בשיעור הקודם עסקנו במצוות אכילת מצה, ובחנו את היחס בין מצוות אכילת מצה בזמן הזה, ובין דין 'על מצות ומרורים יאכלוהו'. דיון מקביל יש לערוך ביחס לדין המרור, ובו נשלים את היחס בין הפסח ובין המצה והמרור.

נאמר במכילתא דרשב"י:

על מצות ומרורים יאכלוהו – מצוה לאכול כולן כאחת. הלל הזקן היה כורכן זה בזה ואוכלן. יכול יהו מעכבין זה את זה, ת"ל 'יאכלוהו' – אפילו אחד מהן.

[מכילתא דרשב"י יב, ח]

מדברי המכילתא דרשב"י עולה שהפסח והמצה והמרור אינם תלויים זה בזה והן מהוות שלוש יחידות נפרדות. לכן, כשם שאדם מקיים מצווה באכילת קורבן הפסח בלבד, כך הוא מקיים מצווה באכילת מצה או מרור[1].

בניגוד לדברי המכילתא דרשב"י, מדברי רבא בגמרא עולה הבחנה ברורה בין דין המצה לדין המרור:

אמר רבא: מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. ומאי שנא מרור דכתיב 'על מצות ומררים' – בזמן דאיכא פסח יש מרור, ובזמן דליכא פסח ליכא מרור, מצה נמי הא כתיב 'על מצות ומררים'? מצה מיהדר הדר ביה קרא 'בערב תאכלו מצת'.

[פסחים קכ.]

מכך שייחדה התורה הוראה נוספת לחובת אכילת המצה – לומד רבא שמצוות אכילת מצה נוהגת גם בזמן הזה, אף שהפסח אינו נוהג. זאת בניגוד למרור שחיובו בזמן הזה הינו מדרבנן בלבד.

רב אחא בר יעקב חולק וסובר שדין המצה ודין המרור זהה:

ורב אחא בר יעקב אמר: אחד זה ואחד זה דרבנן. אלא הכתיב 'בערב תאכלו מצת'? - ההיא מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה. דסלקא דעתך אמינא כיון דפסח לא אכלי מצה ומרור נמי לא ניכול, קא משמע לן.

[שם]

רב אחא בר יעקב סובר שחובת אכילת מצה ומרור בזמן הזה הינה מדרבנן בלבד. מדברי רב אחא בר יעקב עולה נקודה נוספת. לדבריו, בזמן שהפסח נוהג, גם מי שאינו אוכל את הפסח – 'טמא ושהיה בדרך רחוקה' – חייב באכילת מצה ומרור. נמצא שלפי רב אחא בר יעקב, המצה, המרור והפסח הינם חלק ממערכת אחת שלמה. אמנם כאשר הפסח אינו נוהג, אין משמעות לאכילת מצה ומרור מדאורייתא, ברם, בזמן הבית, כאשר נהגה חובת אכילת קורבן פסח, חיוב אכילת מצה ומרור הינו מצווה עצמאית שאינה תלויה באכילת קורבן הפסח[2].

לאחר שביררנו את היחס בין חובת אכילת המרור ובין דין 'על מצות ומרורים יאכלוהו', יש לעיין במשמעות חובה זו. ידועים דבריו של רבן גמליאל במשנה:

רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח מצה ומרור. פסח – על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, מצה – על שום שנגאלו אבותינו במצרים, מרור – על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים.

[פסחים קטז.]

רבן גמליאל סובר שמשמעות חובת אכילת המרור היא זיכרון השעבוד במצרים. מרירותו של המרור לדברי רבן גמליאל עשויה לעורר את זיכרון המרירות שחוו אבותינו בשעבוד מצריים.

למרות זאת, אחדים מפרשני התורה סוברים שעניינה של חובת אכילת המרור שונה. ה'אור החיים' כותב:

לפי פשט הכתוב, לפי מה שראינו שאמר ה' שצריך צלי אש ושיהיה שלם כו', זה יגיד שדעת עליון הוא להראות בחינה הגדולה והחירות ואין רשות אחרים עליהם, ולפי זה גם המרורים שיצו ה' הוא לצד כי כן דרך אוכלי צלי לאכול עמו דבר חד כי בזה יערב לחיך האוכל ויאכל בכל אות נפשו. גם בזה יוכר גודל העריבות כשיקדים לפיו מרורים. גם מה שהזכיר המצות הוא פרט אשר יכונן חיך אוכל יטעם לו הצלי.

