נאמר בתורה:

בראשן בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצת עד יום האחד ועשרים לחדש בערב.

[שמות יב יח]

ובנוגע לאכילת קרבן פסח שני נאמר:

בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אתו על מצות ומררים יאכלהו.

[במדבר ט יא]

פסוקים אלו דרשו חכמים בברייתא כך:

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך, מה שביעי רשות - אף ששת ימים רשות. מאי טעמא - הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. יכול אף לילה הראשון רשות - תלמוד לומר על מצת ומררים יאכלהו. אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים - מנין? תלמוד לומר בערב תאכלו מצת - הכתוב קבעו חובה.

[פסחים קכ.]

מדברי הברייתא עולה שיש להבחין בין אכילת המרור, הקשורה באכילת קורבן הפסח, ובין חובת אכילת המצה, שיסוד חיובה הוא עצמאי. לכן, בזמן שבית המקדש אינו קיים ומצוות אכילת קורבן פסח אינה נוהגת, חובת אכילת מצה היא מדאורייתא בעוד חובת אכילת מרור היא מדרבנן בלבד.

השאלה אשר עומדת לפתחנו כעת היא, מהו גדר חיוב אכילת מצה בערב פסח, ומה היחס בינו ובין דין 'על מצות ומרורים יאכלוהו'?

ניתן היה להבין מכך שהתורה החריגה את דין המצה מדין הפסח והמרור שמצוות אכילת מצה אינה תלויה כלל בקרבן הפסח. התורה ניתקה את חיוב המצה מחיוב הפסח, וקבעה כי חיוב אכילת המצה הוא חיוב עצמאי אשר אינו קשור באופן עקרוני בחיוב הפסח, והוא אף אינו תלוי בקיומו של בית המקדש – 'הכתוב קבעו חובה'[1]. מכל מקום, מדברי הגמרא נראה לא כך:

אמר רבא: אכל מצה בזמן הזה אחר חצות, לרבי אלעזר בן עזריה - לא יצא ידי חובתו. פשיטא, דכיון דאיתקש לפסח כפסח דמי. מהו דתימא הא אפקיה קרא מהיקישא, קמשמע לן, דכי אהדריה קרא למילתא קמייתא אהדריה.

[שם קכ:]

הגמרא בברכות [ט.] מציינת לברייתא ממנה עולה שנחלקו תנאים במועד סוף זמן אכילת קורבן הפסח. ר' אלעזר בן עזריה סובר שזמן אכילת קורבן פסח עד חצות, ואילו ר' עקיבא חולק וסובר שסוף זמן אכילת הפסח הוא עלות השחר. רבא סובר שלשיטת ר' אלעזר בן עזריה, כשם שיש להקפיד להשלים את אכילת הפסח עד חצות, כך יש להקפיד להשלים את אכילת המצה בזמן הזה עד חצות. הגמרא מנמקת את קביעתו של רבא בכך שאף שהתורה החריגה את דין המצה מדין הפסח וקבעה שבששת הימים אכילת מצה היא רשות, כאשר החזירה התורה את החיוב לאכול מצה בערב הראשון, חיוב המצה חזר להקשר המקורי שלו, הלא הוא קרבן פסח. לדברי רבא, הקשר בין המצה והפסח משפיע אף על סוף זמן אכילת המצה, אשר לשיטת ר' אלעזר בן עזריה הוא עד חצות. על פי האמור, המצה והפסח שייכים למערכת אחת, אלא שהם שתי מצוות נפרדות, ולכן הן אינן מעכבות זו את זו. כך ניתן להבין כיצד מחד המצה קשורה בגדרה לפסח, ומאידך היא נוהגת בזמן הזה בו הפסח אינו נוהג.

