בפרשיית "החודש הזה לכם" מצווה התורה על אכילת הפסח:

ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלהו. [שמות יב, ח]

דין אכילה אינו אמור בפסח לבדו. מלבד עולה, כל הקרבנות גם כן נאכלים. לפי זה, ניתן היה להשוות בין אכילת הפסח לאכילת שאר הקדשים. אולם, בית הלוי מוכיח כי קיים חילוק מהותי בין אכילת הפסח לאכילת קדשים:

דבפסח ומצה הוי החיוב על האדם דהוא מחוייב לאכול פסח, ומשום הכי אם אכל פחות מכזית לא שמיה אכילה והוי כלא אכל פסח. אבל מצות אכילת קדשים, הא לא הוי המצוה כלל על אדם מיוחד, דהא לא הוי חיובא אקרקפתא דגברא, רק המצוה דבשר קדשים יהיו נאכלין, ומי שיש לו בשר קודש הרשות בידו ליתנו לאחר לאכלו וגם כן מקויים מצוה זו.

[בית הלוי ח"א סי' ב אות ז]

לדברי בית הלוי, אכילת הפסח היא חובת האדם, ואילו אכילת הקדשים היא חובת הקרבן. בשל כך, מן הפסח חייב כל אחד לאכול, ואילו מן הקדשים אין חובה כזו, ודי שהקרבן ייאכל^[1].

הבדל זה בין הפסח לקדשים בגדר חובת האכילה, נובע מהיחס בין הקרבן לבין מעשה האכילה. ברוב הקרבנות האכילה נובעת מההקרבה – כחלק מדיני הקרבן עליו להיאכל. לעומת זאת, בפסח האכילה היא מגמת ההקרבה, כדברי המשנה:

הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה. [פסחים עו:]

כפי שהתבאר בשיעור השלישי, נראה כי מרכזיותה של האכילה בפסח נובעת ממהותו של הפסח כ'זבח הברית'. במקורות רבים בתורה עולה קשר הדוק בין ברית לאכילה^[2], ולפי זה אכילת הפסח היא ביטוי לברית שבינינו לבין הקדוש ברוך הוא.

הייחודיות של אכילת הפסח מולידה מערכת דינים הקיימת בפסח בלבד. ביטוי לכך בדברי המשנה במסכת זבחים:

הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים, שחיטתן בכל מקום בעזרה ודמן טעון מתנה אחת ובלבד שיתן כנגד היסוד. שינה באכילתן, הבכור נאכל לכהנים והמעשר לכל אדם. ונאכלין בכל העיר לכל אדם, בכל מאכל, לשני ימים ולילה אחד. הפסח אינו נאכל אלא בלילה, ואינו נאכל אלא עד חצות, ואינו נאכל אלא למנוייו, ואינו נאכל אלא צלי. [זבחים נו:]

מן המשנה עולה כי הפסח דומה במהותו ובאופן הקרבתו לבכור ולמעשר. עם זאת, דיני אכילתו שונים מהם: הם נאכלים שני ימים ולילה אחד (כשלמים), ואילו הוא אינו נאכל אלא בלילה עד חצות; הם נאכלים גם שלא לבעליהם, ואילו הפסח נאכל למנוייו בלבד; הם נאכלים בכל דרך, והוא אינו נאכל אלא צלי. מכך נראה, כי הדמיון בינו לבין הבכור והמעשר הוא בבחינת ה'קרבן' שבו, בהיותו כמותם – קרבן חובה שלא בא לשם ריצוי וכפרה. עם זאת, באכילתו הפסח שונה מהם באופן מהותי: אכילת הבכור והמעשר דומה לאכילת שאר הקרבנות, ואילו אכילת הפסח היא קיום ייחודי של מצוה המוטלת על כל יחיד.

