רקע
כהמשך לסוגיית 'קידושין מדין עבד כנעני', העוסקת בדיני נתינת כסף הקידושין, נעיין בספקו של רבא בדין האומר 'שתי בנותיך לשני בני בפרוטה'.
הסבר הסוגיה
בעי רבא: 'שתי בנותיך לשני בני בפרוטה', מהו? בתר נותן ומקבל אזלינן והאיכא ממונא, או דילמא בתר דידהו אזלינן והא ליכא? תיקו.
[גמ' ז:]
רבא מסתפק בדין האומר 'שתי בנותיך לשני בני בפרוטה': האם הולכים אחר הנותן והמקבל וביחס אליהם יש פרוטה, או אחר האנשים המקדשים והנשים המתקדשות וביחס אליהם אין פרוטה.
ספק זה טעון ביאור: אמירה זו כוללת בתוכה שני מעשי קידושין שונים, ואם כן מדוע אין זה פשוט שצריך פרוטה נפרדת לכל מעשה קידושין? כיצד ייתכן שפרוטה אחת תחיל שני מעשי קידושין?
תשובה לכך עולה מדברי תוס' [ד"ה שתי]: "אומר ר"י, דמיירי בבנות קטנות דקידושין דאב נינהו, דאי בגדולות ואב מקבל קידושין בתורת שליחות פשיטא דבעי פרוטה לכל אחת, דשליח לא עדיף ממשלחו". לדברי תוס', בבנות גדולות המתקדשות על ידי אביהן בשליחותן פשוט שדרושות שתי פרוטות, והספק הוא דווקא בבנות קטנות שאביהן מקבל את קידושיהן - הואיל והוא מקבל הקידושין, יש סברה שדי בקבלת פרוטה אחת לשתיהן[1].
דבריהם מבארים מדוע אין צורך בקבלת שתי פרוטות, אך אין בכך ביאור מדוע לא די בנתינת שתי פרוטות: האב הנותן את כסף הקידושין הוא בהכרח שליח של שני בניו, ואם מדוע הוא אינו צריך לתת פרוטה נפרדת לכל מעשה קידושין? תוס' עומדים על כך: "דבתר נותן דקאמר לאו דוקא, שהרי הנותן על כרחך בתורת שליחות בניו הוא בא, ואי בתר נותן אזלינן הוי בעי שתי פרוטות כאילו הבנים בעצמם מקדשין, אבל הבעיא היא אי בתר מקבל אזלינן לגמרי, דשמא אין לחוש אלא שיקבל המקבל שוה פרוטה". לדבריהם, אין להבין את דברי הגמ' כפשוטם: הסברה שדי בפרוטה אחת אינה ש"בתר נותן ומקבל אזלינן", אלא שהולכים אחר המקבל בלבד. על פי סברה זו, אמנם כל משלח נותן חצי פרוטה, אך חלות הקידושין אינה תלויה בנתינת שווה פרוטה אלא בקבלת שווה פרוטה. לכן, הואיל והאב הזוכה בדמי הקידושין מקבל פרוטה שלמה, די בה כדי לקדש את שתי בנותיו.
התוס' רי"ד [שם, ד"ה בתר] מציע דרך שונה בביאור הסוגיה[2]: "שני בני אדם נתנו פרוטה לאב בשתי בנותיו פשיטא דלא הוו קידושי, כיון דכל חד לא יהיב אלא חצי פרוטה לא חשיבא ממון, אבל הכא דנותן הוי חד ומקבל הוי חד, איכא למימר דבתר נותן ומקבל אזלינן ולאו בתר קונין ונקנין". לדבריו, ספק הגמ' הוא האם די ששליח המקדשים ייתן פרוטה לשליח המתקדשות, או שיש לתת פרוטה כנגד כל אחת מהמקדשים והמתקדשות. נראה כי שיטתו מבוססת על ההבנה שכסף הקידושין אינו מהווה תמורה אלא זהו דין פורמאלי באופן עשיית מעשה הקידושין[3]. לכן, ניתן להבין שכיוון ששתי הנשים מתקדשות במעשה אחד, די בפרוטה אחת, ועל אף שמעשה זה מחיל שתי חלויות קידושין שונות.