למרות האמור לעיל, מדברי ר' חיים הלוי עולה עמדה שלישית, מורכבת יותר, בנוגע לחיוב אכילת מצה בלילה הראשון:

והנראה בזה, דהנה הרמב"ם במנין המצות לא מנה לאכילת מרור למצוה בפני עצמה, וכן בספר המצוות מצוה נו וכן בספר יד החזקה (בפ"ז מהל' חמץ ומצה הי"ב ופ"ח ה"ח) כתב דמרור בזמן הזה הוא מדרבנן, ומוכח דהא דכתיב 'על מצות ומרורים יאכלוהו' אין זו מצוה על אכילת מצה ומרור בפני עצמה, אלא דעיקר המצוה היא אכילת הפסח, ורק דאכילת מצה היא גם מצוה בפני עצמה מקרא ד'בערב תאכלו מצות'. וכיון דאין אכילתם מצוה בפני עצמה, ורק דין ותנאי במצוה דאכילת פסח, נראה דאם יאכל כזית פסח וחצי זית מצה וחצי זית מרור, דשפיר קיים מצות אכילת פסח, ורק דלא קיים עוד מצות אכילת מצה דמצוה בפ"ע היא מקרא דבערב תאכלו מצות.

[חידושי הגר"ח שם קכ.]

ר' חיים מדייק בשיטת הרמב"ם בספר המצוות ובמשנה תורה ומסיק שלחיוב המצה ישנו אופי כפול. מחד, המצה דומה למרור בכך שהיא נלווית לאכילת הפסח ומהווה תנאי מתנאי אכילתו. דין זה נלמד מהוראת התורה 'על מצות ומרורים יאכלוהו'. מאידך, מייתור התורה 'בערב תאכלו מצות' נלמד שבאכילת המצה ישנו קיום עצמאי אשר אינו תלוי בקורבן. ר' חיים מציין גם נפקא מינה להבחנה הזו. לדבריו, כדי לקיים את תנאי אכילת הפסח אין צורך באכילת כזית מרור או מצה. לעומת זאת, כדי לצאת ידי חובת מצוות אכילת מצה יש צורך באכילת כזית ככל מצוות האכילה[2].

עד כה עסקנו בביאור היחס בין חובת אכילת המצה ובין חובת אכילת קורבן הפסח 'על מצות ומרורים'. נראה, שגם למצוות אכילת המצה בזמן הזה קיים אופי כפול.

הגמרא מביאה ברייתא הדורשת מספר הלכות בעקבות כינוי התורה את המצה 'לחם עוני':

תניא נמי הכי לחם עני - לחם שעונין עליו דברים הרבה. דבר אחר: לחם עני - עני כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה - אף כאן בפרוסה. דבר אחר: מה דרכו של עני - הוא מסיק ואשתו אופה, אף כאן נמי - הוא מסיק ואשתו אופה.

[פסחים קטו:]

מבין הדרשות השונות המובאות בברייתא, ענייננו בדרשת 'מה עני שדרכו בפרוסה – אף כאן בפרוסה'. הראשונים נחלקו במשמעות דרשה זו. הרי"ף כותב:

הילכך בפסח מברכינן על חדא ופרוסה אבל בשאר ימים טובים בצעינן על תרתין ריפאתא שלמאתא כשבת... ובפסח אתא לחם עוני וגרעא לפלגא דחדא הילכך בצעינן אחדא ופלגא וכד בצע מנח לה לפרוסה בגוה דשלמתא ובצע דאמר רב פפא [ברכות ל"ט ע"ב] הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתיב ביה.

[רי"ף פסחים כה:]

הרי"ף סובר שהמשמעות המעשית של הדרשה היא שבניגוד לשבת ושאר וימים טובים, בלילה הראשון של חג המצות בוצעים על מצה וחצי, ולא על שתי מצות שלמות.

רש"י לעומת זאת כותב:

אף כאן בפרוסה - לברך על אכילת מצה, ושתי שלימות מייתי משום ברכת המוציא, דלא גרע משאר ימים טובים שצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות, ובוצע מאחת מהשלימות.

[רש"י שם ד"ה אף]

לדברי רש"י מן הדרשה למדנו שאת ברכת מצוות אכילת מצה יש לברך על המצה הפרוסה. רש"י סובר שאין ללמוד מהדרשה שיש למעט במניין המצות בלילה הראשון ממניין הכיכרות הנהוג בשבת ובשאר ימים טובים.

