בפרשיית "החודש הזה לכם" קובעת התורה כי יש לשחוט את הפסח בי"ד בניסן בין הערבים:

והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה, ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. [שמות יב, ו]

לעומת זאת, בפרשת ראה נאמר:

כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם תזבח את הפסח בערב, כבוא השמש מועד צאתך ממצרים. [דברים טז, ו]

מפשטות הכתובים משתמע כי יש לשחוט את הפסח בליל ט"ו – מועד היציאה ממצרים. לפי הבנה זו, יש סתירה בין הפרשיות במועד שחיטת הפסח. אמנם, ההבנה העולה מפשט הפרשייה בראה, כי יש לשחוט את הפסח בליל ט"ו אינה עולה בקנה אחד עם דיני הקרבנות הכשרים ביום בלבד^[1]. ואכן, חז"ל מבארים כתוב זה באופן אחר, כעוסק בשלושה זמנים שונים:

שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים – רבי אליעזר אומר: בערב אתה זובח, וכבוא השמש אתה אוכל, ומועד צאתך ממצרים אתה שורף. רבי יהושע אומר: בערב אתה זובח, כבוא השמש אתה אוכל, ועד מתי אתה אוכל והולך? עד מועד צאתך ממצרים. [ברכות ט.]

לפי דברי חז"ל, משתי הפרשיות עולה כי מועד השחיטה הוא בי"ד בניסן לאחר חצות היום. עם זאת, הספורנו [שמות יב, כו-כז; דברים טז, א] טוען כי הקרבן ביסודו הוא קרבן הלילה, מועד היציאה ממצרים, אלא שהואיל ולא ניתן להקריב קרבן בלילה יש להקדימו ולעשותו מבעוד יום. לפי דבריו ניתן לבאר, כי בפרשת ראה התורה מציגה את הזמן בו מבחינה עקרונית ראוי היה לזבוח את הפסח – ליל ט"ו, "מועד צאתך ממצרים". אולם, כיוון שאין הקרבה בלילה, ההלכה מורה להקדים את השחיטה ליום י"ד לאחר חצות היום. בהתאם לכך, בתורה שבעל פה מתפרש פסוק זה שלא כפשוטו, אלא כמצווה על עשיית הפסח בין הערבים.

דברים אלו של הספורנו שופכים אור על ההלכה הייחודית לפיה שחיטת הפסח מתקיימת לאחר תמיד של בין הערבים:

תנו רבנן, תמיד קודם לפסח... יאוחר דבר שנאמר בו 'בערב' ו'בין הערבים', לדבר שלא נאמר בו 'בערב' אלא 'בין הערבים' בלבד. [פסחים נח:]

הלכה זו עומדת בניגוד חריף לעיקרון על פיו תמיד של בין הערבים חותם את קרבנות היום:

ומנין שאין דבר קרב אחר תמיד של בין הערבים? תלמוד לומר 'והקטיר עליה חלבי השלמים'... עליה השלם כל הקרבנות כולן. [שם]

על פי דברי הספורנו ניתן לבאר, כי האיסור להקריב קרבן אחר התמיד נובע מן החובה להקריב את כל קרבנות היום בין שני התמידים^[2]. הפסח אינו חלק מקרבנות היום, אלא הוא קרבן של ליל ט"ו. אם כן, הלכה זו אינה שייכת לגבי הפסח, והוא נשחט דווקא לאחר התמיד.

בפשטות, לפי הבנה זו, החובה לשחוט את הפסח לאחר התמיד היא מדיני הפסח, שאין להקריבו בכלל קרבנות יום י"ד אלא דווקא לאחר מכן, באופן המבטא כי הוא קרבן של ליל ט"ו. אמנם, ייתכן וחובה זו היא גם מדיני התמיד, כי עליו לחתום את קרבנות היום, ולכן אין זה שייך להקריבו לאחר הקרבת קרבן של הלילה הבא.

ההבנה כי חובה זו היא מדיני התמיד משתמעת מדרשת הספרי לדין זה:

ואת הכבש השני – למה נאמר? לפי שהוא אומר 'ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים', איני יודע אי זה יקדים אם תמיד אם פסחים, תלמוד לומר 'שני' – שני לתמיד ולא שני לפסחים. [ספרי פנחס פרשת קמג]

לעומת הגמ', הלומדת דין זה מפרשיית הפסח, הספרי לומד דין זה מפרשיית התמיד. משתמע מכך כי זוהי הלכה בתמיד, שעליו לבוא לפני הפסח.

הבנה זו עולה בבירור מדברי הירושלמי, הנזקק לדרשה בכדי ללמד כי אם הקדים את הפסח ניתן להקריב את התמיד אחריו:

יכול אם קדם פסח לתמיד לא יואחר התמיד, תלמוד לומר 'תעשה' ריבה.

[ירושלמי פסחים פ"ה ה"ג]^[3]

דברינו עד כה התבססו על ההנחה כי איחור הפסח לתמיד נובע מכך שהוא ביסודו קרבן ליל ט"ו, ואינו חלק מקרבנות היום. ניתן להבין דין זה באופן אחר, על בסיס ההבדל העקרוני בין פסח לשאר הקרבנות, הבדל בו עסקנו בהרחבה בשיעור השני. הקרבנות באים לכפרה ול"ריח ניחוח", ואילו הפסח בא לשם אכילה. בשל כך, הפסח אינו מהווה חלק ממערך הקרבנות, המתחיל בתמיד של שחר וכלה בתמיד של בין הערבים, אלא הוא עומד בפני עצמו. מטעם זה הפסח אינו קרב עם שאר הקרבנות בין שני התמידים, אלא במנותק מהם – לאחר תמיד של בין הערבים^[4].

