מותרת ללא הגבלה, ואילו מלאכה הנעשית במכשירי אוכל נפש מותרת רק מחמת הצורך – כאשר אי אפשר לעשותה מבעוד יום.

יש להעמיק הבנה זו. בשיעור הראשון ['יסוד היתר מלאכת אוכל נפש'] ראינו כי ישנם שני מקורות אפשריים להיתר אוכל נפש: "כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" [שמות יב, טז] ו"כל מלאכת עבודה לא תעשו" [ויקרא כג, ז], והצענו כי קיים הבדל בין המקורות בהבנת יסוד ההיתר: לפי הכתוב הראשון, כעיקרון כל מלאכה אמורה להיאסר ביום טוב (כבשבת), אלא שהתורה התירה עשיית מלאכות לצורכי אוכל נפש. לעומת זאת, לפי הכתוב השני, גדר איסור מלאכה ביום טוב שונה מגדר איסור מלאכה בשבת: יום טוב אינו אסור בעשיית כל מלאכת יצירה, אלא רק בעבודה תעשייתית, ולכן מלאכת אוכל נפש (שהיא אינה "מלאכת עבודה" אלא 'מלאכת הנאה') מלכתחילה אינה בכלל האיסור. על פי האמור, שני גדרים אלו קיימים זה לצד זה, והם מלמדים שתי הלכות שונות: הכתוב האוסר על "מלאכת עבודה" מלמד שמלאכת אוכל נפש מלכתחילה אינה בכלל האיסור, והכתוב "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" מלמד שהתורה מתירה עשיית מלאכות גמורות לצורכי החג, ולכן מכשירי אוכל נפש מותרים כאשר לא ניתן לעשותם מערב יום טוב.

נראה כי הבנות אלו שנויות במחלוקת הראשונים, האם לפי רבי יהודה מותרת כל מלאכה לצורך מכשירי אוכל נפש כאשר אי אפשר לעשותה מערב יום טוב.

הר"ן כותב:

דמודה רבי יהודה שאסור לעשות כלי, אף על גב דכיון דשרא רחמנא מכשירין מדכתיב 'לכם', ודאי מלאכה גמורה היא ולא שרא בהו. היינו טעמא, לפי שאי אפשר להתיר במכשירין יותר מבאוכל נפש עצמו, וכיון שאסור לטחון ולרקד, אלמא לא שריא באוכל נפש מלאכות הנעשית לזמן מרובה, בין שתאמר שהוא מדאורייתא או מדבריהם על פי מה שכתבנו למעלה, וכיון שכן אי אפשר להתיר במכשירין יותר מזה. וכל שהוא עושה כלי, הדבר ברור שהיא מלאכה הנעשית לימים הרבה. [ר"ן טו. ד"ה וקסבר]

לדברי הר"ן, רבי יהודה מתיר מכשירי אוכל נפש רק כאשר מלאכות אלו הן בכלל המלאכות המותרות ביום טוב לצורך אוכל נפש. מטעם זה טוען הר"ן, כי רבי יהודה מודה שאסור לעשות כלי לצורך מכשירי אוכל נפש.

על פי שיטתו זו, הר"ן מבאר את ההגבלות המופיעות בגמרא ביחס למכשירי אוכל נפש, כנובעות מהאיסור הקיים לעשות כלי:

דנהי דהלכה דמותר להשחיז את הסכין במשחזת של עץ, כרבי יהודה, אפילו הכי אין מורין כן לכל, כדי שלא יבוא להשחיזה במשחזת שלה, דבכי האי גוונא אפילו רבי יהודה מודה, לפי שהוא עושה כלי. [שם]

אמר רבא סכין שעמדה מותר לחדדה ביום טוב... הני מילי דפסקיה אגב דוחקא... דכי לא פסקיה כלל, כי מחדד לה משוי לה מנא ואסור. [ר"ן שם, ד"ה אמר רבא]

אמר רב יהודה אמר שמואל שיפוד שנרצף – כלומר, נכפף לגמרי, ומשום הכי אסור לתקנו, אף על גבי דמיפשט בידא, משום דשויי מנא הוא. [ר"ן טו: ד"ה אמר רב יהודה]

ואין מתקנין את השיפוד ואין מחדדין אותו – חידוד ותיקון עושה אותו כלי לכתחילה.

[ר"ן יט: ד"ה ואין מתקנין]

לעומתו, רש"י [כח. ד"ה משחזת; כח: ד"ה והני מילי; שם, ד"ה אסור לתקנו; לד. ד"ה ואין מתקנין] מבאר דינים אלו באופן אחר, ומדבריו עולה כי לפי רבי יהודה מותרת עשיית כלי לצורכי אוכל נפש[3].

וכן נוקט בפשטות הפרי מגדים:

ומכשירין היינו אפילו לעשות כלי, סכין שנפגמה להשחיז במשחזת של אבן, ואפילו שפוד שנשבר מותר לתקן ולעשות כלי ממש, אם נשבר ביום טוב או מערב יום טוב ולא ידע בו מערב יום טוב, לרבי יהודה שרי ולרבנן אסור... ולפי זה לרבי יהודה... אפילו בנין ואריגה והריסה וכיוצא, אם הוא לצורך אכילה ואי אפשר לעשות מערב יום טוב, לרבי יהודה שרי.

