בשני השיעורים הקודמים עמדנו על ייחודו של הפסח: לעומת שאר הקרבנות, שעיקרם הוא זריקת הדם והקטרת האימורים על המזבח, עיקרו של הפסח הוא האכילה. את השיעור הקודם חתמנו בשאלה: 'אכילה זו – על שום מה?'. בשיעור זה ננסה לענות על כך ולהעמיק בטיבו של הפסח.

מן הכתובים עולה קשר הדוק בין קרבן פסח לבין ברית המילה:

א.אלו שתי מצוות העשה היחידות שיש חיוב כרת על ביטולן[1].

ב.ערל אסור בפסח, וכן מי שעבדיו לא נימולו מנוע מלאכול קרבן פסח[2].

ג.מיד בשעת הכניסה לארץ בזמן יהושע בני ישראל מלו ועשו פסח[3], ומשמע שיש קשר בין הדברים.

קשר זה מופיע גם בדרשתו המפורסמת של רבי מתיא בן חרש:

מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים? היה רבי מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר 'ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים'. הגיע שבועתו שנשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם שיגאל את בניו ולא היה בידם מצוות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו, שנאמר: 'שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה' וגו' – ערום מכל מצוות. נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות, דם פסח ודם מילה, שיתעסקו בם כדי שיגאלו, שנאמר: 'ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך' וגו', ואומר: 'גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו'. [מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא פרשה ה]

נראה, כי קשר זה מלמד על טיבו של הפסח. המילה היא אות הברית החקוקה בבשרנו, ובדומה לה הפסח הוא זבח הברית. ממקורות שונים בתנ"ך עולה כי ברית כרוכה באכילה: הברית בין יעקב ללבן הייתה מלווה באכילה[4], 'ברית האגנות' המוזכרת בסיום פרשת משפטים הייתה מלווה באכילה[5], וכן מפורש בספר תהילים [נ, ה]: "אספו לי חסידי כרתי בריתי על זבח". וכך, אכילת הפסח היא ביטוי לברית ביננו לבין הקדוש ברוך הוא.

חיזוק להבנה זו עולה מהמופעים של קרבן פסח בתנ"ך, דבר שכבר עמד עליו המשך חכמה:

דמצאנו בכמה מקומות שהובדלו מעבודה זרה לעבודת השם יתברך לשמו המיוחד היה על ידי פסח. כמו שמצאנו בחזקיה אחרי שביערו כל הטומאה, והוציאו הנדה והביאו קרבנות לכפר על שגגת עבודה זרה, עשה פסח לה'... ולכן ביאשיה שטהר את יהודה וירושלים מן האשרים וכו' עשה פסח לה'... ולכן אחרי שעשו ישראל העגל, צוה השי"ת בשנה השנית לעשות הפסח, להרחיקם ולהבדילם ולטהרם מגלולי עו"ג והבליהם. וכן בשנת הארבעים, שטעו לבעל פעור 'ויצמד לבעל פעור', אז צוה השי"ת לעשות פסח בגלגל, אף שהיה קודם כיבוש וחילוק, והבן. [משך חכמה במדבר ט, ז ד"ה למה נגרע מהקריב]

המשך חכמה מראה, כי תמיד קרבן פסח קשור להיבדלות מעבודה זרה וקבלת עול מלכות שמים. הדבר נובע מהיות הפסח זבח הברית, המבטא והמחדש את הקשר בין ישראל לאבינו שבשמים.

המשך חכמה מבאר על פי דבריו הווה אמינא תמוהה המופיעה בספרי:

וכי יגור אתך גר ועשה פסח – שומע אני כיון שנתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר 'כאזרח' – מה אזרח בארבעה עשר אף הגר בארבעה עשר. [ספרי פרשת בהעלותך פסקה עא]

הספרי מעלה אפשרות שגר יתחייב לעשות פסח בשעה שנתגייר. המשך חכמה מבאר את טעמה של אפשרות זו על פי דבריו: הואיל והפסח בא לטהר מעבודה זרה, היה מקום לחשוב שכל הבא להתגייר ולהיכנס בברית ה' עליו להקריב קרבן פסח בשעה זו[6].

הגדרה זו בטיבו של הפסח נראית מוצקה ומשכנעת, אך עיון בפרשיית "החודש הזה לכם" מטיל צל עליה. פרשיית "החודש הזה לכם" היא הפרשייה המפורטת והיסודית העוסקת בפסח, ובה אין זכר להיותו של הפסח זבח הברית: הקשר בין הפסח למילה באיסור אכילת הפסח לערל מופיע בפרשיית "זאת חוקת הפסח" [שמות יב, מג-נ] בלבד, וחיוב הכרת על הימנעות מעשיית הפסח מופיע בפרשיית פסח שני [במדבר ט-יד] בלבד. בפרשיית "החודש הזה לכם" קשה למצוא מאפיין ברור של ברית.

