בשיעור שעבר ראינו שתי גישות בהבנת תפקידו של יין הקידוש:

א.שיטת החינוך וסיעתו: קידוש דומה במהותו לברכות הנאמרות על הכוס – עיקר המצוה היא עצם הברכה, אלא שברכה זו נקבעה על היין (מדין "אין אומרים שירה אלא על היין" או מדין דומה).

ב.שיטת הגרי"ד (שיסודה בדברי רש"י בספר הפרדס): קידוש שונה במהותו מהברכות הנאמרות על הכוס – עיקר המצוה היא הגדרת צביונה ומהותה של השבת, והדבר נעשה על ידי הקידוש הנעשה בכניסת השבת בסמוך לסעודת השבת; בכך הקידוש מגדיר את האכילה כ'סעודת שבת' ואת השבת כיום קדוש.

גישות אלו משליכות על הבנת דברי הגמרא:

המברך צריך שיטעום. [פסחים קה:]

הגמרא מלמדת שלא די לאחוז את כוס היין בשעת אמירת הקידוש, אלא יש לטעום ממנו בסיום הקידוש.

רבנו דוד מבאר שטעימת היין היא חלק מדין 'ברכה על הכוס':

שאין הכוונה אלא שאין חובת הכוס ליטלו בידו בלבד, אלא שיהנה ממנו, ואין צריך שיהנה הוא בעצמו, אלא כל שנהנה ממנו אדם. ואם לא נהנה ממנו אדם, הרי הוא כמי שלא היה שם כוס כלל. [רבנו דוד פסחים קז. ד"ה והא דאמרי']^[1]

לפי זה נראה שברכת 'בורא פרי הגפן' אינה חלק מגוף הקידוש, אלא היא ברכת הנהנין הנאמרת לפני הקידוש כדי להתיר את שתיית היין לאחריו.

לעומת הבנה זו, רש"י כותב ביחס לדברי הגמ' [עירובין מ:] הדנה האם ברכת 'שהחיינו' טעונה כוס והיא מציעה שביום הכיפורים יברכו על הכוס ויתנו לתינוק לשתות מן היין:

ליתביה לינוקא לשתותו לאחר שיברך עליו, דהאי שיטעום דקאמר לאו דווקא קאמר אמברך, דהוא הדין כי שתי אחרינא, דטעמא משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר, שתהא ברכת היין דבורא פרי הגפן שלא לצורך, ומכי טעם ליה אחרינא שפיר דמי. [רש"י עירובין מ: ד"ה ליתביה]

רש"י כותב שהחובה לטעום מן היין נובעת מכך שברכו עליו את ברכת 'בורא פרי הגפן', ויש גנאי שברכה זו תיאמר ללא שתייה מן היין. בדברי רש"י מבואר שברכת 'בורא פרי הגפן' אינה נאמרת כדי להתיר את הטעימה מן היין (וכפי שנאמר לעיל), אלא שברכת 'בורא פרי הגפן' היא חלק מגוף הברכה הנאמרת על הכוס, והחיוב לטעום נובע מברכת 'בורא פרי הגפן' שנאמרה.

דברים אלו טעונים ביאור: ברכת 'בורא פרי הגפן' היא ברכת הנהנין, ואם כן כיצד היא מהווה חלק מגוף הברכה הנאמרת על הכוס? כמו כן, הואיל וברכה זו היא ברכת הנהנין, כיצד רש"י מגדיר שטעם חובת הטעימה מן היין הוא רק משום "דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר"? הרי ברכת 'בורא פרי הגפן' היא ברכת הנהנין, ואם כן אין מקום לברך אותה כאשר אינו מתכוון ליהנות משתיית היין^[2]!

יישוב לכך עולה מדברי רש"י בביאור דברי הגמ' [ברכות מא:-מב.] "שאני יין דגורם ברכה לעצמו":

דגורם ברכה לעצמו – בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו ואף על פי שלא היו צריכים לשתייתו. [רש"י ברכות מב. ד"ה דגורם]

רש"י מגדיר שברכת 'בורא פרי הגפן' נאמרת גם כאשר האדם אינו נצרך לשתיית היין. נראה מכך שלשיטתו ברכת 'בורא פרי הגפן' אינה רק אחת מברכות הנהנין, אלא היא נחשבת לברכת השבח – היא אינה נאמרת רק כדי להתיר את ההנאה, אלא יש משמעות לאמירתה מצד עצמה, ובשל כך היא מהווה חלק מאמירת ה'שירה על היין'. על פי זה דברי רש"י דלעיל מבוארים, שכן לשיטתו ברכת 'בורא פרי הגפן' אינה נאמרת כדי להתיר את שתיית היין, אלא היא חלק מאמירת ה'שירה על היין', והשתייה מן היין נעשית רק "משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה ממנו לאלתר, שתהא ברכת היין דבורא פרי הגפן שלא לצורך"^[3].