[פרי מגדים פתיחה להלכות יום טוב פרק א אות יב]

מדרכו של הר"ן עולה כי היתר מכשירי אוכל נפש מהווה הרחבה של היתר אוכל נפש, והוא מלמד שהתורה התירה לא רק את מעשי הכנת האוכל, אלא גם את המלאכות הנלוות אליהם. בשל כך, היתר מכשירי אוכל נפש אמור רק לגבי המלאכות המותרות משום אוכל נפש. לעומת זאת, את דרכם של רש"י וסיעתו ניתן לבאר על פי ההבנה כי היתר מכשירי אוכל נפש מבוסס על עיקרון שונה: מלבד היתר 'מלאכת הנאה', שאינה בכלל איסור "מלאכת עבודה", התורה התירה גם עשיית "מלאכת עבודה" לצורכי אוכל נפש. בשל כך, ההגבלות שנאמרו לגבי היתר מלאכת אוכל נפש אינן קיימות לגבי היתר מכשירי אוכל נפש שלא ניתן לעשותן מערב יום טוב[4].

הבנה זו מפורשת בדברי החתם סופר:

דאילו אוכל נפש לא הותר אלא במלאכות שאינן נעשין לימים הרבה כבשול ואפיה, לאפוקי קצירה וטחינה דנעשין לימים הרבה נקרא 'מלאכת עבודה' שהעבד עושה לרבו ואסור ביום טוב... מה שאין כן מכשירין קילי בזה, דאותן מכשירין שאי אפשר לעשותו מערב יום טוב יש הרבה מלאכות שהעבד עושה לרבו, שפוד שנרצף וכדומה, ודוחה כיון שהוא מכשיר לאוכל נפש שאיננו נעשה לימים הרבה, שמכשיר לאפיה ובשול.

[חתם סופר ביצה יב. ד"ה דאמר לך]

החתם סופר ממשיך וטוען כי קיים חילוק בין אוכל נפש למכשירי אוכל נפש גם לגבי דין 'מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך':

כל מלאכה דשייכי באוכל נפש עצמו אמרינן ביה 'מתוך', אבל מה דלא שייך אלא במכשירין לא אמרינן ביה 'מתוך'. [שם]

לטענת החתם סופר, דין 'מתוך' נאמר רק לגבי מלאכת אוכל נפש עצמה.

לעומתו, הפרי מגדים כותב:

ולפי זה לרבי יהודה, דמכשירין שאי אפשר לעשות מערב יום טוב מותר ביום טוב, ואפילו בנין וכדומה... ואם כן, למאן דאמר 'מתוך' לבית הלל, לא יצויר בכל מלאכות יום טוב שלוקה. [פרי מגדים פתיחה להלכות יום טוב פרק א אות יג]

לדבריו, דין 'מתוך' נאמר גם לגבי מכשירי אוכל נפש, שהואיל והמלאכה הותרה לצורך מכשירי אוכל נפש היא מותרת גם שלא לצורך[5].

נראה כי גם מחלוקת זו נעוצה בשתי ההבנות דלעיל ביסוד דין מכשירי אוכל נפש. על פי ההבנה שהיתר אוכל נפש ומכשירי אוכל נפש מבוססים על עיקרון זהה, מסתבר ש'מתוך' נאמר ביחס לשניהם. לעומת זאת, על פי ההבנה ששני הדינים מושתתים על עקרונות שונים, מסתבר ש'מתוך' נאמר דווקא ביחס למלאכת אוכל נפש – מלאכה זו אינה "מלאכת עבודה", ולכן היא מותרת באופן גורף, בין כאשר היא נעשית לצורך ובין כאשר היא נעשית שלא לצורך[6]. לעומתה, מלאכה הנעשית לצורך מכשירי אוכל נפש היא "מלאכת עבודה", אלא שהיא הותרה לצורך אוכל נפש, מחמת הכתוב "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". בשל כך, ההיתר אמור רק לגבי מכשירי אוכל נפש עצמם, ולא ניתן להרחיב אותו למלאכות מעין אלו הנעשות שלא לצורך יום טוב[7].

בשולי הדברים נעיר, כי קיימת עמימות בפסיקותיו של הרמב"ם לגבי מכשירי אוכל נפש. מחד, הרמב"ם [הל' שביתת יום פ"ד ה"ט] מתיר לחדד סכין על גבי עץ, על גבי חרס או על גבי אבן, היתר הנאמר בגמרא [כח.] לשיטת רבי יהודה. מאידך, הרמב"ם [שם, ה"ד וה"ו] אוסר לכבות את הנר מפני תשמיש המיטה וכדי שלא תתעשן הקדרה או הבית, על אף שהגמרא [כב.] אומרת שלפי רבי יהודה הדבר מותר. כמו כן, הרמב"ם [שם, ה"ח] אוסר תיקונים שונים (לשבור חרס, לחתוך נייר, לפצוע קנה ולתקן שיפוד), על אף שלכאורה מלאכות אלו הן מכשירי אוכל נפש[8]. האבי עזרי [הל' יו"ט פ"ג ה"ג] טוען כי הרמב"ם סבור שלפי שיטתו המקורית של רבי יהודה יש להתיר את כל הנדרש לצורך אוכל נפש, גם כאשר הדבר כרוך בעשיית "מלאכת עבודה". אמנם, להלכה שיטתו של רבי יהודה מתקבלת באופן חלקי בלבד: היתר מכשירי אוכל נפש אינו מהווה היתר עצמאי, אלא זוהי הרחבה של היתר מלאכת אוכל נפש. בהתאם לכך, ההיתר אמור רק לגבי מלאכות שאינן "מלאכת עבודה" אלא הן חלק ממלאכות הכנת האוכל.

בעזרת ה' בשיעור הבא נעסוק בדין מלאכות המותרות על ידי שינוי.