[אור החיים שמות יב ח ד"ה ומצות]

ה'אור החיים' סובר שתפקיד המרור הוא להגביר את ערבות בשר הפסח. טענה זו, הינה מרכיב בתפיסתו הכוללת לפיה המצה והמרור יחד עם בשר הפסח משווים לאכילתו אופי של אכילת בני חורין. אולם נימוק זה לכאורה סותר את דבריו של רבן גמליאל במשנה, על פיהם המרור נאכל זכר לשעבוד[3].

כיוון שלישי למשמעות אכילת מרור מופיע בדברי חלק מהראשונים. רבנו דוד כותב:

שאף הוא [=המרור] אינו מן התורה בזמן הזה אלא מדרבנן, דאית ליה למעבד זכר למקדש.

[חידושי רבנו דוד קטו. ד"ה ומברך]

לפי רבנו דוד, הסיבה שחז"ל תקנו חובת אכילת מרור בזמן הזה היא משום זכר לימי הבית, אשר אז חובת אכילת מרור הייתה מדאורייתא.

נראה ששלוש אפשרויות אלו בהבנת משמעות חובת אכילת המרור, קשורות לדיון אודות היחס בין חובת אכילת מרור בזמן הבית ובין דין 'על מצות ומרורים יאכלוהו', בו פתחנו את השיעור.

האפשרות הראשונה היא, שגם בזמן הבית, חובת אכילת מצה וחובת אכילת המרור לא היו תלויות באכילת בשר הפסח. גם מי שלא אכל את בשר הפסח, חייב היה לאכול מצה ומרור. אפשרות זו מתאימה לתפיסה לפיה גם בזמן הבית לחובת אכילת המרור הייתה משמעות עצמאית – זכר לשעבוד מצרים.

בהמשך טענו שלפי רב אחא בר יעקב, אף שבזמן הבית חובת אכילת המרור לא הייתה תלויה באכילת בשר הפסח, לאחר החורבן משבטל הפסח לא קיימת חובה לאכול מצה ומרור. העמדה העקרונית הזו מתאימה לתפיסה לפיה אכילת המרור בזמן הזה היא משום 'זכר למקדש'. אף שבזמן הזה לא קיימת חובה מדאורייתא לאכול מרור, כיוון שבזמן הבית הייתה זו חובה עצמאית, ניתן להבין שחכמים תיקנו העמידו במקומה את חובת אכילת המרור גם בזמן הזה.

לפי האפשרות השלישית שהוצעה בשיטת רבא, גם בזמן הבית חובת אכילת המרור הייתה טפילה לחובת אכילת קורבן הפסח. לכן בזמן הזה, כאשר הפסח אינו נוהג, כמובן שחובת מרור אינה נוהגת מדאורייתא[4]. שיטה זו מתאימה לתפיסה לפיה משמעות אכילת המרור בזמן הבית היא כתבלין לקורבן אשר הופך את אכילת בשר הפסח לערבה יותר[5].

דין נוסף שעשוי להשפיע על הבנת היחס בין אכילת המרור לאכילת המצה והפסח, הוא דין 'כורך'. הסוגיה פותחת במימרא משמו של הלל, הסובר שבזמן הזה אין לאכול את המצה והמרור בכריכה אחת:

אמר רבינא: אמר לי רב משרשיא בריה דרב נתן, הכי אמר הלל משמיה דגמרא: לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול, משום דסבירא לן מצה בזמן הזה דאורייתא, ומרור דרבנן, ואתי מרור דרבנן ומבטיל ליה למצה דאורייתא.- ואפילו למאן דאמר מצות אין מבטלות זו את זו, הני מילי דאורייתא בדאורייתא או דרבנן בדרבנן, אבל דאורייתא ודרבנן –אתי דרבנן ומבטיל ליה לדאורייתא.

