בפרשיית "החודש הזה לכם" נאמר:

דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה, ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית. ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו במכסת נפשת, איש לפי אכלו תכסו על השה. [שמות יב, ג-ד]

פסוקים אלו פותחים את הציווי על קרבן פסח, ומהם משתמע כי הפסח ביסודו הוא "זבח משפחה" – כל בית לוקח שה לפסח^[1]. עם זאת, אין חובה על כל משפחה להביא פסח נפרד, ומשפחות שונות יכולות להצטרף לפסח אחד.

חז"ל לומדים מהכתוב "במכסת נפשות" כי יש להימנות על הפסח לפני שחיטתו, ופסח שנשחט שלא למנוייו פסול:

במכסת – מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו. יכול שחטו שלא למנוייו יהא כעובר על המצוה וכשר? תלמוד לומר 'במכסת תכסו' – הכתוב שנה עליו לעכב. [פסחים סא.]

כמו כן, במשנה מבואר כי ניתן להימנות על פסח ולהצטרף לחבורה קיימת, וכן ניתן למשוך את ידיו ממנו ולהימנות על פסח אחר:

נימנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט. רבי שמעון אומר: עד שיזרוק עליו את הדם.

[משנה פסחים פט.]

בדין זה, כי ניתן להצטרף לחבורה קיימת וכן ניתן למשוך את ידיו ולהצטרף לפסח אחר, יש חידוש גדול. בכל הקרבנות לפני ההקרבה יש להקדיש את הקרבן. במעשה זה בעל הבהמה מייעד את הבהמה לקרבן מסוים בעבורו או בעבור אדם אחר. ההקדשה מגדירה את זהותו של הקרבן, וזהות אינה ניתנת להפקעה – הקרבן קרב עבורו, ומחשבת 'שינוי בעלים' פוגמת בקרבן. בפסח, לעומת זאת – כמבואר במשנה דלעיל – המינוי על הפסח ניתן לשינוי: ניתן להצטרף לפסח שכבר נמנו עליו, וכן ניתן למשוך את ידיו מפסח שנמנה עליו ולהימנות על פסח אחר.

חילוק זה בין מינוי על הפסח להקדשת הקרבן מפורש בברייתא:

הממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו מעות שבידו חולין, והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום ומעות כל שהן יפלו לנדבה. [פסחים פט:]

מכך משתמע כי מינוי והקדשה הם שני מושגים שונים: הקדשה מגדירה את זהותו של הקרבן, וזהות זו אינה ניתנת לשינוי; מינוי, לעומת זאת, מגדיר למי שייך הקרבן, והגדרה זו ניתנת להשתנות עד שעת השחיטה.

האחרונים נחלקו בגדר המינוי על הפסח. הגרי"ז טוען כי המינוי הוא בעלות על חלק בקרבן:

דעיקר הדין של מנויים האמור בפסח הוא שיהא לו חלק בהקרבן בקניין ממון, שיהא שלו לאכילת בשר. [גרי"ז הל' קרבן פסח ד"ה זבחים]

האבי עזרי חולק וסובר כי המינוי אינו יוצר בעלות ממונית בבשר הקרבן, אלא זהו מושג מיוחד הקיים לגבי קרבן פסח:

אין מינוי מגדר קניין שהוא זוכה בדיני הממונות בפסח של חבירו, שהדמים יהיו נחשבין לתמורה שעל ידי זה יצאו מקדושתן, אלא דין מינוי הוא חידוש בקרא שיכול להתמנות על פסח של חבירו. [אבי עזרי הל' מעילה פ"ד ה"ח]

דין זה, כי ניתן להימנות על הפסח לאחר הקדשתו, מעורר תמיהה: כיצד הנמנה על הפסח לאחר הקדשתו יוצא בו ידי חובה, והרי בכל הקרבנות קיימת דרישה שהקרבן יוקדש מלכתחילה עבור המקריבו?