הגר"א ביסס את עמדת הרי"ף בסברא:

דעת הרי"ף פ' ע"פ והרמב"ם בפ"ח מה' חמץ ומצה דא"צ אלא ב' מצות, וכ"ד המ"מ והרבה גאונים וכ"ד רמ"מ וכ"מ לישנא דמתניתין הביאו לפניו מצה כו'. וכן מ"ש לחם עוני משמע כן, דאל"כ אין זה דרך עניות כיון שי"ל ב' מצות וגם י"ל חצי מצה.

[ביאור הגר"א או"ח סימן תעג סק"ד ד"ה שלשה]

הגר"א מעלה קושי בנוגע לעמדת רש"י. לדבריו, אדם בוצע בפסח על מספר רב יותר של מצות מאשר שאר השנה, אם כן כיצד ניתן לומר שבכך הוא מקיים את דין 'לחם עוני'? תשובה לכך נמצאת בדברי הרא"ש:

ולא נראה, דמאי שנא פסח לענין לחם משנה משאר כל הימים טובים שלא יבצע על שתי ככרות שלימים. דהא דדרשינן לחם עוני לפרוסה היינו אותו לחם שיוצא בו ידי אכילת מצה, אבל המוציא פשיטא דעל שלימים בעינן כשאר ימים טובים.

[רא"ש פסחים פ"י סימן ל]

נראה שהראשונים נחלקו בשאלת היקף דין 'לחם עוני'. לפי הרי"ף, דין 'לחם עוני' מעצב את אופיו של לחם הסעודה. הבציעה על המצה החצויה עם המצה השלימה נועדה כדי לקבוע שבליל חג המצות לחם הסעודה הוא 'לחם עוני'[3]. רש"י והרא"ש לעומת זאת, סוברים שדין 'לחם עוני' נאמר ביחס למצוות אכילת מצה בלבד. מלבד חובת הסעודה וחובת הבציעה על לחם משנה הקיימות בשבת ובימים טובים, בלילה הראשון של חג המצות אנו מצווים בציווי נוסף ונפרד על אכילת מצה, אותו יש לקיים כדרכו של העני – 'בפרוסה'.

בדברי הראבי"ה מופיעה שיטה שלישית:

ורבינו זקיני כתב שעל הפרוסה בוצע המוציא ועל השלימה מברך על אכילת מצה. ולא ראיתי אבא מורי נוהג כן. וטעם של זקיני, משום דרכו של עני בפרוסה כל השנה היינו המוציא.

[ראבי"ה פסחים תקכה]

הראבי"ה מוסר משמו של זקנו הראב"ן, שאת ברכת המוציא יש לברך דווקא על המצה החצויה, ואת ברכת מצוות אכילת מצה יש לברך על המצה השלמה. נימוקו של הראב"ן הוא שדרשת הברייתא 'דרכו של עני בפרוסה' נאמרה ביחס לברכת המוציא הנאמרת על ידי העני במשך כל השנה.

נראה ששיטה זו מתאימה לטענת הגרי"ז, לפיה דין 'לחם עוני' הינו דין נפרד מחובת אכילת מצה המצווה שעניינו זיכרון אופן היציאה ממצרים[4]. משמעות מצוות אכילת מצה לפי האפשרות הזו היא שונה. מצוות אכילת מצה נועדה בכדי לקבוע שהמצה היא 'לחמו' של האדם במשך שבעת ימי חג המצות[5].

לסיום, נזכיר נידון נוסף ביחס לגדרה של מצת המצווה. לאורך הדברים הנחנו שמצוות אכילת המצה מתקיימת במצה הנאכלת בתחילת הסעודה. אמנם, מדברי רש"י נראה שמצוות אכילת המצה מתקיימת דווקא באכילת האפיקומן:

אין מפטירין אחר מצה אפיקומן - שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובת מצה.

[רש"י פסחים קיט: ד"ה אין]

רש"י סובר שמצוות אכילת מצה מתקיימת באפיקומן הנאכל בסיום הסעודה. לעומתו, המהר"ם חלאווה כותב:

ומצה אחרונה לבד היא זכר לפסח, אבל ראשונה חובה בפני עצמה היא משום 'בערב תאכלו מצות'.