שיטה שלישית עולה מדברי תלמיד הרשב"א [שם, ד"ה בתר]. תלמיד הרשב"א מעמיד את הסוגיה בבנות קטנות (כתוס'), ולפי זה הוא מקשה כיצד הקידושין חלים ללא מעשה נתינה של פרוטה? תלמיד הרשב"א מתרץ: "ומתוך הדחק יש לתרץ, דכיון דחזינן בקידושין שאין צריך למקדש שיתן הוא הקידושין, אלא אפילו יתנם אחר הויא מקודשת, כגון 'הילך מנה והתקדשי לפלוני', כי אזלינן בתר נותן שנותן הקידושין משלו אית ביה ממונא". לדבריו, הסברה שהקידושין יחולו במציאות זו מבוססת על 'דין עבד כנעני', המלמד שהנתינה יכולה להיעשות על ידי אדם אחר. בהתאם לכך, אמנם כל מקדש אינו נותן פרוטה, אך 'דין עבד כנעני' מלמד שמעשה נתינת הפרוטה של השליח מתייחס לשני מעשי הקידושין, וכך אנו רואים כאילו ביחס לכל מעשה קידושין היה מעשה של נתינת פרוטה[4].
מדברי הראשונים עולות שתי דרכים כיצד ייתכן שהקידושין יחולו ללא נתינת פרוטה בעבור כל מעשה קידושין:
א.לפי התוס' רי"ד, הואיל ושתי החלויות נעשות במעשה אחד, די בפרוטה אחת.
ב.לפי תוס' ותלמיד הרשב"א, הקידושין אינם מותנים בנתינת פרוטה בעבור כל מעשה קידושין.
מדברי תוס' ותלמיד הרשב"א עולים טעמים שונים לכך: לפי תוס', אין צורך במעשה נתינה של פרוטה, ו"אין לחוש אלא שיקבל המקבל שוה פרוטה". לעומת זאת, לפי תלמיד הרשב"א, אמנם קיים צורך במעשה נתינה של פרוטה, אך הואיל ונעשה מעשה של נתינת פרוטה על ידי השליח - נתינת הפרוטה מתייחסת לשני מעשי הקידושין.
כדי לעמוד על יסוד מחלוקת הראשונים נשוב למחלוקת הראשונים שהתבארה בסוגיה הקודמת בהבנת 'דין עבד כנעני' ובגדר מעשה הנתינה בקידושין: לפי רש"י [ז. ד"ה ואקדש], 'דין עבד כנעני' מלמד שהנתינה יכולה להיעשות גם ללא חסרון ממונו של האיש המקדש. לעומת זאת, לפי הריטב"א [שם, ד"ה הילך מנה], 'דין עבד כנעני' מלמד שהנתינה אינה צריכה להיעשות דווקא על ידי הבעל.
נראה כי במחלוקת זו נחלקים תוס' ותלמיד הרשב"א: לפי תוס', 'דין עבד כנעני' מלמד שגם נתינה שאין בה חסרון ממון נחשבת לנתינה (כשיטת רש"י), ולכן לשיטתם שיעור פרוטה אינו דין במעשה הנתינה של האיש אלא בקבלת האישה[5]. לעומת זאת, לפי תלמיד הרשב"א, שיעור פרוטה הוא דין גם במעשה הנתינה, אולם 'דין עבד כנעני' מלמד שהנתינה יכולה להיעשות גם על ידי אחר (כשיטת הריטב"א). בשל כך, הואיל והשליח נותן פרוטה, יש כאן מעשה נתינה של פרוטה.