יתרה מכך, מפרשיית "החודש הזה לכם" משתמעת הבנה אחרת בטיבו ובמגמתו של הפסח – הפסח בא כדי להציל את ישראל מהמשחית הפוגע במצרים במכת בכורות:

ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'. והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עלכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכתי בארץ מצרים.

[שמות יב, יב-יג]

ועבר ה' לנגף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזת, ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף. [שם, כג]

ניתן לטעון כי מגמה זו היא ייחודית לפסח מצרים, הנעשה בשעה שהמשחית מכה במצרים, ובשל כך זקוקים ישראל להגנה ולהצלה, אך פסח דורות אינו בא לשם הגנה והצלה אלא לשם ברית. אולם, מפשטות הכתובים נראה לא כך:

ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם. [שם, כד]

מפשטות הכתובים נראה כי אמירתו של משה "ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם" מכוונת כלפי כל דבריו בפרשייה זו [פס' כא-כב]: לקיחת הפסח, שחיטת ונתינת דמו על המשקוף ועל שתי המזוזות. לפי זה, אין כל חילוק בין פסח מצרים לפסח דורות, ואת כל הנעשה במצרים באותה שעה יש לעשות לדורות.

וכן נראה גם מן הנאמר בהמשך פרשייה זו:

והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבדה הזאת. והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבדה הזאת לכם. ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל... [שם, כה-כז]

בפשטות, שאלתם של הבנים אינה מכוונת כלפי זביחת הפסח ואכילתו, מעשים שאינם שונים באופן בולט משאר הקרבנות, אלא כלפי נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות. דבר זה בהחלט מתמיה ומעורר שאלה. ועל כך יש להשיב להם, כי מעשה זה בא להזכיר את הצלת ה' אותנו בשעת מכת בכורות[7].

הבנה זו מפורשת בדברי רבן גמליאל:

רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח מצה ומרור. פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים.

[משנה פסחים קטז.]

נמצא, כי מפרשיית "החודש הזה לכם" עולה, כי פסח מצרים בא כדי להציל ולהגן על בני ישראל ממכת בכורות, ופסח דורות בא כדי להזכיר לדורות עולם את אותה הצלה[8].

דברינו, לאור פשטות הכתובים, כי גם בפסח דורות הדם ניתן על המשקוף ועל שתי המזוזות, עומדים בסתירה גמורה לדברי חז"ל:

מה בין פסח מצרים לפסח דורות, פסח מצרים מקחו מבעשור וטעון הזאה באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי מזוזות ונאכל בחפזון בלילה אחד, ופסח דורות נוהג כל שבעה.

[משנה פסחים צו.]

מפורש במשנה כי פסח דורות אינו ניתן על המשקוף ועל שתי המזוזות, ונתינה זו אמורה בפסח מצרים בלבד. משתמע מכך כי חז"ל הבחינו בין טעמו של פסח מצרים לטעמו של פסח דורות: פסח מצרים בא לשם הגנה והצלה, ולכן הוא ניתן על המשקוף ועל שתי המזוזות; בפסח דורות טעם זה אינו שייך, ולכן נעשות בו שחיטה ואכילה בלבד.

הבחנה זו בין פסח מצרים לפסח דורות ברורה מסברה, אך היא טעונה ביאור מבחינה פרשנית, שכן, כפי שהתבאר לעיל, מפשטות הכתובים דיניהם וטעמם נראים זהים[9].

נראה כי הבחנתם זו של חז"ל בין פסח מצרים לבין פסח דורות יסודה בהבדל הקיים בין שתי פרשיות הפסח – פרשיית "החודש הזה לכם" ופרשיית "זאת חוקת הפסח"[10]. כפי שהתבאר, בפרשיית "החודש הזה לכם" הפסח מוצג כהצלה והגנה, ואילו בפרשיית "זאת חוקת הפסח" הוא מוצג כזבח הברית. אם פרשיית "החודש הזה לכם" הייתה קיימת לבדה, הפסח היה נתפס כבא לשֵם הגנה והצלה בלבד, ובהתאם לכך היה מתבאר גם פסח דורות. אמנם, הואיל ופרשיית "זאת חוקת הפסח" מלמדת כי הפסח הוא זבח הברית, יש להבין את עניינו של הפסח באופן מעמיק יותר המשלב שני יסודות אלו: ההצלה נובעת מהיותם של ישראל בני בריתו של הקדוש ברוך הוא, וכך המשחית הנוגף במצרים אינו פוגע בהם; ישראל נתונים להשגחתו הישירה של הקדוש ברוך הוא, הפורש עליהם את סוכת שלומו ומציל אותם מכל רע.

לפי דברים אלו, הפסח במהותו הוא זבח הברית, וההצלה היא תוצאה של הברית בין ישראל לקדוש ברוך הוא. בהתאם לכך, פסח דורות משמר את המהות הבסיסית של הפסח: זבח הברית. מכוח הברית באו ההצלה וההגנה מן המשחית בפסח מצרים. אכילת בשר הפסח שייכת לכריתת הברית בין ישראל לקדוש ברוך הוא, ברית שראשיתה ביציאת מצרים והיא מצוינת בכל שנה.