בפרשת בהעלותך מתוארת עשיית הפסח במדבר בשנה השנייה וטענת האנשים הטמאים שהיו מנועים מלעשות את הפסח:

ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא, ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במעדו בתוך בני ישראל. [במדבר ט, ו-ז]

ה' השיב להם שהמנוע מלעשות את פסח ראשון במועדו, יעשה את הפסח חודש לאחר מכן:

וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר, איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח לה'. בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אתו על מצות ומררים יאכלהו. לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו ככל חקת הפסח יעשו אתו. [שם, ט-יב]

דין זה, כי יש אפשרות לעשות את הפסח שלא במועדו, טעון ביאור. לכאורה, הפסח קשור במהותו למועד היציאה ממצרים, ואם כן מה מקום יש לעשייתו במועד אחר? יתרה מכך, בפשטות מצוות הפסח היא חלק מחובות המועד, והיא 'מצות עשה שהזמן גרמא', ואם כן כיצד ניתן לקיים חובה זו שלא בזמנה?

ניתן להבין כי זוהי אכן הלכה ייחודית שאין לה אח ורע בשאר דיני התורה. הפסח הוא אכן חובת המועד, ואף על פי כן התורה מאפשרת לקיימו במועד אחר. מסתבר להבין החרגה זו כנובעת מחשיבותו וחיוניותו של הפסח, בשלהן נדרש שלא יהיה ולו אחד שלא יעשה את הפסח.

הבנה זו משתמעת מדברי ספר החינוך:

משרשי המצוה, לפי שמצות הפסח הוא אות חזק וברור לכל רואי השמש בחידוש העולם... על כן היה מרצונו ברוך הוא לזכות במצוה זו הנכבדת כל איש מישראל ואל יעכבהו אונס וריחוק מקום מעשותה, כי אם יקרהו עון שנאנס בחדש הראשון ולא זכה בה עם הקודמין יעשה אותה בחודש השני. [מצוה שפ]

הרב מרדכי ברויאר [במאמרו 'חג הפסח' בספר 'פרקי מקראות'] מבאר את טיבו של פסח שני באופן אחר. לדבריו, האפשרות לעשות את הפסח שלא במועדו נובעת ממהותו של הפסח: פסח ביסודו אינו חובת המועד אלא זבח הברית^[1]. בשל כך, הפסח ביסודו אינו מוגבל לתאריך מסוים^[2], ולכן מי שנמנע מלעשותו במועדו יכול לעשותו במועד אחר.

שתי דרכים אלו בהבנת יסוד דין פסח שני, משליכות על הבנת חילוקי הדינים בין פסח ראשון לפסח שני.

התורה משווה בין פסח ראשון לפסח שני:

...ככל חקת הפסח יעשו אתו. [שם, יב]

עם זאת, במשנה מבואר כי השוואה זו אינה מלאה:

מה בין פסח הראשון לשני? הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא, והשני מצה וחמץ עמו בבית. הראשון טעון הלל באכילתו, והשני אינו טעון הלל באכילתו. זה וזה טעון הלל בעשייתן, ונאכלין צלי על מצה ומרורים, ודוחין את השבת. [משנה צה.]

הגמ' מביאה ברייתא המגדירה כי רק המצוות שבגופו של הפסח מתקיימות בפסח שני:

תנו רבנן, 'ככל חקת הפסח יעשו אתו' – במצוה שבגופו הכתוב מדבר. [פסחים צה.]

לפי דרכו של ספר החינוך יש לבאר, כי הואיל ואין זה מועדו המקורי של הפסח, הפסח אינו מתקיים באופן מלא. בשל כך, יש לעשות את הפסח עם ה'מצוות שבגופו' בלבד, ללא ההלכות הנלוות לו. לעומת זאת, לפי דרכו של הרב ברויאר, בפסח שני מתקיימים רק הדינים שאינם נובעים מחמת המועד. בשל כך, ה'מצוות שבגופו', הואיל והן חלק מזבח הברית, מתקיימות גם בפסח שני. לעומתם, הדינים האחרים, הנובעים מחמת מועד היציאה ממצרים, מתקיימות בפסח ראשון בלבד.

יש להטעים את הדברים על פי דברינו בשיעור שעבר, על האופי השונה של הפסח בפרשת בא ובפרשת ראה ועל שני היבטיו של הפסח העולים מפרשיות אלו: זבח הברית וקרבן חגיגה. לאור דברים אלו יש להגדיר, כי ההיבט של זבח הברית יכול להתקיים גם שלא במועד מסוים, ואילו ההיבט של קרבן חגיגה שייך דווקא ב"מועד צאתך ממצרים". לפי זה, בפסח שני מתקיים ההיבט של זבח הברית בלבד, ללא ההיבט של החגיגה.

הבנה זו מאירה את דברי הגמ' במקור הדין שפסח שני אינו טעון הלל באכילתו:

מנא הני מילי? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אמר קרא, 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג' – לילה המקודש לחג טעון הלל, לילה שאין מקודש לחג אין טעון הלל.

