המשנה מפרטת את סדר שחיטת הפסח:

הפסח נשחט בשלש כתות, שנאמר: 'ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל' – קהל ועדה וישראל. נכנסה כת הראשונה, נתמלאת העזרה, נעלו דלתות העזרה, תקעו הריעו ותקעו... יצתה כת ראשונה ונכנסה כת שנייה, יצתה שנייה נכנסה שלישית, כמעשה הראשונה כך מעשה השנייה והשלישית. קראו את ההלל, אם גמרו שנו, ואם שנו שילשו, אף על פי שלא שילשו מימיהם. [פסחים סד.]

מבואר במשנה כי שחיטת הפסח הייתה מלווה בתקיעה בחצוצרות ובקריאת ההלל.

מעין זה נעשה בשעת ניסוך היין לאחר הקרבת התמידים:

נתנו לו יין לנסך, הסגן עומד על הקרן והסודרים בידו ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים ושתי חצוצרות של כסף בידם, תקעו והריעו ותקעו. באו ועמדו אצל בן ארזא אחד מימינו ואחד משמאלו, שחה לנסך והניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזא בצלצל ודיברו הלוים בשיר. הגיעו לפרק תקעו והשתחוו העם. על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחויה.

[תמיד פ"ז מ"ג]

גם בשחיטת הפסח וגם בשעת ניסוך היין תוקעים בחצוצרות. כמו כן, ניתן להשוות בין קריאת ההלל לבין השירה הנאמרת על ידי הלויים. עם זאת, בולט ההבדל בין הפסח לתמיד: בתמיד התקיעה והשירה נעשות בשעת ניסוך היין, ואילו בפסח – בו אין נסכים – התקיעה והלל נאמרים בשעת השחיטה.

ניתן לטעון כי הבדל זה אינו מלמד על חילוק עקרוני בין הפסח לתמיד; כעיקרון התקיעה והשירה מתקיימות בשעת ניסוך היין, אך בפסח, הואיל ואין בו נסכים, תוקעים ואומרים הלל בשעת השחיטה.

הבנה זו מבוססת על דברי הירושלמי^[1]:

תני, תמיד שיש לו נסכים תוקעין לנסכים, פסח שאין לו נסכים תוקעין לשחיטתו^[2].

[ירושלמי פסחים פ"ה ה"ה]

וכן מבואר בתוס' רי"ד, המביא את דברי הירושלמי וכותב:

פירוש, כשהיו מקריבין נסכי התמיד היו תוקעין... ופסח שאין לו נסכים... היו תוקעין ומריעין ותוקעין בשחיטתו, שגם הפסח קרבן ציבור היא וטעון תקיעה.

[תוס' רי"ד פסחים סד. ננעלו]

כאמור, לפי שיטה זו יש להשוות בין קריאת ההלל לבין השירה הנאמרת על ידי הלויים. מכך עולה, כי ההלל בשחיטת הפסח נאמר, בדומה לשירה על הקרבן, על ידי הלויים. וכן מבואר בתוספתא:

הלויים עומדין על דוכנן וגומרין הלל בשירה. [תוספתא פ"ד ה"ט]

כשיטה זו נוקטים תוס', כי ההלל נאמר על ידי הלויים כשיר על הקרבן, ועל כך הם מקשים:

קשה לר"י, דאמרינן בפרק אין נערכין בערכין ובכיצד מברכין: 'אין אומרים שירה אלא על היין', והכא חזינן דאיכא שירה בלא נסכים. [תוס' סד. ד"ה קראו]

תוס' מתרצים:

ואומר ר"י, דהכי פירושו, אין אומרים שירה בשעת הקרבת קרבן אלא על היין... אבל שלא בשעת הקרבה היו אומרים שירה שלא על היין בכמה דוכתי^[3]. [שם]

בניגוד לדברי תוס', רש"י כותב:

קראו את ההלל – אכל כיתות קאי. [רש"י סד. ד"ה קראו]

לשיטתו, ההלל נאמר על ידי שוחטי הפסח. מדבריו עולה חילוק מהותי בין קריאת ההלל לשירה הנאמרת בשעת ניסוך היין: השירה הנאמרת בשעת ניסוך היין היא חלק מדיני הקרבן^[4], ולכן היא נאמרת על ידי הלויים; קריאת ההלל בשחיטת הפסח, לעומת זאת, אינה מדיני הקרבן אלא חלק ממצות השחיטה, ולכן היא נעשית על ידי שוחטי הפסח.