[מהר"ם חלאווה פסחים קיט: ד"ה אין]

ייתכן שמחלוקת הראשונים בשאלה מהי מצת המצווה – המצה הנאכלת בתחילת הסעודה או האפיקומן, קשורה בדיון שפתחנו בו את השיעור. בתחילת הדברים עמדנו על הקשר בין מצוות המצה הנהוגה כיום, בזמן שבית המקדש אינו קיים, ובין המצה שנאכלה עם הפסח בזמן הבית. רש"י אמנם סובר בניגוד לשאר הראשונים שמצת האפיקומן היא מצת המצווה, אך נראה שהוא מסכים באופן עקרוני שמשמעות אכילת מצת האפיקומן היא זכר לפסח או למצה שנאכלה עם הפסח. עמדתו של רש"י, לפיה יש מצווה מדאורייתא לאכול מצה לזכר מצת הפסח מתאימה לדברי רבא שראינו לעיל. רבא סובר שלשיטת ר' אלעזר בן עזריה יש להשלים את אכילת המצה עד חצות כדין קורבן הפסח. הראשונים החולקים לעומת זאת, סוברים אמנם שמצת האפיקומן נאכלת כזכר לפסח, אך לשיטתם אין זו מצת המצווה. מצוות אכילת מצה לדבריהם מתקיימת באכילת המצה הראשונה. עמדתם מתאימה יותר לתפיסה לפיה דין 'בערב תאכלו מצות' מכונן מצווה עצמאית ומחודשת של אכילת מצה אשר איננה תלויה בקורבן הפסח כלל.

לסיכום: פתחנו את השיעור בשאלת היחס בין מצוות אכילת מצה הנוהגת בזמן הזה, ובין דין 'על מצות ומרורים יאכלוהו'. בתחילה, הצענו שדין 'בערב תאכלו מצות' מחדש שמצוות אכילת מצה אינה תלויה כלל בקורבן. לאחר מכן, ראינו שמדברי הגמרא משתמע שגם לאחר שחידשה התורה שחיוב אכילת מצה קיים גם בזמן שהפסח לא נוהג, הקשר העקרוני בין מצוות אכילת המצה ובין מצוות אכילת הפסח נשמר. לאחר מכן, ראינו שר' חיים סובר שלאכילת המצה בלילה הראשון של חג המצות אופי כפול: מחד, קיימת מצווה עצמאית של אכילת מצה, הקיימת גם בזמן הזה. מאידך, המצה בדומה למרור היא תנאי מתנאי אכילת קורבן הפסח. בסוף השיעור חיברנו בין הדיון הזה ובין שאלת זהותה של מצת המצווה בזמן הזה. טענו שרש"י הסובר שמצות המצווה היא האפיקומן, סובר שמצוות אכילת מצה נותרה קשורה לקורבן הפסח אף שקיומה אינו תלוי באכילת הפסח. מאידך, מסתבר שהראשונים החולקים סוברים שמצוות אכילת מצה הינה מצווה עצמאית שאינה קשורה לקורבן הפסח.

בחלק השני העמקנו את הבירור בגדר מצוות אכילת מצה בזמן הזה, דרך עיון במשמעות דרשת 'דרכו של עני בפרוסה'. הצענו שייתכן שהראשונים נחלקו בשאלה האם דין 'לחם עוני' מעצב את הסעודה כולה, או שהוא מצומצם למצוות אכילת מצה בלבד. עסקנו בשיטת הראב"יה הסובר שאת ברכת המוציא יש לברך על המצה הפרוסה, ואילו את ברכת מצוות אכילת מצה יש לברך על המצה השלמה. את שיטת הראבי"ה ביארנו על פי דברי הגרי"ז, הסובר שדין 'לחם עוני' הינו דין עצמאי ונפרד מאכילת מצה העוסק בזכרון אופן היציאה ממצרים. לפי אפשרות זו, הצענו שמשמעות מצוות אכילת מצה הינה בקביעה ש'לחמו' של האדם בשבעת ימי החג היא המצה.

בשיעור הבא נעסוק בעז"ה בדין המרור.