ייתכן ויהיה הבדל בין שני הביאורים לגבי פסח שני^[5]. לפי הביאור הראשון, כי איחור הפסח נובע מכך שהוא קרבן ליל ט"ו, ייתכן והדברים אמורים לגבי פסח ראשון בלבד, שזמנו העקרוני הוא ב"מועד צאתך ממצרים", אך דין זה אינו קיים לגבי פסח שני. לעומת זאת, לפי הביאור השני, כי איחור הפסח נובע מהשוני בינו לשאר הקרבנות, אין מקום לחלק בעניין זה בין פסח ראשון לפסח שני.

הראשונים נחלקים בעניין זה. תוס' במסכת מנחות נוקטים כדבר פשוט כי דין זה קיים גם לגבי פסח שני:

הא פסח שני זמנו נמי אחר תמיד, דלא חשיב ליה בין דברים שבין פסח ראשון לפסח שני.

[תוס' מנחות מט: ד"ה תלמוד]

לעומתם, תוס' במסכת יומא מסתפקים בכך. בתחילת דבריהם הם נוקטים כדברי תוס' במסכת מנחות, אך בהמשך דבריהם הם מציעים כי ניתן להקריב פסח שני לפני התמיד:

ואי אמרינן דפסח שני מצי לאקדומיה לתמיד, כיון דלא כתיב 'בערב' אלא 'בין הערבים', דהיינו טעמא דפסח ראשון קרב אחר התמיד דדרשינן 'יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים', אבל פסח שני הי מינייהו דבעי קדים ועביד ברישא. [תוס' יומא כט: ד"ה אלא]

הצעה זו טעונה ביאור: אם ההלכה הייחודית של פסח ראשון, שיש להקריבו אחר התמיד, אינה קיימת בפסח שני, מדוע "הי מינייהו דבעי קדים ועביד ברישא", והרי לכאורה דינו אמור להיות שווה לכל הקרבנות, שחובה להביאם לפני התמיד? ניתן לבאר, כי שיטה זו מקיימת את שתי ההבנות דלעיל באיחור הפסח לתמיד: פסח הוא גם קרבן ליל ט"ו, ולכן יש לשוחטו לאחר הקרבת התמיד. כמו כן, פסח אינו חלק ממערכת הקרבנות, ולכן ההלכה המחייבת להביא את כל הקרבנות בין שני התמידים אינה אמורה לגביו. שני דינים אלו קיימים בפסח ראשון, ולכן, על אף שהדין השני אינו מחייב להקריב את הפסח לאחר התמיד, יש לעשות זאת מחמת הדין הראשון. בפסח שני, לעומת זאת, קיימת ההלכה השנייה לבדה, ולכן אין חובה להקריבו לאחר התמיד, וניתן לבחור מי מביניהם יקרב ראשון.

בשולי הדברים נעיר על שלוש דרכים אחרות לביאור דין "תמיד קודם לפסח":

א.הגמ' בזבחים [צא.] דנה בדין "תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם", האם כאשר שחט את שאינו תדיר צריך להניחו ולעשות את עבודת התדיר. הגמ' מביאה כי רב אחא בריה דרב אשי רצה לפשוט דין זה מדברי המשנה [סא.]: "שחטו קודם לתמיד כשר, ובלבד שיהא אחד ממרס בדמו עד שיזרק דם התמיד". מדברי הגמ' עולה כי דין "תמיד קודם לפסח" זהה לדין "תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם". משתמע מכך, כי דין "תמיד קודם לפסח" אינו הלכה בקרבן, כפי שהתבאר לעיל, אלא עיקרון כללי בהקדמת מצוה לחברתה^[6].

ב.הרמב"ם [הל' תמידין ומוספין פ"א ה"ג] מביא טעם ייחודי לדין זה: "ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו, שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות". האחרונים עמלו לבאר בדרכים שונות מדוע הרמב"ם נזקק לטעם זה, ואינו מביא את הטעם המפורש בגמ'.

ג.המנחת חינוך [מצוה ה אות ג] טוען כי הדין היסודי אינו שהתמיד קודם לפסח, אלא שזמנו של הפסח מאוחר לזמנו של התמיד – התמיד קרב מיד בחצות, ואילו הפסח, הואיל וכתוב בו "בערב בין הערבים", קרב משעה מאוחרת יותר. לדבריו, בזמן הראוי להקרבת התמיד והפסח יש להקדים את התמיד רק מחמת הכלל "תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם"^[7].

לסיכום: מבואר במשנה כי התמיד קודם לפסח. בפשטות, זוהי הלכה באופן הקרבת קרבנות אלו: הלכה בהלכות התמיד או הלכה בהלכות הפסח. טעמה של הלכה זו ניתן להבנה בשני אופנים: מחמת שייכותו של הפסח לליל ט"ו ולא ליום י"ד, ומחמת ההבדל המהותי בין הפסח לשאר הקרבנות.

ישנם מקורות מהם עולות הבנות אחרות לדין זה: כהלכה בהקדמת מצוה לחברתה, כהלכה הנובעת מחוסר האפשרות להקריב את פסחי כל ישראל לפני הקרבת התמיד, וכהלכה שזמנו של הפסח מאוחר מזמנו של התמיד.

בעזרת ה' בשיעור הבא נעסוק בשחיטת הפסח וביחס בין שחיטת הפסח לשחיטת שאר הקרבנות.