בציווי על השבת בפרשת יתרו נאמר:

זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. [שמות כ, ח-יא]

עיקרה של הפרשייה עוסקת באזהרה על עשיית מלאכה בשבת. עם זאת, בפסוק הראשון מופיע ציווי חיובי: "זכור את יום השבת לקדשו". ניתן היה להבין שאין בכתוב זה ציווי נוסף לאיסור עשיית מלאכה; הציווי הוא שלא לעשות מלאכה בשבת, והתורה רק מזהירה שנזכור תמיד לקיים את מצות השבת ולא לעשות בה מלאכה^[1]. אולם, מדברי המכילתא עולה לא כך:

אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן חנניה בן גרון אומר: זכור את יום השבת לקדשו – תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת. רבי יצחק אומר: לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין אלא תהא מונה לשם שבת. [מכילתא מסכתא דבחדש פרשה ז ד"ה זכור]

מדברי המכילתא עולה שיש מצוה חיובית לזכור את שבת בששת ימי המעשה: על ידי שמירת הדברים המובחרים לשבת, או על ידי מניין הימים לשבת^[2].

במכילתא מובאת דרשה על המשך הפסוק:

לקדשו – לקדשו בברכה, מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו. [מכילתא, שם]

לפי דרשת המכילתא, הכתוב "לקדשו" מלמד על מצות קידוש.

נמצא, כי לפי המכילתא בכתוב זה ישנם שני ציוויים שונים:

א."זכור את יום השבת" – מצות זכירת השבת בימות החול.

ב."לקדשו" – מצות קידוש השבת בברכה.

הגמרא במסכת פסחים לומדת גם היא מכתוב זה את מצות הקידוש:

תנו רבנן, 'זכור את יום השבת לקדשו' – זוכרהו על היין. [פסחים קו.]

הרמב"ן מביא את דרשת המכילתא ודרשת הגמרא בחדא מחתא:

אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממילת 'לקדשו', שנקדשהו בזכרון, כענין 'וקדשתם את שנת החמשים שנה', שהוא טעון קידוש בית דין לומר ביובל מקודש מקודש, אף כאן ציווה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו. וכך אמרו במכילתא: 'לקדשו – קדשהו בברכה, מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו'... ובגמרא פסחים אמרו: 'זכור את יום השבת לקדשו – זכרהו על היין בכניסתו'... ומשם תלמוד שהמצוה הזאת למדה ממילת 'לקדשו', אבל 'זכור את יום השבת' מצוה לזכרו תמיד בכל יום, כמו שפירשנו, אלא שכל מצות הזכירה במנין אחד בחשבון רמ"ח מצות שנצטווינו, ודע זה. [רמב"ן שמות כ, ח]

מדבריו עולה שאין הבדל עקרוני בין שתי הדרשות: לפי שתיהן הכתוב "זכור את יום השבת" מלמד על מצות זכירת השבת בימות החול, והכתוב "לקדשו" מלמד על מצות קידוש השבת.

לעומת זאת, הרמב"ם כותב בספר המצוות:

והמצוה הקנ"ה היא שציוונו לקדש את השבת ולאמר דברים בכניסתו וביציאתו נזכור בם גודל היום הזה ומעלתו והיבדלו משאר הימים הקודמים ממנו והבאים אחריו. והוא אמרו יתעלה 'זכור את יום השבת לקדשו'. כלומר זכרהו זכר קדושה והגדלה. וזו היא מצות קדוש.

[ספר המצוות מ"ע קנה]

ובדומה לכך כותב הרמב"ם ב'משנה תורה':

מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר: 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש. [הל' שבת פכ"ט ה"א]

הרמב"ם אינו מביא את דרשת המכילתא הלומדת מהכתוב "זכור את יום השבת" את חובת זכירת השבת בימות השבוע, ולשיטתו בכתוב זה מופיע ציווי אחד בלבד: מצות זכירת קדושת היום בכניסת היום וביציאתו. נראה כי לשיטתו הגמרא חולקת על המכילתא, ועל פיה הכתוב מצווה על מצות הקידוש בלבד.

על פי דרכו של הרמב"ם, נראה שהמחלוקת בין המכילתא לגמרא אינה רק האם קיימת חובת זכירת השבת בימות החול, אלא הדרשות השונות נובעות ממחלוקת עקרונית בהבנת יסוד מצות הקידוש: לפי המכילתא, מצות הקידוש נלמדת מ"לקדשו" – "לקדשו בברכה". בהתאם לכך מהות המצוה היא לקדש את השבת. לעומת זאת, לפי הגמרא, מצות הקידוש נלמדת מ"זכור את יום השבת" – "זכרהו על היין". בהתאם לכך מהות המצוה היא להזכיר ולציין את קדושת השבת.

הבדל זה בין המכילתא לגמרא מתבטא בחילוקי ההגדרות של הרמב"ן והרמב"ם למצות הקידוש. הרמב"ן כותב בדבריו דלעיל:

אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממילת 'לקדשו', שנקדשהו בזכרון,כענין 'וקדשתם את שנת החמשים שנה', שהוא טעון קידוש בית דין לומר ביובל מקודש מקודש, אף כאן ציווה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו. [רמב"ן, שם]

הרמב"ן – שכאמור, הולך בדרכה העקרונית של המכילתא – משווה בין מצות הקידוש בשבת למצות קידוש היובל^[3]. מבואר מכך כי לשיטתו מהות המצוה היא לקדש את השבת: כשם שהיובלות טעונים קידוש בפה, כך גם השבת טעונה קידוש בפה.

