בפרשיית "החודש הזה לכם" מצווה התורה לשחוט את הפסח בי"ד בניסן בין הערביים:

והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה, ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. [שמות יב, ו]

הרמב"ם מונה את מצות שחיטת הפסח במניין המצוות:

והמצוה הנ"ה היא שציוונו לשחוט שה הפסח ביום ארבעה עשר מניסן, והוא אמרו יתעלה: 'ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים'. [ספר המצוות מ"ע נה]^[1]

לעומתו, היראים מונה מצוה כללית לעשות את הפסח:

לעשות הפסח. ציווה הקב"ה לישראל שיעשו את הפסח, וכתיב בפרשת בהעלותך 'ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו', ועשיית הפסח היינו שחיטתו וזריקת דמו והקטרת אימוריו. [יראים סי' תטו]

לפי היראים, מצות הפסח זהה למצות הקרבת שאר הקרבנות^[2]. לעומת זאת, לפי הרמב"ם, יש חילוק עקרוני ביניהם: בכל הקרבנות המצוה היא עשיית הקרבן והקרבתו^[3], ואילו בפסח המצוה היא השחיטה.

הבחנה זו בין פסח לשאר הקרבנות נובע ממהותם השונה. כל הקרבנות באים לשם הקרבתם לפני ה', לשם ריצוי וכפרה והעלאת "ריח ניחוח אשה לה'". פסח, לעומת זאת, "לא בא מתחילתו אלא לאכילה"^[4]. בהתאם לכך, בכל הקרבנות ההקרבה היא המצוה, ואילו בפסח המצוה היא השחיטה, שהיא המעשה המתיר את האכילה.

ייתכן וגם להלכה יש הבדל בין שחיטת הפסח לשחיטת שאר הקדשים. הגמ' בקידושין מביאה את שחיטת הפסח כמקור לדין שליחות בכל התורה:

נפקא ליה מדרבי יהושע בן קרחה, דאמר רבי יהושע בן קרחה: מנין ששלוחו של אדם כמותו, שנאמר 'ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים'. וכי כל הקהל כולן שוחטין, והלא אינו שוחט אלא אחד, אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו. [קידושין מא:]

מדברי הגמ' משתמע כי כעיקרון חובת השחיטה מוטלת על כל אחד ואחד, אך הואיל ו"שלוחו של אדם כמותו", שחיטת השליח עולה עבור כל בני החבורה^[5].

האחרונים מקשים על כך מדברי הגמ' במנחות:

אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים. ההוא לא מצית אמרת, קל וחומר, ומה זריקה דעיקר כפרה לא בעיא בעלים, שחיטה דלאו עיקר כפרה לא כל שכן. [מנחות יט.]

מבואר בסוגיה זו כי השחיטה אינה צריכה להיעשות דווקא על ידי הבעלים, ולכאורה הדברים עומדים בסתירה לדברי הגמ' בקידושין דלעיל, מהם עולה כי כעיקרון השחיטה היא חובת בעל הקרבן^[6].

קושיה זו מבוססת על שיטת רש"י [קידושין שם, ד"ה מנלן], הרואה את חובת הבעלים לשחוט כהלכה כללית בקדשים^[7]. אמנם, ניתן לחלק בין פסח לשאר הקדשים: דברי הגמ' בקידושין מהם עולה כי כל אחד מחויב בשחיטת הפסח, הם הלכה ייחודית בקרבן פסח, מחמת הכתוב "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים". בשאר הקרבנות הלכה זו אינה קיימת, וכדברי הגמ' במנחות, השחיטה אינה צריכה להיעשות דווקא על ידי הבעלים.

חילוק זה בין פסח לשאר הקדשים מפורש בדברי תוס' הרא"ש^[8]:

שאר קרבנות לא בעינן דעת בעלים כלל, אלא אפילו שחטו בלא דעת בעלים או אפילו הבעלים מוחים בו כשר, אבל בפסח דכתיב ביה 'ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל', והצריך לכולם לשחוט וכששחטו אחד חשיב כאילו שחטו כולם, מזה יש ללמוד דשלוחו של אדם כמותו. [תוס' הרא"ש קידושין מא: ד"ה מכאן]

נראה להעמיק ולבאר את החילוק הקיים לשיטה זו בין פסח לשאר הקרבנות. בכל הקרבנות השחיטה היא חלק ממעשה ההקרבה, ומעשה ההקרבה אינו צריך להיעשות דווקא על ידי הבעלים. בפסח, לעומת זאת, השחיטה היא חובת גברא – לשחוט את הפסח. בשל כך, כעיקרון כל אחד אמור לשחוט בעצמו, ורק הואיל ו"שלוחו של אדם כמותו", שחיטת האחד מועילה עבור כל בני החבורה^[9].

החילוק בין שחיטת הפסח לשחיטת שאר הקרבנות מתחזק לאור המשנה המלמדת על פסול פסח שנשחט שלא לאוכליו ושלא למנוייו:

שחטו שלא לאוכליו ושלא למנוייו לערלים ולטמאים – פסול^[10]. [משנה פסחים סא.]

בכל הקרבנות פסול מחשבת 'שינוי בעלים' קיים בזריקה בלבד^[11], ואילו בפסח מתחדש כי מחשבת 'שלא למנוייו' וכדו' פוסלת בשחיטה. תוס' מבארים, כי פסול מחשבת 'שלא למנוייו' בשחיטה הוא חידוש מיוחד הקיים בפסח בלבד:

דשלא למנוייו אין זה שינוי בעלים, דשינוי בעלים לא פסיל אלא בזריקה... ושלא למנוייו היינו שוחט שלא למנויו ולא פסיל אלא בשחיטה דווקא, כדכתיב 'תכוסו', ודווקא בפסח ולא בשאר קרבנות. [תוס' פסחים סא. ד"ה ואיתקש]^[12]

נראה כי פסול זה מתחדש בשחיטת הפסח מחמת הייחודיות של שחיטת הפסח וההבדל בינה לבין שחיטת שאר הקדשים: בכל הקדשים השחיטה היא חלק ממעשה ההקרבה, ואילו בפסח השחיטה מהווה מצוה בפני עצמה. בשל כך, מחמת הקשר ההדוק בין שחיטת הפסח לאכילתו, קיים פסול בפסח שנשחט "שלא לאוכליו ושלא למנוייו".

ניתן לבאר את המשמעות הייחודית של שחיטת הפסח באופן נוסף על פי דברי הרמב"ן:

טעם המצוה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכך ציווה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון. ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו, כל שכן שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכחם בהיותו במעלה העליונה שלו. וכך אמרו: קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים.

[רמב"ן שמות יב, ג]

לדברי הרמב"ן, שחיטת הפסח היא ביטוי לקבלת עול מלכות שמים ולהתנתקות מהתרבות המצרית האלילית. לפי דבריו ברור כי ישנו קיום עצמאי בשחיטת הפסח, אמנם ייתכן וקיום זה אמור בפסח מצרים בלבד.

ניתן לראות את המרכזיות של מעשה השחיטה בפסח גם מהמעשים הנלווים לו: תקיעה בחצוצרות ואמירת ההלל. בעזרת ה' נעסוק בדינים אלו בשיעור הבא.