בשיעור שעבר עסקנו ביסוד היתר אוכל נפש, ועמדנו על המקורות השונים בתורה להיתר, ועל הדרכים השונות בהבנתו: כהיתר לעשיית מלאכות לצורך סעודת יום טוב, או משום שביום טוב נאסרו רק מלאכות תעשייתיות ולא מלאכות ביתיות. בשיעור זה נברר מהן המלאכות המותרות לצורך אוכל נפש.

לכאורה, מהכתוב בפרשת בא [יב, טז]: "...אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", היה נראה שיש להתיר כל מלאכה הנעשית לצורך אוכל נפש. עם זאת, ממקורות שונים עולה שמסקנה זו אינה נכונה, ולא כל המלאכות הותרו לצורך אוכל נפש:

א.המשנה [כג:] אומרת: "אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב ואין נותנין לפניהם מזונות". מדברי המשנה עולה שצידה אסורה ביום טוב, על אף שהיא נעשית לצורך אוכל נפש[1].

ב.הגמרא [ב:-ג.] מביאה שני טעמים לאיסור 'ביצה שנולדה ביום טוב': "רב יוסף אמר: גזרה משום פירות הנושרין... רבי יצחק אמר: גזרה משום משקין שזבו". הגמרא אומרת, שפירות הנושרים אסורים "גזירה שמא יעלה ויתלוש", ומשקין שזבו אסורים "גזירה שמא יסחוט". מבואר אם כן, שקצירה וסחיטה אסורות ביום טוב, על אף שהן נעשות לצורך אוכל נפש.

ג.הגמרא [שבת צה.] אומרת: "החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת, המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש, שגג בשבת חייב חטאת, הזיד ביום טוב לוקה ארבעים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות". מבואר בדברי הגמרא שחליבה אסורה ביום טוב, ומשתמע שהיא אסורה גם כאשר היא נעשית לצורך אוכל נפש.

בדברי הראשונים שיטות רבות בביאור טעם איסור עשיית מלאכות אלו ביום טוב לצורך אוכל נפש. מדברי הראשונים עולות תפיסות שונות בגדר היתר מלאכת אוכל נפש.

רש"י מבאר את טעם איסור צידה ביום טוב:

אין צדין דגים – אף על גב דשחיטה ואפייה ובשול מאבות מלאכות הן והותרו לצורך יום טוב, טעמא משום דאי אפשר מערב יום טוב, דשחיטה חייש למכמר בשרא, פן יתחמם ויסריח, אבל צידה אפשר לצודו מבעוד יום ויניחנו במצודתו במים ולא ימות ולמחר יטלהו.

[רש"י כג: ד"ה אין]

רש"י כותב, כי צידה אסורה ביום טוב הואיל ואפשר לעשותה מערב יום טוב. מדבריו עולה שביום טוב הותרו רק מלאכות שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב[2].

תוספות דוחים שיטה זו:

ואין לומר דכל דבר שיכול לעשותו מערב יום טוב אסור לעשותו ביום טוב עצמו כי לא אתעביד ליה מערב יום טוב, דהא אמרינן 'הוא ולא מכשיריו', פירוש אוכל נפש ולא מכשיריו, כגון לתקן שפוד, 'רבי יהודה אומר: לכם לכל צרכיכם', והוא לבדו איצטריך לאסור מכשירין שאפשר לתקנן מערב יום טוב. אלמא דוקא במכשירין יש חילוק בין אפשר לעשותן מערב יום טוב בין אי אפשר, אבל באוכל נפש כולי עלמא מודו דאפילו אפשר לעשותן מערב יום טוב מותר לעשותן ביום טוב. [תוס' ג. ד"ה גזרה][3]

תוספות טוענים שהחילוק בין מלאכה שאפשר לעשותה ביום טוב למלאכה שאי אפשר לעשותה מערב יום טוב, נאמר בגמרא [כח:] דווקא לגבי 'מכשירי אוכל נפש'. ואם כן, מלאכות שהן עצמן אוכל נפש מותרות בכל אופן.