[פסחים צה:]

נראה כי דברי הגמ' מושתתים על ההבחנה בין דיני הפסח לדיני המועד. לאור הבחנה זו קובעת הגמ' כי ההלל הוא דין במועד, ולכן אינו שייך בפסח שני.

הירושלמי מוסיף ולומד ממקור זה, "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", כי פסח שני אינו מלווה בקרבן חגיגה:

אי מה זה טעון חגיגה אף זה טעון חגיגה? אמר רבי זעירא: 'כליל התקדש חג' – את שהוא טעון הלל טעון חגיגה, את שאינו טעון הלל אינו טעון חגיגה. [משנה קטז:]

נראה כי אף דברי הירושלמי מושתתים על ההבחנה בין דיני הפסח לבין דיני המועד: דיני הפסח קיימים גם בפסח שני, אך דיני המועד נוהגים בפסח ראשון בלבד. בשל כך, חגיגה, הבאה ב"מועד צאתך ממצרים", אינה שייכת בפסח שני.

הבחנה זו בין דיני המועד לדיני הפסח מבארת יפה את חילוקי הדינים בין פסח ראשון לפסח שני, אך לפי זה יש לתמוה מדוע פסח שני נאכל על מצות ומרורים, והרי לכאורה המצה והמרור הם מדיני המועד, שכן הם באים להזכיר את השעבוד והגאולה, כדברי רבן גמליאל:

מצה על שום שנגאלו אבותינו במצרים, מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים. [משנה פסחים פ"י מ"ה]

נראה שהתשובה לכך היא שעל אף דברי רבן גמליאל, מצה ומרור ביסודם הם באים כחלק מאכילת הפסח, ולכן הם שייכים גם בפסח שני.

לגבי מרור הדברים נראים פשוטים, שכן מרור בזמן הזה אינו אלא מדרבנן, ומכאן כי המרור ביסודו בא כחלק מאכילת הפסח. לגבי מצה הדברים מורכבים יותר, שכן חיוב מצה מדאורייתא קיים גם בזמן הזה, ואם כן בהכרח שיש לו קיום עצמאי, וקיום זה הוא מדיני המועד. אמנם, ישנם אחרונים הטוענים כי במצה שני דינים שונים: היא באה גם כחלק מחובת אכילת הפסח וגם כחובה עצמאית^[3]. לפי דבריהם, בפסח שני מתקיים במצה הדין הראשון בלבד – היא באה כחלק מחובת אכילת הפסח, אך אין בה חובה עצמאית.

על יסוד דברים אלו מעיר כבר החתם סופר:

בפסח ראשון איכא מצות עשה באכילת פסח בפני עצמו ובאכילת מצה בפני עצמו אך מרור אינו מצות עשה בפני עצמו אלא טפל לפסח... אמנם בפסח שני גם המצה טפלה לפסח, ומי שאינו אוכל פסח שני אינו אוכל מצה. [שו"ת חתם סופר או"ח סי' קמ]

יש אחרונים הטוענים כי אף לדינא קיימים חילוקים בין המצה הכשרה בפסח ראשון למצה הכשרה בפסח שני. הצל"ח [ברכות לז: ד"ה ליקט מכולן] מעלה אפשרות שבפסח שני אין צורך בלחם עוני ובמצה שמורה. הצל"ח עצמו חוזר בו מהצעה זו, אך אחרונים אחרים [לבוש מרדכי זבחים סי' טו; משאת משה פסחים סי' קמג] מקיימים אותה על בסיס ההבחנה דלעיל: הלכות אלו נובעות מהחובה העצמאית של אכילת המצה, אך בפסח שני חובה זו אינה קיימת, ואכילת המצה באה כחלק מחובת אכילת הפסח בלבד, ולכן דינים אלו אינם קיימים בה^[4].

לסיכום: באפשרות לעשות פסח שני יש חידוש גדול. חידוש זה ניתן להתבאר בשני אופנים: כחריגה מהכללים הרגילים מחמת חשיבותו של הפסח, או כנובע מכך שהפסח במהותו אינו קרבן המועד אלא זבח הברית. בדברינו בשיעור הקודם התבאר כי זהו רק היבט אחד של הפסח, אך בפרשת ראה הפסח מוצג כחגיגת המועד. לפי זה, בפסח שני יש קיום רק של ההיבט של הברית ולא של ההיבט של החגיגה. הגדרה זו מבארת היטב את חילוקי הדינים בין פסח ראשון לפסח שני.

ייתכן ויש חילוק נוסף בין פסח ראשון לפסח שני: לפסח ראשון יש אופי ציבורי, ואילו פסח שני מיועד ליחידים שלא עשו את הפסח במועדו. הדברים תלויים בהבנת טיבו של הפסח: האם הוא קרבן יחיד או קרבן ציבור? נדון בכך בעזרת ה' בשיעור הבא.