[פסחים קטו.]

הלל[6] סובר שבזמן הזה אין לאכול את המצה והמרור בכריכה אחת, וזאת אף למאן דאמר מצוות אין מבטלות זו את זו. לדבריו, גם למאן דאמר זה, כאשר מדובר במצוות שתוקפן שונה, מצוות אכן מבטלות זו את זו. לאחר מכן הגמרא עוברת לברר מיהו התנא שסובר שמצוות אין מבטלות זו את זו, ומסיקה שמדובר בהלל הזקן:

מאן תנא דשמעת ליה מצות אין מבטלות זו את זו - הלל היא. דתניא: אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, שנאמר על מצות ומררים יאכלהו.

[שם]

הגמרא מסיקה שמכיוון שהלל היה כורך את הפסח עם המצה והמרור, משמע שהוא סובר שמצוות אינן מבטלות זו את זו. שאם לא כן, מדוע לא נימנע הלל מכריכת המצה המרור והפסח? בהמשך הגמרא מציינת לעמדה החולקת על דברי הלל הזקן:

אמר רבי יוחנן: חולקין עליו חביריו על הלל. דתניא: יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן? תלמוד לומר 'על מצות ומררים יאכלהו' – אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. מתקיף לה רב אשי: אי הכי, מאי אפילו? אלא אמר רב אשי: האי תנא הכי קתני: יכול לא יצא בהו ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן, כדרך שהלל אוכלן? תלמוד לומר 'על מצות ומררים יאכלהו' – אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו.

[שם]

ר' יוחנן סובר חכמים חולקים על הלל הזקן, והוא אף מציין לברייתא שתומכת בטענתו. רב אשי מצביע על קושי מסוים בדברי הברייתא, ובעקבותיו הוא משנה את נוסח הברייתא. מכל מקום, מדברי הגמרא נראה שהלל וחכמים נחלקו בשאלה האם מצוות מבטלות זו את זו.

תוספות התקשו באופן שבו הסבירה הגמרא את מחלוקת הלל הזקן ורבנן:

וא"ת, מנא לן דסבר הלל דאין מבטלות, דילמא שאני הכא דגלי קרא. ועוד, הא לרבנן נמי אין מבטלות, דהא אם כרכן נמי יצא.

[תוספות שם ד"ה אלא]

תוספות עומדים על הקושי הקיים בזיהוי הלל הזקן כמי שסובר שמצוות אינן מבטלות זו את זו. תוספות טוענים שכיוון שהלל סובר שהתורה ציוותה לקיים את מצוות אכילת הפסח בכריכת המצה והמרור, אין להסיק מכך שעמדתו הכללית היא שמצוות אינן מבטלות זו את זו. ייתכן שהלל סובר שמצוות מבטלות זו את זו, ואף על פי כן בנוגע לאכילת הפסח ייחדה התורה ציווי מיוחד המורה לאכול את הפסח בכריכה אחת עם המצה והמרור. תוספות מקשים אף על ההנחה שרבנן סוברים שמצוות מבטלות זו את זו. בברייתא מבואר שרבנן מודים שניתן אף לצאת ידי חובת הפסח באכילתו בכריכה עם המצה והמרור, אם כן דווקא לשיטתם לכאורה מצוות אינן מבטלות זו את זו.

ייתכן שלאור זאת, רבנו יהונתן מלוניל סובר שיש להבין את מחלוקת הלל וחכמים באופן אחר:

ואפילו למאן דאמר מצות אין מבטלות זו את זו, והוא רבנן דפליגי עליה דהילל דסבירא להו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יוצא אדם ידי חובתו בהן, ואפילו הכי יוצא אדם בבת אחת בהם, שמע מינה דמצות אינן מבטלות זו את זו, אבל אינו הלל, דהא להלל עיקר מצותם אינו אלא בהם, דהא לא נפיק אלא אם כן כורכן בבת אחת. חלוקין עליו חביריו על הילל, דסבירא להו דמצות מבטלות זו את זו, ולא נפיק כלל אם כורכן בבת אחת.