תוס' מעלים תמיהה זו:

ואם תאמר, אפילו אי הוו מעות חולין מעיקרא, מכל מקום איך יכול למנות אחרים אחר שהקדישו. [תוס' שם, ד"ה וזה]

תוס' מתרצים:

ויש לומר, דאף על גב דלא משייר ביה מידי, על דעת כן מקדישו שיצאו כל אשר ימנה עליו, דקרא כתיב 'ולקח הוא ושכנו', וכתיב ביה 'תכוסו', משמע דבכל עניין, אפילו הקדישו, כבר משום דדעת האדם כן. [שם]

קושיית תוס' מבוססת על ההנחה כי גם בקרבן פסח יש חובה שהפסח יוקדש בעבור היוצא בו ידי חובה. על בסיס הנחה זו מקשים תוס', כיצד ניתן להתמנות על הפסח לאחר הקדשתו. על כך מתרצים תוס', כי בפסח ניתן להתמנות לאחר ההקדשה, הואיל ו"על דעת כן מקדישו"^[2].

המקדש דוד מציע דרך שונה ביישוב תמיהת תוס'. לדבריו, ההלכה כי ניתן לצאת ידי חובה רק בקרבן שהוקדש בעבורו אינה קיימת בפסח:

הנה בפסח יש חידוש מה שאין כן בשאר קרבנות, שיכול למנות אחרים על פסחו שהפריש כבר ויכולים להתכפר בו אף שלא היתה ההפרשה מתחילה לחובתם. ונראה מזה דפסח שאני משאר קרבנות חובה דלא בעינן בפסח הפרשה לחובתו.

[מקדש דוד קונטרס מענייני קדשים סי' ה]

המקדש דוד מגדיר, כי פסח שונה משאר הקרבנות – "דלא בעינן בפסח הפרשה לחובתו". המקדש דוד אינו מבאר את טעם החילוק בין פסח לשאר הקרבנות, נראה כי החילוק בין פסח לשאר הקרבנות בעניין זה נובע ממהותם השונה. רוב הקרבנות באים לשם ריצוי וכפרה, ולכן הם צריכים להיות מוקדשים בעבור 'המתכפר' כדי שייחשבו לקרבנו וירצו עליו. פסח, לעומת זאת, בא לשם אכילה, ולכן די שבשעת השחיטה האדם יהיה מנוי עליו^[3].

נמצא, כי ישנן שתי דרכים להבין את היחס בין המינוי על הפסח להקדשת הקרבן: האם הפסח הוקדש עבור חלק מהאנשים ואף על פי כן אנשים נוספים יכולים להימנות עליו עד שעת השחיטה, או שגם בפסח יש צורך שהקרבן יוקדש עבור היוצא בו ידי חובה, אלא שמלכתחילה הפסח הוקדש עבור מי שיתמנה עליו.

הבנות אלו שנויות במחלוקת אמוראי הירושלמי^[4]:

רב חונא אמר: הפריש פסחו ואמר על מנת שלא יימנה אחר עמי – אין אחר נמנה עמו, הפרישו סתם – כל מה שיבואו מינוייו הם. רבי יעקב בר אחא בשם רבי זעירא: מתניתא אמרה כן, 'ואם ימעט הבית – מלמד שהן מתמעטין והולכין, בלבד שיהא שם אחד מבני חבורה הראשונה ואחד מבני חבורה השנייה, דברי ר' יודה. ר' יוסה אומר: בין מן הראשונה בין מן השנייה, בלבד שלא יניחו את הפסח כמות שהוא'. אין תימר כל מה שיבואו מינוייו, הן הן בני חבורה הראשון הן בני חבורה השנייה. [ירושלמי פסחים פ"ח ה"ד]

רב חונא סובר כי ניתן להימנות על הפסח רק אם הפרישו סתם, אך לא אם אמר בשעת הפרשת "על מנת שלא יימנה אחר עמי". מדבריו עולה כשיטת תוס' דלעיל, כי גם בפסח יש צורך שההקדשה תיעשה בעבור היוצאים בו ידי חובה, אלא שאנו רואים את ההקדשה כנעשית בעבור כל מי שיתמנה עליו. רבי זעירא חולק וסובר כי צורך בכך. הפסח הוקדש בעבור 'בני החבורה הראשונה' בלבד, ואף על פי כן יכולים אנשים נוספים להימנות עליו ולצאת בו ידי חובה^[5].

דברים אלו אמורים בגדר המינוי וביחס בין המינוי לבין הקדשת הקרבן. בנוסף לכך ישנם שני דיונים נוספים שנעמוד עליהם בקצרה.