לעומת זאת, הרמב"ם – המזכיר בדבריו את דרשת הגמרא בלבד – מגדיר את מהות המצוה: "זכרהו זכירת שבח וקידוש". ואם כן, לשיטתו המצוה אינה 'לקדש' את השבת (בדומה לקידוש היובל וכדו'), אלא לציין את קדושת השבת.

למחלוקת זו בגדר מצות הקידוש יש השלכות הלכתיות שונות^[4]:

א.קיום מצות קידוש באמירת 'שבת שלום': רבי עקיבא איגר [או"ח ריש סי' רעא] מחדש: "דכל שמזכיר שבת ואומר שבתא טבא גם כן יוצא (ידי חובת קידוש דאורייתא), דמכל מקום הזכיר שבת". הביאור הלכה[סי' רעא סעי' ב] תמה עליו מדברי הרמב"ם, שמפורש שצריך לומר "זכירת שבח וקידוש", ואם כן כיצד ניתן לצאת ידי חובה באמירת 'שבת שלום' ללא ציון קדושת השבת ומעלתה. אולם נראה, שלפי הרמב"ן מסתבר שיוצא ידי חובת קידוש באמירת שבת שלום וכדו', הואיל וגם באופן הזה מגדיר שהיום הוא שבת^[5].

ב.מצות הבדלה: הראשונים נחלקו האם גם הבדלה כלולה במצות "זכור את יום השבת לקדשו". ברמב"ם[הל' שבת פכ"ט ה"א] מפורש שהבדלה כלולה במצוה זו: "וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש וביציאתו בהבדלה"^[6], אך המגיד משנה[שם] מביא שהדבר אינו מוסכם: יש שלמדו את חובת הבדלה ממקור אחר, ויש הסוברים שחיובה מדרבנן בלבד. נראה, שדברי הרמב"ם, שהבדלה כלולה במצות "זכור את יום השבת לקדשו", ניתנים להיאמר רק לשיטתו, שהמצוה היא הבדלת היום משאר הימים, והדבר שייך בין בכניסת היום ובין ביציאתו. לעומת זאת, לפי הרמב"ן, שהמצוה היא לקדש את השבת, בהכרח הבדלה אינה כלולה במצוה זו.

ג.קידוש מבעוד יום: בגמרא [ברכות כג:] מפורש שהמתפלל ערבית מבעוד יום יכול לקדש על הכוס בזמן זה. הראשונים נחלקו בטעם הדבר. רוב הראשונים סוברים שניתן לעשות זאת הואיל והאדם מחשיב זמן זה כחלק מן השבת^[7]. אולם, לרמב"ם[הל' שבת פכ"ט הי"א] שיטה שונה בעניין זה: "יש לו לאדם לקדש על הכוס מערב שבת מבעוד יום אף על פי שלא נכנסה השבת. וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום אף על פי שעדיין היא שבת, שמצות זכירה היא לאומרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו כמעט"^[8]. נראה ששיטתו זו, שניתן לקדש את השבת מבעוד יום, מבוססת על תפיסתו העקרונית בגדר המצוה; הואיל והמצוה היא לציין את ייחודו של היום, די בכך שאמירה זו תיאמר בסמוך לכניסת היום ויציאתו. אולם לשיטת הרמב"ן, שהמצוה היא לקדש את השבת, בהכרח יש לקיימה בתוך השבת^[9].

בדברינו עד כה עמדנו על שתי השיטות בגדר מצות הקידוש וראינו את חילוקי הדינים ביניהן, אמנם בשיטת המכילתא – המפורשת בדברי הרמב"ן – קיים קושי בסיסי. ברור מדוע יש לקדש חדשים ויובלות, הואיל וקדושתם נובעת מישראל המקדשים אותם. השבת, לעומת זאת, היא 'קביעא וקיימא', ומקורה אינו בישראל אלא בה' שקידש את השבת. ואם כן, מהי משמעות קידוש השבת? מה מקום יש לקדש את היום הקדוש בלאו הכי?

בדברי בעלי התוספות בפירושם לתורה ישנה התמודדות עם קושי זה:

למה מקדשים השבת, שהרי השבת קדוש ועומד? יש לומר, אמת הוא שאין צריך קדוש למצוה, אבל מכל מקום צריך לקדשו, דומיא לזה מה שאומר: 'אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו', ובמקום אחר אומר: 'הזכר תקדיש', אם כן קשו קראי אהדדי. אלא יש לומר, אמת הוא, שאינו צריך לקדשו, שמרחם הוא קדוש, וז"ש 'לא יקדיש איש אותו', לומר שאינו צריך לקדשו, וזה הלאו אינו אלא שלילה, רוצה לומר שאינו חייב לקדש, ומה שאומר 'תקדיש' רוצה לומר שצריך לומר שקדוש הוא.

[מושב זקנים (כת"י פריס) בראשית ב, ג]

בעלי התוספות טוענים שקיים עיקרון כללי, המופיע גם בדיני בכור, שיש חובה להקדיש גם דבר הקדוש בידי שמים^[10].

נראה שניתן לבאר עניין זה באופן נוסף. שביתת בני ישראל בשבת היא מעין 'דוגמא של מעלה': כשם שה' שבת ביום השביעי מכל מלאכה, כך אנו, עמו, נחים ביום זה ושובתים בו מכל מלאכה. אולם, היום השביעי אינו רק היום בו נח ה' ושבת, אלא – כנאמר בפרשת בראשית – את היום השביעי ה' בירך וקידש. בדומה לכך, גם אנו איננו רק שובתים ונחים בשבת, אלא, כעין 'דוגמא של מעלה', אנו מצווים גם לקדש ולברך את היום השביעי – "לקדשו בברכה"^[11].