סיכום
רבא מסתפק בדין האומר 'שתי בנותיך לשני בני בפרוטה'. הראשונים נחלקו בביאור המציאות בה הסתפק רבא: לפי תוס' ותלמיד הרשב"א מדובר בבנות קטנות שאביהן מקבל קידושין, ולפי התוס' רי"ד מדובר גם בבנות גדולות שמינו את אביהן לשליח לקבל קידושיהן.
שיטת התוס' רי"ד מבוססת על הבנה שייתכן וכאשר מעשה הקידושין הוא אחד די בפרוטה אחת, על אף שהוא מחיל שתי חלויות קידושין שונות. לעומת שיטה זו, שאר הראשונים סוברים שכל מעשה קידושין טעון פרוטה בפני עצמה, ולכן הם מבארים באופן שונה את הסברה שדי בנתינת פרוטה אחת: לפי תוס', שיעור פרוטה הוא דין בזכיית האישה ולא במעשה הנתינה. לעומת זאת, לפי תלמיד הרשב"א, שיעור פרוטה הוא דין גם במעשה הנתינה, אך הנתינה יכולה להיעשות גם על ידי אדם אחר.
מחלוקתם נעוצה בהבנת גדר הנתינה בקידושין ובביאור 'דין עבד כנעני': תוס' נוקטים בשיטת רש"י, ש'דין עבד כנעני' מלמד שהנתינה יכולה להיעשות ללא חסרון ממון הבעל. לעומת זאת, תלמיד הרשב"א נוקט בשיטת הריטב"א, ש'דין עבד כנעני' מלמד שהנתינה יכולה להיעשות על ידי אדם אחר ולאו דווקא על ידי הבעל.
הלכה
השולחן ערוך [סי' לא סעי' ז] מביא את ספקו של רבא: "שתי שנותיך לשני בני בפרוטה... הרי זו ספק מקודשת". החלקת מחוקק [ס"ק יד] והבית שמואל [ס"ק טז] מביאים את דברי תוס', שהספק קיים רק בבנות קטנות שקידושיהן לאביהן. האבני מילואים [ס"ק כ] מביא את דברי התוס' רי"ד והמהרי"ט (המפרש כתלמיד הרשב"א) וכותב שלפי דבריהם הספק קיים גם בבנות גדולות.
[1]יש ללמוד מכך שלשיטתם האב אינו מקבל את הקידושין בתורת שליח אלא בתורת בעלים; בע"ה להלן נדון בכך בהרחבה.
[2] בתחילת דבריו מציע התוס' רי"ד להעמיד את הספק בבנות קטנות שקידושיהן לאביהן (כדברי תוס').
[3]יש לעיין אם הגדרה זו אמורה דווקא לגבי קידושי כסף או גם לגבי קניין כסף.
[4] וכן כותב האבני מילואים [סי' לא ס"ק כ] בשם המהרי"ט [חידושים על הרי"ף ד"ה חציך בפרוטה].
[5] שיטה זו מפורשת בדברי הרדב"ז [ח"ז סי' לו], הלומד מדברי תוס' שהקידושין חלים "במי שזרק קידושין ללאה, ולא היו שוין פרוטה ולא הספיקו להגיע לידה עד שנתיקרו ועמדו על פרוטה", וכותב: "הדבר ברור דבתר דידה אזלינן... ואף על גב דכשנתנו הוא לא היה שווה פרוטה ולא מחסר ולא מידי, מכל קני מדין עבד כנעני, דאף על גב דלא חסר מידי קני נפשיה, האי גברא נמי אף על גב דלא חסר מידי קני להאי אתתא". [ועי' משנה למלך [הל' אישות פ"ה ה"א] המביא את דבריו ודן בעניין זה בהרחבה]. אמנם, ניתן לבאר את דברי תוס' באופן נוסף, שחלות הקידושין נעשית רק על ידי קבלת האישה את כסף הקידושין, וכלל אין דין של מעשה נתינה (כעין דברי רבי עקיבא איגר [חו"מ סי' קצ סעי' ד] שהובאו בהערה בסוגיה הקודמת)].
