בשיעורים הקודמים עסקנו בקרבן פסח כפי שהוא מופיע בפרשת בא. בפרשת ראה הציווי על הפסח מופיע פעם נוספת:

שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך, כי בחדש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה. וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר, במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם... לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך. כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם תזבח את הפסח בערב, כבוא השמש מועד צאתך ממצרים. ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלהיך בו, ופנית בבקר והלכת לאהליך. ששת ימים תאכל מצות, וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה. [דברים טז, א-ח]

בין פרשיות אלו יש מספר הבדלים^[1], כאשר המרכזי שבהם הוא המין הכשר לפסח: בפרשת בא נאמר שהפסח קרב "מן הכבשים ומן העזים", ואילו בפרשת ראה נאמר "וזבחת פסח לה' א-להיך צאן ובקר".

ניתן לבאר, כי בעניין זה יש חילוק בין פסח מצרים לפסח דורות: פסח מצרים בא "מן הכבשים ומן העזים" בלבד, ואילו פסח דורות הוא "צאן ובקר". אמנם, במכילתא [מסכתא דפסחא פרשה ד] מובאים דברי התנאים המאריכים לדחות חילוק זה ולהוכיח כי בעניין זה שווה פסח דורות לפסח מצרים, ושניהם אינם באים אלא "מן הכבשים ומן העזים". בשל כך, תנאים רבים (רבי יאשיה, רבי יונתן, רבי אליעזר, רבי עקיבא ורבי ישמעאל) מיישבים את סתירת הפרשיות באופן אחר: "צאן לפסח ובקר לחגיגה"^[2].

לכאורה פירוש זה מוציא את הפרשייה בראה מידי פשוטה. בפרשייה זו אין זכר לקרבן חגיגה, ובפשטות היא עוסקת בקרבן פסח בלבד. כך, לכאורה, קשה להלום את דברי חז"ל בפשט הכתובים, והסתירה בין הפרשיות עדיין צריכה יישוב^[3].

ההבדל בין שתי הפרשיות אינו רק במין הכשר לפסח, אלא בכל פרשייה הפסח מוצג באופן שונה^[4]: בפרשת בא מוצגים המאפיינים והדינים הייחודים לפסח, דבר המבדיל אותו משאר הקרבנות^[5]. בפרשת ראה, לעומת זאת, הפסח מוצג כקרבן המועד, ללא אזכור דיניו ומאפייניו הייחודיים.

נראה כי שתי פרשיות אלו משקפות שני היבטים הקיימים בפסח: בפרשת בא הפסח מוצג – כפי שהתבאר בשיעורים הקודמים בהרחבה – כזבח הברית המגן ומציל על בני ישראל מן המשחית. לעומת זאת, בפרשת ראה הפסח מוצג כקרבן חגיגת המועד, הנעשה בלילה בו הוציאנו ה' ממצרים והמציין זאת לדורות עולם:

שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך, כי בחדש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה... למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך... כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים^[6].

[דברים טז, א-ו]

דברים אלו שופכים אור על דרשת חז"ל דלעיל: "צאן לפסח ובקר לחגיגה". לעיל תמהנו על התאמת דבריהם לפשטות הכתובים, אך כעת מתבאר כי בפרשת ראה הפסח עצמו מוצג כקרבן חגיגה. בשל כך, הואיל ופסח הוא קרבן חגיגה, הנחשב לקרבן שלמים הבא מצאן או מבקר^[7], אף הוא בא מצאן ומבקר. אמנם, כאמור, פרשייה זו מציגה רק היבט אחד של הפסח, ובפרשת בא מוצג היבט אחר שלו: זבח ברית, ולפי היבט זה יש להביא את הפסח "מן הכבשים ומן העזים" בלבד. על כן, מבחינה מעשית לא ניתן להביא פסח מבקר, ולכן חז"ל ביארו כי הפרשייה בראה מלמדת על קיומו של קרבן נפרד: חגיגת ארבעה עשר. באופן זה, שתי הפרשיות, המלמדות על פי פשוטן על שני היבטים בפסח, מתקיימות מבחינה מעשית בשני קרבנות שונים: קרבן פסח וקרבן חגיגה.