דיון אחד הוא, האם הבאת הפסח בחבורה, כאשר אנשים שונים נמנים על הקרבן, היא חובה או אפשרות. הדבר שנוי במחלוקת תנאים האם אדם יחידי יכול להביא פסח לבדו:

אין שוחטין את הפסח על היחיד, דברי רבי יהודה. ורבי יוסי מתיר. [משנה פסחים צא.]

דיון זה קשור להגדרת מהותו של הפסח. נראה כי לשיטת רבי יוסי הפסח הוא קרבן יחיד המוטל על כל אחד בפני עצמו, אלא שהתורה אפשרה למספר אנשים להצטרף ולהביא פסח אחד. לעומת זאת, לפי רבי יהודה, הפסח במהותו הוא קרבן החבורה, ולכן אדם יחידי אינו יכול להביא פסח לבדו.

דיון נוסף הוא שאלת הגדרתו של הפסח כ"זבח משפחה". כאמור, התורה מציגה את הפסח כ"שה לבית אבות שה לבית". עם זאת, כפי שהובא לעיל, מפורש בדברי חז"ל כי אין חובה להביא את הפסח במסגרת משפחתית, אלא ניתן להביאו בכל חבורה הנמנית עליו. לפי זה יש לעיין האם להלכה יש משמעות למסגרת המשפחתית בקרבן פסח.

לכאורה שאלה זו תלויה במחלוקת הסוגיות. המשנה אומרת:

יתום ששחטו עליו אפטרופסין יאכל במקום שהוא רוצה. [משנה פסחים פז.]

הגמ' אומרת על משנה זו:

שמעת מינה יש ברירה. אמר רבי זירא: 'שה לבית' מכל מקום. [פסחים פח.]

מבאר רש"י:

שה לבית – איש בעל הבית יקחנו לכל בני ביתו, ואין צריך דעתן. [שם, ד"ה שה לבית]

בדברי רבי זירא מבואר שבעל הבית יכול למנות את בני ביתו על פסחו גם ללא דעתם. מכך עולה כי היחידה הבסיסית המביאה את הפסח היא הבית, ואין צורך שכל בני הבית יימנו על הפסח^[6].

לעומת זאת, הגמ' בנדרים אומרת:

אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו, שכן אדם מביא על בניו ועל בנותיו הקטנים. אלמה אמר ר' אלעזר: הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום. אמר רבי זירא: שה לבית אבות לאו דאורייתא. [נדרים לו.]

מסוגיה זו עולה כי כעיקרון יש חובה שכל אחד – ובכלל זה כל אחד מבני הבית – יהיה מנוי על הקרבן, ואף על פי כן מותר להאכיל את בניו הקטנים את הפסח, למרות שאינם מנויים עליו^[7]. מכך עולה כי הפסח ביסודו אינו "זבח משפחה", והוא קרבנם של המנויים עליו, ולכן יש צורך לבאר מדוע מותר להאכיל את בניו הקטנים מבשר הפסח, על אף שאינם מנויים עליו.

לסיכום: התורה לימדה כי יש להימנות על הפסח והפסח אינו נאכל אלא למנוייו. גדר המינוי שנוי במחלוקת אחרונים, האם זו בעלות ממונית בבשר הקרבן או מעשה צירוף לחבורת הפסח.

מבואר במשנה כי ניתן להימנות על הפסח גם לאחר הקדשתו. דין זה אינו קיים בשאר הקרבנות, שאינם ניתנים לשינוי לאחר הקדשתם. החילוק ניתן להתבאר בשני אופנים: או שמלכתחילה הפסח הוקדש למי שיימנה עליו, או שבפסח אין צורך שהפסח יוקדש לשם כל בני החבורה. הבנות אלו שנויות במחלוקת בירושלמי, ומתוס' עולה כהבנה הראשונה.

התנאים נחלקו האם המינוי הוא חובה או אפשרות. כמו כן, מהסוגיות עולה מחלוקת בשאלה האם הפסח ביסודו הוא "זבח משפחה", ולכן ראש המשפחה מביא פסח בעבור בניו הקטנים על אף שאינם מנויים לו, או שהפסח ביסודו הוא קרבן בני החבורה המנויים עליו, וכעיקרון כל אחד מבני החבורה צריך להימנות על הפסח.