בפרשיית "החודש הזה לכם" נאמר:

ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלהו. אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים, כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו. [שמות יב, ז-ח]

בפסוקים אלו מצווה התורה על אכילת הפסח בליל ט"ו, והיא קובעת כי יש לאוכלו כשהוא "צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו". מכך נראה כי צליית הפסח אינה מהווה מצוה בפני עצמה, אלא היא באה כהכשר לאכילת בשר הפסח באופן הדרוש.

הבנה זו עולה מדברי הרמב"ם המונה שתי מצוות עשה: שחיטת הפסח ואכילתו. בהתאם לכך, הרמב"ם מחלק את הלכות קרבן פסח לשתי יחידות אלו: פרקים א-ז עוסקים בדיני שחיטת הפסח (ובכלל זה דין פסח שני), ופרקים ח-י עוסקים בדיני אכילת הפסח (ובכלל זה האיסורים השונים שנאמרו בפסח). באופן זה, הרמב"ם אינו מקדיש דיון נפרד לצליית הפסח^[1], אלא הוא מביא את דיני צליית הפסח בתוך הלכות אכילת הפסח:

אכילת בשר הפסח בליל חמשה עשר מצות עשה... וכן אכילת בשר פסח שני בלילי חמשה עשר לחדש אייר מצות עשה... ושניהן אינן נאכלין אלא צלי אש, והאוכל מהן כזית נא או מבושל בלילי פסחים לוקה. [הל' קרבן פסח פ"ח ה"א-ד]^[2]

לפי הבנה זו, כי ציווי התורה מגדיר את אופן האכילה הדרוש, נראה לכאורה כי אין משמעות למעשה הצלייה מצד עצמו, וההלכות אמורות רק ביחס לסוג הבשר הנאכל. אין קושי לבאר את דין "צלי אש" באופן זה, שכן התורה מצווה לאכול את הפסח כאשר הוא צלוי. עם זאת, לפי הבנה זו, דין "ראשו על כרעיו ועל קרבו", טעון ביאור: אם הציווי מגדיר את אופן האכילה, מהי משמעות הלכה הנאמרת ביחס לאופן הצלייה, והרי לכאורה מבחינת האכילה אין כל הבדל בין בשר שנצלה "ראשו על כרעיו ועל קרבו" לבין בשר שנצלה כאשר הוא חתוך?

נראה כי תמיהה זו מסולקת על פי דברי הרמב"ם בתיאור "סידור עשיית מצוות אלו בליל חמשה עשר":

ומביאין שולחן ערוך ועליו מרור וירק אחר ומצה וחרוסת וגופו של כבש הפסח ובשר חגיגה של יום ארבעה עשר. [הל' חמץ ומצה פ"ח ה"א]

מלשון הרמב"ם עולה הבחנה ברורה בין הפסח לחגיגה: ביחס לפסח הרמב"ם משתמש במונח 'גוף הכבש', ואילו ביחס לחגיגה משתמש הרמב"ם במונח 'בשר'. משתמע מכך, כי לעומת קרבן החגיגה המובא על השולחן חתוך, כבש הפסח מובא שלם^[3]. לפי זה, אף דין "ראשו על כרעיו ועל קרבו" אמור ביחס לאכילת הפסח, ומלמד כי יש לאכול את הפסח כאשר הכבש שלם.

לאור הבנה זו, לפיה דיני הצלייה נובעים מגדרי מצות האכילה, מתקשה השפת אמת בביאור דברי תוס' בביצה. תוס' בביצה מביאים את דברי רבנו יצחק, המבאר מדוע אסור לשרוף תרומה טמאה ביום טוב על אף שמותר ליהנות ממנה בשעת הביעור:

ותירץ רבינו יצחק, דתחת תבשילו הואיל ואית ביה נמי צורך גבוה בטל ליה צורך הדיוט אצל צורך גבוה והוי כאילו כולו של גבוה. [תוס' ביצה כז: ד"ה ועל]

תוס' מקשים על תירוצו מדין צליית הפסח:

וקשה לפי זה, דאם כן צליית פסחים היכי דחיא יום טוב, הא אית ביה צורך גבוה 'כי אם צלי אש', ואמאי לא בטיל ליה אצל מצות גבוה את מה שיש להדיוט. [שם]

השפת אמת תמה על ההשוואה שעושים תוס' בין שריפת תרומה טמאה לצליית הפסח:

קצת קשה הדמיון להתם, דבשלמא הכא שריפת קודש ותרומה מצוה הוא גוף השריפה [אפילו אם לא יהנה ממנה], אבל מצות צלי אש דפסח הוא רק כשיאכל, אבל מי שאינו אוכל וכי מצוה לצלות הפסח בחנם, אם כן עיקר הצליה הוא בשביל אוכל נפש.

[שפת אמת, שם]

לדברי השפת אמת, אין להשוות בין שריפת תרומה טמאה לצליית הפסח: בתרומה טמאה השריפה היא מצוה מצד עצמה, ואילו בפסח הצלייה אינה אלא הכשר לאכילה. דברי השפת אמת תואמים את הנאמר לעיל, אך מההשוואה שעורכים תוס' בין שריפת תרומה וקדשים לצליית הפסח, משתמע כי הם חולקים על הבנה זו. לשיטתם הצלייה אינה מהווה הכשר לאכילה בלבד, אלא ישנה משמעות למעשה הצלייה מצד עצמו, ולכן הם מדמים את צליית הפסח לשריפת תרומה וקדשים^[4].

לפי הבנה זו נראה לבאר, כי הצלייה היא חלק מעבודת הפסח: כשם שבכל קרבן עבודות ההקרבה (שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה) הן המגדירות את זהותו של הקרבן, כך בפסח הצלייה מגדירה את זהותו כפסח^[5].

מחלוקת זו, האם הצלייה מכשירה את הבשר להיאכל כמצוותו בלבד או שהיא מגדירה את זהותו של הפסח, משליכה על דין פסח שהתבשל: האם דינו כקודש שנפסל בפסול הגוף ונשרף מיד, או שדינו כקודש שנפסל באופן אחר וטעון 'עיבור צורה' (השהייתו עד הבוקר שלמחרת)^[6].

רש"י כותב כי פסח מבושל טעון 'עיבור צורה':

מה פסח מבושל אסור באכילה ובהנאה, דכל קדשים שאינם ראוים לאכילה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה, אף זה אסור בהנאה. [רש"י חולין קטו: ד"ה אבל בהנאה]

לעומת זאת, בדברי הירושלמי מבואר כי פסח מבושל נשרף מיד ואינו טעון 'עיבור צורה':

נגע בחרסו של תנור, פסול גוף הוא ונשרף מיד.

[ירושלמי פסחים פ"ז ה"ב]

מדברי רש"י עולה כי הצלייה ביסודה היא הלכה באכילת הפסח בלבד. בשל כך, פסול פסח שהתבשל אינו פסול הגוף, ולכן טעון 'עיבור צורה'^[7]. לעומת זאת, מדברי הירושלמי עולה כי הצלייה מגדירה את זהותו של הפסח, ולכן פסול פסח שהתבשל הוא פסול הגוף ונשרף מיד^[8].

בעזרת ה' בשיעור הבא נעסוק במצות אכילת הפסח.