דברים אלו אמורים בשיטת רוב התנאים. במכילתא מובאת שיטת רבי, המבאר את סתירת הפרשיות באופן אחר:

רבי אומר: בזבח הבא מן הבקר כמין הצאן הכתוב מדבר, ואי זה זה? זה שלמים. מכאן אמרו: מותר שלמים לשלמים ומותר פסח לשלמים. [מסכתא דפסחא פרשה ד]

לפי רבי, הכתוב "וזבחת פסח לה' א-להיך צאן ובקר", אינו עוסק בחגיגת ארבעה עשר, אלא הוא מלמד את דין 'מותר הפסח'^[8]. לשיטתו, אין מקור בכתובים לחגיגת ארבעה עשר, ובפשטות לשיטתו אין חובה להביא קרבן זה.

הגמ' מדייקת שיטה זו מדברי המשנה:

אימתי מביא חגיגה עמו, בזמן שהוא בא בחול בטהרה ובמועט. ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה. [פסחים סט:]

ומכך מסיק רב אשי:

אמר רב אשי: שמע מינה חגיגת ארבעה עשר לאו חובה היא, דאי סלקא דעתך חובה היא תיתי בשבת ותיתי במרובה ותיתי בטומאה. ובמועט מיהו מאי טעמא אתיא? כדתניא, חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה כדי שיהא פסח נאכל על השובע. [פסחים ע.]

נמצא, כי מעמדה של חגיגת ארבעה עשר שנוי במחלוקת: יש סוברים כי הפרשייה בראה מלמדת על חובה להקריב מלבד הפסח את חגיגת ארבעה עשר. לעומתם, יש המבארים את הפרשייה בראה באופן אחר, ולשיטתם חגיגת ארבעה עשר אינה חובה, והיא באה לצורך הפסח בלבד: "כדי שיהא פסח נאכל על השובע"^[9].

מדברי הרמב"ם עולה הבנה שונה בביאור השיטה כי "חגיגת ארבעה עשר לאו חובה היא". הרמב"ם כותב:

כשמקריבין את הפסח בראשון מקריבין עמו שלמים ביום ארבעה עשר מן הבקר או מן הצאן, גדולים או קטנים, זכרים או נקבות ככל זבחי השלמים, וזו היא הנקראת חגיגת ארבעה עשר, ועל זה נאמר בתורה 'וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר'.

[הל' קרבן פסח פ"י הי"ב]

הרמב"ם מביא להלכה את שיטת חז"ל המבארת את הפרשייה בראה כמלמדת על חגיגת ארבעה עשר. עם זאת, הרמב"ם אינו נמנע להביא את דין המשנה דלעיל, כי ישנם מצבים בהם אין מביאים חגיגה:

אימתי מביאין עמו חגיגה זו, בזמן שהוא בא בחול ובטהרה ובמועט, אבל אם חל יום ארבעה עשר להיות בשבת או שבא הפסח בטומאה או שהיו הפסחים מרובים אין מביאין עמו חגיגה, ואין מקריבין אלא הפסחים בלבד. [שם]

והרמב"ם מוסיף וכותב:

חגיגת ארבעה עשר רשות ואינה חובה. [שם, הי"ג]

נמצא כי הרמב"ם אינו רואה סתירה בין הדרשה המלמדת על חגיגת ארבעה עשר לבין הקביעה כי "חגיגת ארבעה עשר רשות ואינה חובה", ומטעם זה היא אינה מובאת "בשבת, במרובה ובטומאה". מכך עולה כי הרמב"ם אינו פוסק להלכה את דברי רב אשי "ובמועט מיהו מאי טעמא אתיא.... כדי שיהא הפסח נאכל על השובע". ולשיטתו, יש קיום עצמאי בעצם הקרבת החגיגה.

הרב יהודה ראק מבאר^[10], כי שיטת הרמב"ם בנויה על ההבנה דלעיל, כי שתי הפרשיות מלמדות על שני היבטים הקיימים בפסח: ברית וחגיגה. לשיטתו, כדי לצאת ידי חובה די להביא קרבן פסח, ובו מתקיימים שני היבטים אלו. עם זאת, ראוי ונכון להקדיש לכל היבט קרבן נפרד, וזוהי כעין 'מצוה קיומית'^[11]. כך, הפסח בא כזבח הברית "מן הכבשים ומן העזים", ולחגיגה מובא קרבן נפרד – "צאן ובקר".