בין הראשונים ההולכים בדרכו של רש"י ישנן שלוש דרכים ביישוב קושי זה:

א.האור זרוע [הל' פסחים סי' רמח] חולק על הבנתם של תוספות בדברי הגמרא, ולטענתו החילוק בין מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב למלאכה שאי אפשר לעשותה מערב יום טוב קיים גם לגבי מלאכת אוכל נפש. על פי פירושו, הגמרא אומרת שלפי רבי יהודה דין מכשירי אוכל נפש כדין מלאכת אוכל נפש: אסור לעשות מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב, ומותר לעשות מלאכה שאי אפשר לעשותה מערב יום טוב[4].

ב.תוספות במסכת מגילה [ז: ד"ה כאן] מאמצים את הבנתם של תוספות בדברי הגמרא, שהחילוק בין מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב למלאכה שאי אפשר לעשותה מערב יום טוב אמור לגבי מכשירי אוכל נפש בלבד, ואף על פי כן הם טוענים שקיים חילוק דומה גם לגבי מלאכת אוכל נפש עצמה: "דודאי אוכל נפש המתקלקל אם עושהו מאתמול מותר לעשות ביום טוב, אבל אוכל נפש דעדיף טפי כשהוא עשוי מאתמול... אסור לעשותו ביום טוב, אבל מכשירין דלא מתקלקל כשנעשו מאתמול, בהא ודאי יש לחלק בין היכא דאפשר ללא אפשר". לפי דבריהם, מכשירי אוכל נפש הותרו רק כאשר אין כל אפשרות לעשותן מערב יום טוב, ואילו מלאכות אוכל נפש מותרות בכל מצב שעשייתן מערב יום טוב תפגע באיכות האוכל.

ג.היראים [סי' שד] מקבל גם הוא את הבנתם של תוספות בדברי הגמרא, ולכן הוא טוען שהחילוק הקיים לגבי מלאכת אוכל נפש בין מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב למלאכה שאי אפשר לעשותה מערב יום טוב הוא מדרבנן בלבד: "וכשם שאסרנו מכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב, כך אסור מדרבנן אוכל נפש שאפשר לעשותם מערב יום טוב"[5].

תוספות, החולקים על רש"י, מבארים באופן אחר את טעם האיסור הקיים בעשיית מלאכות מסוימות לצורך אוכל נפש:

על כן פירש רבינו נתנאל מקינו"ן, דבירושלמי יש: 'אך אשר יאכל לכל נפש' וסמיך ליה 'ושמרתם את המצות' – אותם מלאכות שמשימור ואילך הם מותרות, דהיינו מלישה ואילך, אבל שאר מלאכות דמקודם לכן אסורין. ועוד דבירושלמי יש מיעוט אחר, 'אך', שלא לקצור.

[תוס', שם]

תוספות מביאים את הירושלמי [ביצה פ"א ה"י] הלומד מדרשה שלא כל המלאכות הותרו לצורך אוכל נפש – רק "אותם מלאכות שמשימור ואילך הם מותרות", כלומר רק מלאכת הלישה והאפייה הותרו, ולא המלאכות הקודמות להן ב'סידורא דפת' [=סדר מלאכות הכנת הפת, המנויות במשנה במסכת שבת פ"ז מ"ב]: "הזורע והחורש והקוצר והמעמר הדש והזורה הבורר הטוחן והמרקד".

הסבר זה מיישב את התמיהות דלעיל, אך הוא צריך עיון מהמשניות [יד.; יד:] המתירות ברירה וטחינה ביום טוב, על אף שהן אינן מהמלאכות ש"מלישה ואילך"[6]. בשל כך, הרמב"ן מוסיף על חילוק זה ומבאר את יסוד ההבחנה בין המלאכות המותרות ביום טוב למותרות האסורות בו:

אלא הוו יודעים שלא כל המלאכות הותרו ביום טוב אלא הכשר המאכלים לאכלן, כגון אפייה ובשול וכיוצא בהן, אבל לצוד בעלי חיים שאינן ברשות אדם, וכן לעקור דבר מגדולו כגון קצירה ותולדותיה, אלו וכיוצא בהן אסורין, והן בכלל 'מלאכת עבודה', אי נמי כמו שמפורש בירושלמי: מניין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין? רבי יוסי בשם ריש לקיש: 'אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם' מן 'ושמרתם את המצות'. כלומר, מלישה ואילך, למעט טחינה והרקדה, וכל שכן קצירה ותלישה... שלא התירה תורה ביום טוב אלא מלאכות של יומן, כגון שחיטה אפייה ובשול, אבל אלו תיקון הן ודרך בני אדם לתקן מהם לימים הרבה, אמרה תורה יתקן כדרכו מחול ליום טוב, שלא יתקן מיום טוב לימים הרבה של חול. [מלחמות ה' ביצה יג:]

לדברי הרמב"ן, אין היתר כללי על עשיית מלאכות לצורך אוכל נפש, אלא התורה התירה רק את מלאכת "הכשר המאכלים לאוכלן", כלומר את המלאכות הביתיות אותן עושה האדם בעבור אכילת אותו היום.

על פי עיקרון זה מוסיף הרמב"ן וכותב:

ואף על פי שמצינו היתר במלאכות הללו, 'טוחנין את הפלפלין בריחים שלהן' ו'כל הנדוכין כדרכן' נמי טחינה היא, ו'נותנין לתלויה ביום טוב' והויא תולדה דבורר, הנהו מלאכות דיום נינהו. ומכל מקום נתמעטה קצירה ותולדותיה, כגון תולש פירות הנאכלים, שלא התירה תורה אלא להכשיר אוכלין שברשותו, אבל לעקור דבר מגדולו לא, ואפילו לפירות הנפגמים מיום לחבירו, כגון תאנים ותותים, וכל שכן צידת בעלי חיים, שהוא בכלל 'מלאכת עבודה'. וזהו טעם משנתינו דאין צדים דגים. [שם]

הרמב"ן מבאר, כי על אף דברי הירושלמי, שהותרו רק המלאכות ש"מלישה ואילך", המשנה מתירה מצבים מסוימים של טחינה וברירה, כאשר אלו מלאכות הנעשות לצורך אותו היום, ואם כן הן מוגדרות כמלאכות "הכשר המאכלים לאוכלן" ולא כ"מלאכת עבודה".

נמצא אם כן, כי בין רש"י לרמב"ן ישנן שתי מחלוקות בגדרי היתר אוכל נפש:

א.מלאכות הנעשות לצורך אוכל נפש אך אינן בהגדרתן מלאכות הכנת אוכל: לפי רש"י וסיעתו הן מותרות, ואילו לפי הרמב"ן הן אסורות.

ב.מלאכות אוכל נפש שאפשר לעשותן מערב יום טוב: לפי רש"י וסיעתו הן אסורות, ואילו לפי הרמב"ן הן מותרות[7].

לכאורה, שתי מחלוקות אלו תלויות זו בזו, והן נעוצות בשתי ההבנות שהוצגו בשיעור הקודם בגדר היתר אוכל נפש. רש"י וסיעתו סבורים שההיתר מתייחס למגמת עשיית המלאכות, והוא מגדיר כי התורה התירה את איסור מלאכה ביום טוב לצורך הכנת האוכל ביום טוב. לכן התורה התירה כל מלאכה הנצרכת להכנת האוכל, ובלבד שאי אפשר לעשותה מבעוד יום. לעומתו, הרמב"ן סבור שההיתר מתייחס לאופיין של המלאכות, והוא מגדיר שביום טוב נאסרו מלאכות תעשייתיות בלבד. בשל כך, ההיתר אמור רק לגבי מלאכות ביתיות, כלומר מלאכות הכנת אוכל, ולא ביחס למלאכות אחרות הנעשות לצורך אוכל נפש. כמו כן, מלאכות הכנת האוכל כלל אינן כלולות באיסור עשיית מלאכה ביום טוב, ולכן מלאכות אלו מותרות גם כאשר אפשר לעשותן מערב יום טוב.