על בסיס הבחנה זו בין גדרי אכילת קדשים לגדרי אכילת הפסח, מחדש האור שמח כי על אף שפסח "אינו נאכל אלא עד חצות", ניתן לאוכלו עד הבוקר בתורת קדשים:

לכן נראה לנו לפרש כך, דהנה קרבן פסח חלוק בדינו מדין כל הקרבנות, דכל קרבנות מצוה לאוכלן, אבל אינה מצוה על הקרקפתא דגברי, אלא שיהיו נאכלין ולא יבאו לידי נותר, אבל הפסח מצוה שכל אחד יאכל כזית, ואם אינו אוכל כזית אינו ראוי להימנות על הפסח, וצריך להאכל במצה ומרור, ופסח מצרים היה בו עוד דינים, שנאכל בחפזון. ואם כן גלי קרא דאינו נאכל בדין תורת פסח רק עד חצות, אבל אחר חצות נאכל עד הבוקר, אבל לא בתורת פסח, שעיקרו אינו אלא לאכילה, רק כמו תודה ושלמים וכיוצא בזה, ואם נאכל אחר חצות בטל מצות אכילת פסח, והוי כשאר קרבן הנאכל, שאין מצוה בבעלים דוקא, אלא שיאכל מי שהוא מבני החבורה. [אור שמח הל' חמץ ומצה פ"ו ה"א]^[3]

הלכה נוספת הקיימת בפסח, המהווה ביטוי נוסף לייחודיות של אכילת הפסח, היא החובה לאכול את הפסח על מצות ומרורים, כדברי הכתוב: "ומצות על מרורים יאכלוהו". חובה זו קיימת גם בפסח שני^[4]. כפי שהתבאר בשיעור החמישי, משתמע מכך כי המצה והמרור אינם באים רק כמצוות עצמאיות, אלא הם חלק מאופן אכילת הפסח.

כדברים אלו כותב אור החיים:

לפי פשט הכתוב לפי מה שראינו שאמר ה' שצריך צלי אש ושיהיה שלם כו', זה יגיד שדעת עליון הוא להראות בחינה הגדולה והחירות ואין רשות אחרים עליהם, ולפי זה גם המרורים שיצו ה' הוא לצד כי כן דרך אוכלי צלי לאכול עמו דבר חד, כי בזה יערב לחיך האוכל ויאכל בכל אוות נפשו. גם בזה יוכר גודל העריבות כשיקדים לפיו מרורים. גם מה שהזכיר המצות הוא פרט אשר יכונן חיך אוכל יטעם לו הצלי. [אור החיים שמות יב, ח ד"ה ומצות]

לפי דברי אור החיים, מצות אכילת הפסח צריכה להיעשות בדרך גדולה וחשיבות, ולשם כך יש לאכול את הפסח יחד עם מצה ומרור, כאכילת בשר ערב ומשובח^[5].

***

בשיעור זה אנו חותמים את היחידה השנייה בענייני קרבן פסח, העוסקת בסדר עבודת הפסח.

הקו החורז את מרבית שיעורינו היה השוואת הפסח לשאר הקרבנות. בשיעור הראשון ביחידה זו עסקנו בדין מינוי על הפסח, ועמדנו על היחס בין המינוי על הפסח להקדשת הקרבן. בשיעור השני עסקנו בזמן שחיטת הפסח, וביארנו בדרכים שונות מדוע הפסח, בשונה משאר הקרבנות, נשחט לאחר תמיד של בין הערביים. בשיעור השלישי עסקנו במצות שחיטת הפסח, ודנו האם יש חילוקים בין שחיטת הפסח לשחיטת שאר הקרבנות. בשיעור הרביעי עסקנו בדין תקיעה והלל בשחיטת הפסח, ודנו האם יש להשוות את התקיעה והלל לדין תקיעה ושיר שעל קרבנות ציבור. בשיעור החמישי עסקנו בדין מתן דם הפסח על גבי המזבח, ועמדנו על היחס בין מתן דם הבכור, המעשר והפסח למתן הדם בשאר הקרבנות. בשיעור החמישי עסקנו בדין צליית הפסח – דין שאין לו מקבילה בשאר הקרבנות – ודנו האם הצלייה היא חלק מעבודת הפסח או שהיא רק התקנת הבשר לאכילה באופן הדרוש. בשיעורנו זה עסקנו במגמתו של הפסח: האכילה, ועמדנו על ההבחנה הברורה בין אכילת הפסח לאכילת שאר הקדשים.

בשיעור הבא נעסוק בדין ערל ובן נכר בפסח.