[רבנו יהונתן מלוניל שם]

לדברי רבנו יהונתן ישנה מחלוקת משולשת בתנאים בנוגע לדין הכריכה. לשיטת הלל, ישנה חובה לכרוך, ומי שלא כורך לא יוצא ידי חובה גם בדיעבד. לשיטת 'רבנן דהלל', ניתן לצאת ידי חובת הפסח אף ללא כריכה. ואילו ר' יוחנן סובר שקיימת עמדה שלישית לפיה גם בדיעבד לא ניתן לצאת על ידי כריכה, וזאת משום שמצוות מבטלות זו את זו. המחלוקת העקרונית בין הלל ובין שאר התנאים היא בשאלה בה פתחנו: החולקים על הלל סוברים שהפסח המצה והמרור הינם שלוש מצוות נפרדות. בין החולקים על הלל קיימת מחלוקת נוספת בשאלה האם מצוות מבטלות זו את זו. הלל לעומת זאת סובר שמצוות הפסח היא מצווה אחת – את הפסח יש לאכול בכריכה יחד עם המצה והמרור. ממילא, מסיק רבנו יהונתן בהמשך דבריו, שלשיטת הלל מצה ומרור בזמן הזה מדרבנן:

דפשיטא לן דאליבא דהלל מצה נמי בזמן הזה דרבנן היא, דכי היכי דלא דרשינן 'יאכלוהו' ולא כתיב 'יאכלו', הכי נמי לא דרשינן בערב תאכלו מצות לזמן הזה, דהא סבר ליה דשלשתן מצוה אחת הן לגמרי, דזה בלא זה אינו מועיל כלום.

[שם]

נמצא שהמחלוקת בשאלת היחס בין הפסח המצה והמרור באה לידי ביטוי בדין 'כורך'. הלל הסובר שלא ניתן לצאת ידי חובת הפסח אלא בכריכה, סובר שמדובר במצווה אחת שאין להפריד את מרכיביה[7]. ואילו רבנן חולקים וסוברים שיש כאן שלוש מצוות נפרדות, ולכן אין חובה לאכול את הפסח דווקא בכריכה[8].

נקודה מעניינת נוספת העולה מתוך עיון בסוגיית 'כורך', קשורה במסקנה ההלכתית בסוגיה:

השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן - מברך על אכילת מצה ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל, והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה, זכר למקדש כהלל.

[פסחים קטו.]

מדברי הגמרא עולה שמאחר שלא הוכרעה מחלוקת הלל ורבנן, יש 'להחמיר' כשתי השיטות: לאכול את המצה והמרור בנפרד, ולאחר מכן לאכול את המצה והמרור בכריכה אחת. בגאונים אנו מוצאים נימוק שונה למסקנה ההלכתית של הסוגיה:

והני תרין לילואתא מיחייבינן למיכל מצה לחודה בברכה, והדר מרור לחודיה בברכה, והדר מצה ומרור בלא ברכה, מאי טעמא, דכתב 'תאכלו מצות' וכתב 'על מצות ומררים יאכלוהו'. ותנו רבנן: 'כל בן נכר לא יאכל בו' – אבל אוכל מצה ומרור.

[הלכות גדולות פסח עמוד קפ]

בה"ג סובר שהסיבה לפיצול האכילה נובע מאופיים הכפול של המצה והמרור. בשיעור הקודם ראינו שר' חיים סובר שאכילת המרור אינה נמנית כמצווה בפני עצמה, משום שהיא תנאי מתנאי אכילת הפסח. זאת בניגוד למצה, שאף שהמצה בדומה למרור מהווה תנאי מתנאי אכילת הפסח, התורה ייחדה לה חובת אכילה עצמאית, וממילא היא נמנית כמצווה בפני עצמה. מדברי בה"ג ניתן לראות שבמובן הזה אין הבדל בין המרור והמצה. כשם שלאכילת המצה קיים אופי כפול, וכפי שראינו בדברי ר' חיים, כך גם למרור ישנו קיום כפול – הן כתבלין לקורבן הפסח, והן כמאכל נפרד ועצמאי, אשר ייתכן שנועד להוות זכר למרירות שחוו בני ישראל בשעבוד מצרים[9].