הצל"ח [סד. תוס' ד"ה קראו] והמנחת חינוך [מצוה שצד] מעירים, כי לשיטה זו קושיית תוס', כיצד נאמרת שירה שלא על היין, אינה קיימת. ההלכה כי "אין אומרים שירה אלא על היין" נאמרה ביחס לשירת הלויים הנאמרת על הקרבן, ולכן הלכה זו אינה שייכת לגבי ההלל של שחיטת הפסח, שנאמר על ידי שוחטי הפסח.

הבנה זו, כי ההלל הינו הלכה ייחודית בשחיטת הפסח ואינו מדין 'שירה על הקרבן', משתמעת מדברי הירושלמי, הכותב על משנתנו המפרטת את סדר שחיטת הפסח:

רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא: ניתן כח בקולו של משה, והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום, ומה היה אומר: ממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת, וממקום פלוני ועד מקום פלוני כת אחת... אמר רבי לוי: כשם שניתן כח בקולו של משה כך ניתן כח בקולו של פרעה, והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום, ומה היה אומר: 'קומו צאו מתוך עמי'. לשעבר הייתם עבדי פרעה, מיכן והילך אתם עבדי ה'. באותה שעה היו אומרים 'הללויה הללו עבדי ה'' – ולא עבדי פרעה. [ירושלמי פסחים פ"ה ה"ה]

בדברי הירושלמי מבואר כי גם בפסח מצרים שחיטת הפסח נעשתה בשלוש כתות, וכי גם בפסח מצרים נאמר ההלל: "הללויה הללו עבדי ה' – ולא עבדי פרעה"^[5]. בתיאור זה של ההלל הנאמר בפסח מצרים, ההלל אינו 'שירה על הקרבן'^[6] אלא ביטוי למהותו של הפסח: יציאה מתחת סבלות מצרים והיעשות לעם ה' ולעבדיו^[7].

הבנה זו, כי ההלל בשחיטת הפסח הוא חלק בלתי נפרד ממעשה השחיטה, משתמעת גם מדברי הגמ', המבארת מניין שגם פסח שני טעון הלל בשחיטתו:

ואיבעית אימא, אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלין את לולביהן ואין אומרים הלל?!

[פסחים צה:]

מדברים אלו עולה, כי קיימת שיטה הרואה את ההלל בשחיטת הפסח כחלק ממעשה שחיטת הפסח, והמבדילה בין דין זה לדין 'שיר על הקרבן'. ייתכן ולשיטה זו גם התקיעה הנאמרת בשחיטת הפסח שונה במהותה מהתקיעה הנאמרת בשעת ניסוך היין לאחר הקרבת התמידים והמוספים: התקיעה בשעת הקרבת התמידים היא חלק מהשירה הנאמרת על היין^[8], ואילו התקיעה בשעת שחיטת הפסח היא חלק מביטויי השמחה וההתרגשות על שחיטת הפסח ועל ההפיכה מעבדי פרעה לעבדי ה'^[9].

בשולי הדברים יש להעיר, כי הגרי"ז [הל' קרבן פסח ד"ה בפסחים] טוען כי לא ניתן להבין כי לשיטת רש"י הלל הוא דין בפסח בלבד, "דפסח טעון הלל בעשייתו", ואין בו כלל הלכה של 'שיר על הקרבן'. הגרי"ז מביא לכך שתי ראיות:

א.המשנה [ערכין פ"ב מ"ג] אומרת, כי בשחיטת הפסח החליל היה מכה לפני המזבח. לדברי הגרי"ז, חליל שייך רק ב'שיר על הקרבן', "דנאמר בזה דינא דבעינן גם שירה בכלי", אך אינו שייך בהלל הנאמר כדין בפסח בלבד.

ב.במשנתנו מבואר כי תוקעים בחצוצרות בשעת שחיטת הפסח. לדברי הגרי"ז, התקיעה בחצוצרות היא מדין שירה על הקרבן, ואם כן מכך עולה כי בפסח יש דין שירה על הקרבן.

בהתאם לכך מחדש הגרי"ז כי לשיטת רש"י יש שני דינים בהלל בשחיטת הפסח: יש הלל מדין שירה על הקרבן, והוא נאמר על ידי הלויים, ויש הלל מדיני הפסח, והוא נאמר על ידי שוחטי הפסח^[10].

בעזרת ה' בשיעור הבא נעסוק בדין נתינת דם הפסח על גבי המזבח.