אם כן, קיימות שתי דרכים בביאור מקומן של ברכת 'בורא פרי הגפן' ושל שתיית היין בברכות הנאמרות על הכוס^[4]. אמנם, על פי האמור לעיל ייתכן ויש לחלק בעניין זה בין קידוש לבין הברכות הנאמרות על הכוס: דברי רש"י דלעיל, שברכת 'בורא פרי הגפן' היא חלק מהברכה הנאמרת על הכוס, אמורים דווקא לגבי הברכות הנאמרות על הכוס, שהן מבוססות על הכלל ש"אין אומרים שירה אלא על היין", וברכת 'בורא פרי הגפן' היא חלק מהשירה הנאמרת על היין. לעומת זאת, בדברי רש"י בספר הפרדס מבואר שהקידוש ביסודו לא נתקן על היין אלא על הסעודה. ואם כן, בקידוש אין דין 'שירה על היין', ולכן דווקא שתיית היין היא חלק מגוף הקידוש, ואילו ברכת 'בורא פרי הגפן' משמשת כברכת הנהנין בלבד. כפי שהתבאר לעיל, הקידוש מבוסס על הכתוב "וקראת לשבת עונג – במקום קריאה שם תהא עונג", ולכן ה"קריאה" (=ברכת הקידוש) וה"עונג" (=שתיית היין) מהווים יחידה אחת המעניקה לשבת את צביונה כיום קדוש שכבוד ועונג נוהגים בו^[5].

מקור מפורש המבחין בין שתיית כוס הקידוש לשתיית 'כוס של ברכה' בשאר הברכות הטעונות כוס, בדברי בה"ג המובאים בטור:

ואם היו המסובין שנים או רבים ולא טעם המקדש וטעם אחר כמלא לוגמיו כתבו הגאונים שלא יצא אא"כ טעם המקדש וכ"כ בה"ג... והא דמשמע בעירובין דסגי בטעימת אחר, פירשו הגאונים: היינו דוקא בשאר דברים שטעונין כוס, אבל בקידוש לא יצא אלא אם כן טעם המקדש. [טור או"ח סי' רעא]

לדברי בה"ג, בשאר הברכות הטעונות כוס די בטעימת אחר, אך בקידוש קיימת חובה שהמברך יטעם מן היין בעצמו. שיטה זו מסתברת על פי ההבחנה דלעיל: בשאר הברכות הטעונות כוס, השתייה רק באה "משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה ממנו לאלתר", ולכן די בשתיית אחר; בקידוש, לעומת זאת, השתייה היא חלק מגוף הקידוש – 'קריאת עונג לשבת', ולכן היא צריכה להיעשות על ידי המקדש.

אמנם, נראה שאליבא דאמת יש לבאר את טעמה של שיטת הגאונים באופן אחר, על פי דברים נוספים שמביא הטור בשם בה"ג:

כתב בה"ג, מאן דמקדש ומקמי דליטעם משתעי, הדר מברך 'בורא פרי הגפן' ואין צריך לחזור ולקדש. [טור, שם]

בה"ג כותב, שאם אדם דיבר לפני ששתה מיין הקידוש, עליו לחזור ולברך 'בורא פרי הגפן' אך אינו מחויב לחזור על נוסח הקידוש. מדברי בה"ג עולה שיוצאים ידי חובת קידוש גם אם הפסיק בדיבור לפני שתיית יין הקידוש, ואף על פי כן יש לשוב ולברך 'בורא פרי הגפן' כדי לשתות מן היין. פסק זה טעון ביאור: מהי משמעות שתיית היין לאחר שכבר יצא ידי חובת הקידוש?

הנצי"ב [העמק שאלה שאילתא נד אות ד] מבאר, כי לפי שיטה זו יש בקידוש שני קיומים שונים:

א.מצות קידוש הנאמרת על היין כשאר הברכות הטעונות כוס (מדין "אין אומרים שירה אלא על היין").

ב.חובה לכבד את השבת על ידי שתיית כוס של יין בתחילת הסעודה (בכך הוא מגדיר את הסעודה כסעודה חשובה שקובעים אותה על היין, ובכך היא נבדלת מארוחות ימות החול)^[6].

בשל כך, אם הפסיק בדיבור בין הברכה לבין השתייה, אמנם יצא ידי חובת 'שירה על היין', אך לא יצא ידי חובת קביעת הסעודה על היין, ולכן עליו לשוב ולברך 'בורא פרי הגפן' כדי לשתות בתחילת הסעודה ולקבוע אותה על היין.

על פי זה יש לבאר גם את ההבדל הקיים לפי בה"ג בין קידוש לשאר הברכות הנאמרות על הכוס לגבי החובה שהמברך עצמו יטעם: בשאר הברכות הטעימה נעשית רק כדי שלא יהיה גנאי לכוס של ברכה, ולכן היא יכולה להיעשות גם על ידי אחר; בקידוש, לעומת זאת, הואיל והטעימה מן היין באה כדי לקבוע את הסעודה על היין, היא צריכה להיעשות על ידי המקדש עצמו.

הנצי"ב מבאר על פי דרכו את דברי השאילתות לגבי 'קידושא רבא':

וביום מאי... אמר רב יהודה: בורא פרי הגפן. אתויי כסא דחמרא וברוכי בורא פרי הגפן ומישתא משום כבוד שבת. [שאילתות דרב אחאי שאילתא נד]

הנצי"ב מבאר כי בעוד בקידוש בליל השבת קיימים שני הדינים דלעיל: אמירת ברכה על היין וקביעת הסעודה על היין, ב'קידושא רבא' קיים רק הדין השני – ברכת קדושת היום אינה נאמרת בו, ולכן אין בו אלא את חובת קביעת הסעודה על היין; חובה המתקיימת על ידי שתיית כוס של יין בתחילת הסעודה לכבוד השבת^[7].