מסברה הדברים נראים, אך המשך דברי הרמב"ן [שם] מוכיח לא כך:

ולדברי הכל נתמעטו טחינה והרקדה, שלא התירה תורה ביום טוב אלא מלאכות של יומן, כגון שחיטה אפייה ובשול, אבל אלו תיקון הן ודרך בני אדם לתקן מהם לימים הרבה, אמרה תורה יתקן כדרכו מחול ליום טוב, שלא יתקן מיום טוב לימים הרבה של חול. [מלחמות יג:]

הרמב"ן מבאר את טעם הגבלת היתר אוכל נפש ל"מלאכות של יומן": "שלא יתקן מיום טוב לימים הרבה של חול". לפי דברינו דלעיל ביסוד היתר אוכל נפש, ששביתת יום טוב ביסודה מחייבת הימנעות ממלאכות תעשייתיות בלבד, אין צורך לנימוק "שלא יתקן מיום טוב לימים הרבה של חול" כדי לבאר מדוע אסורות מלאכת הטחינה וההרקדה ביום טוב. אם כן, הזדקקותו של הרמב"ן לנימוק זה מלמדת ששיטתו מבוססת על יסוד שונה: הרמב"ן מודה שהתורה התירה אוכל נפש ביום טוב לצורך החג, אך התורה הגבילה את ההיתר למלאכות הכנת האוכל בלבד. בהתאם לכך, מותרות רק מלאכות ביתיות הנעשות לצורך אוכל נפש, אך מלאכות תעשייתיות ("מלאכת עבודה") אסורות בכל אופן, גם כאשר הן נעשות לצורך אוכל נפש[8].

על פי דברים אלו, מחלוקת רש"י והרמב"ן בדין מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב, אינה נעוצה בהבנות שונות של יסוד היתר אוכל נפש, אלא זו מחלוקת רק בהיקפו של ההיתר: לפי רש"י, התורה התירה לצורך אוכל נפש רק מלאכות שאי אפשר לעשותן מבעוד יום. לעומת זאת, לפי הרמב"ן, התורה התירה את עשיית כל מלאכות הכנת האוכל הנעשות לצורך החג.

בדברי הראשונים ישנן שתי שיטות נוספות. הר"ן, מחד, מקבל את השגותיהם של תוספות על שיטת רש"י המגבילה את ההיתר למלאכות שאי אפשר לעשותן מבעוד יום. מאידך, הר"ן תמה על שיטתו של הרמב"ן המגבילה את ההיתר מדאורייתא ל'מלאכות ביתיות' בלבד:

וכל זה אינו מספיק לי, למה יהא אסור לטחון חטים מן התורה ויהא מותר לדוך כל הנדוכין כדרכן, שהרי שחיקה ודאי תולדה דטוחן הוא. [ר"ן יב: ד"ה אין צדין]

בשל כך, הר"ן טוען שמדין תורה מותרת כל מלאכה הנעשית לצורך אוכל נפש, אלא שחכמים אסרו עשיית מלאכות שדרך לעשותן לימים הרבה:

אבל הקרוב אצלי לפי גמרתנו, שכל מלאכת אוכל נפש האסורה ביום טוב אינה אלא מדבריהם, שחכמים אסרו המלאכות הנעשות לימים הרבה כקצירה וטחינה וכיוצא בהן[9].

[ר"ן יב: ד"ה אין צדין]

כעין זה כותב הרא"ש:

רבנן הוא דגזור על קצירה ובצירה וטחינה, לפי שאדם רגיל לבצור כרמו כאחד ולקצור שדהו כאחד ולטחון הרבה ביחד ולדרוך ענביו כאחד, לכן אסרו כל אלו דדמי לעובדא דחול. ומטעם זה נמי אסרו צידה, כי פעמים תעלה במצודתו דגים הרבה ודמי לעובדא דחול^[10].

[רא"ש פ"ג סי' א]

שיטה נוספת בדברי הרשב"א:

ולא כל מלאכת אוכל נפש התיר הכתוב שהרי אחר שהתיר מיעט, שנאמר: 'אך הוא לבדו יעשה לכם' – 'אך' 'הוא לבדו' ו'לכם' מיעוטין הם. ולפיכך, יש אפילו מלאכות שיש בהן צורך אוכל נפש ואסורות ומסרן הכתוב לחכמים. [עבודת הקודש בית מועד שער א פרק א]

לדבריו, אין בתורה הגדרה למלאכות המותרות והאסורות ביום טוב, אלא מסרה התורה לחכמים לקבוע אלו מלאכות אוכל נפש האסורות ביום טוב, והם קובעים את גדרי המלאכות המותרות והאוסרות על פי שיקול דעתם.

הרשב"א מוסיף ומבאר את הגדרים שקבעו חכמים:

והם אמרו שהקוצר והתולש והדש והבורר והטוחן והמרקד והצד והחולב והמגבן והסוחט את הפירות להוציא מהן משקין אסור. וכן אסרו מדבריהם לרדות חלות דבש מן הכוורת. ומפני מה מנו את אלו? לפי שלא התירה התורה לתקן ביום טוב מה שדרך בני אדם לתקן מהן הרבה לימים הרבה, כדי שלא יטרח ביום טוב לתקן מחמת חול. וכן לא התירה התורה אלא תיקון בדברים שהן ברשותו, כאפייה ובישול, לא לעקור דבר מגידולו, ואפילו תותים ואבטיחים שנפגמין מיומן למחרתו, לפי שרוב הפירות הנלקטין משתמרין לזמן מרובה, ואינו בדין שתהא לקיטתו של זה מותרת ושל זה אסורה. וכל שכן צידת בעלי חיים שאינן ברשותו ושהוא צריך לטרוח ולצוד בחורשים ונמצא בטל משמחת יום טוב. [שם]

לדבריו, קיימות שתי הגדרות עקרוניות בהיתר אוכל נפש ביום טוב:

א.לא הותרו מלאכות הנעשות לימים הרבה.

ב.הותרו רק מלאכות של "תיקון בדברים שהן ברשותו", ולא של עקירת דבר מגידולו.

על דבריו אלו מוסיף הרשב"א הגדרה שלישית שתוקפה מדרבנן:

ועוד יש מלאכות ואפילו טלטולין שאסרו מדבריהם, כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. [שם]

הרשב"א כותב שחכמים אסרו על עשיית מלאכת אוכל נפש כאשר יש בה 'עובדין דחול', כדי לשמור על צביון החג.

לסיכום: סוגיות מבואר שלא כל המלאכות הנעשות לצורך אוכל נפש הותרו ביום טוב. בדברי הראשונים ישנן ארבע שיטות מרכזיות בביאור טעם האיסור ותוקפו:

א.שיטת רש"י וסיעתו: הותרו רק מלאכות שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב. [הראשונים הנוקטים בשיטה זו נחלקו הגבלה זו היא מדאורייתא או מדרבנן].

ב.שיטת הרמב"ן: התורה התירה רק מלאכות ביתיות ולא מלאכות תעשייתיות, גם כאשר הן נעשות לצורך אוכל נפש.

ג.שיטת הר"ן והרא"ש: מדין תורה הותרו כל המלאכות הנעשות לצורך אוכל נפש, ומדרבנן נאסרו המלאכות הנעשות לימים הרבה משום 'עובדין דחול'.

ד.שיטת הרשב"א: התורה מסרה לחכמים לקבוע את גדרי ההיתר, והם אסרו מלאכות הנעשות לימים הרבה והתירו רק מלאכות "של תיקון בדברים שהן ברשותו" של האדם.

משיטות אלו עולה הבדל עקרוני בהבנת יסוד היתר אוכל נפש: האם ההיתר אמור ביחס לכל המלאכות הנעשות לצורך אוכל נפש, או רק ביחס למלאכות שבהגדרתן הן מלאכות הכנת אוכל.

בעזרת ה' שיעור הבא נמשיך ונלבן את גדרי היתר אוכל נפש דרך עיון בסוגיית 'מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך".