להשלמת העיסוק בגדרי נתינת כסף הקידושין, נעיין בסוגיית הגמ' בגיטין [עח.-עח:] העוסקת בדין אישה העומדת ברשות הרבים ונזרקו לעברה גט וכסף קידושין[1]. סוגיה זו מהווה המשך לשאלה עקרונית שעלתה בשלהי הסוגיה הקודמת: האם חובה שהאישה תזכה בדמי הקידושין, או שדי שיהיה מעשה נתינה של כסף מהבעל לאישה?
הסבר הסוגיה
היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה, קרוב לה מגורשת, קרוב לו אינה מגורשת, מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת. וכן לענין קדושין. וכן לעניין החוב: אמר לו בעל חובו זרוק לי חובי וזרקו לו, קרוב למלוה זכה המלוה, קרוב ללוה הלוה חייב, מחצה על מחצה שניהם יחלוקו.
[משנה גיטין עח.]
המשנה [גיטין עח.] מלמדת שגט, כסף קידושין וחוב שנזרקו לעברה של אישה העומדת ברשות הרבים - אם הם נפלו 'קרוב לה', הרי הם כאילו הגיע לידי האישה.
הגמ' [שם] שואלת, "היכי דמי קרוב לה והיכי דמי קרוב לו", ומביאה שתי שיטות בביאור המקרה בו עוסקת המשנה:
א.דעת רב: "ארבע אמות שלה - זהו קרוב לה, ארבע אמות שלו - זהו קרוב לו. היכי דמי מחצה על מחצה? אמר רבי שמואל בר רב יצחק: כגון שהיו שניהן עומדין בארבע אמות".
ב.דעת רבי יוחנן: "הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו - זהו קרוב לו. היא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשומרו - זהו קרוב לה. שניהם יכולין לשומרו, שניהם אין יכולין - זהו מחצה על מחצה".
עולה מכך, כי לפי רב, דין גט, כסף קידושין וחוב הנמצאים בארבע אמותיה של האישה, כאילו הגיעו לידה. לפי רבי יוחנן, דין גט, כסף קידושין וחוב שהאישה יכולה לשומרם, כאילו הגיעו לידה.
הגמ' מבארת שזהו דין ייחודי בגיטין: "אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: לגיטין אמרו ולא לדבר אחר". הגמ' מקשה על כך: "איתיביה רבי אבא לרבי אסי: וכן לענין קדושין", ומתרצת: שאני התם דכתיב 'ויצאה והיתה'". על פי זה, הגמ' מעמידה את דברי המשנה: "וכן לעניין החוב", כאמורים דווקא כאשר המלווה אמר 'זרוק לי חובי בתורת גיטין', אך בחוב רגיל - רק הגיעו לידי המלווה נחשב כפרעונו.
בדברי הגמ' אין ביאור למקורו של דין זה בגיטין: מדוע גדרי נתינת הגט שונים משאר דיני התורה? מדוע די בנתינה מעין זו, ואין חובה שהגט יגיע לידה או לרשותה של האישה (כמשתמע מהכתוב "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה")?
בדברי הראשונים שתי שיטות בביאור העניין. הר"ן [על הרי"ף מ: ד"ה היכי] מבאר - וכעין זה נוקטים שאר חכמי ספרד[1] - שבאופן עקרוני אין כל הבדל בין גיטין לשאר דיני התורה. לשיטתו, דברי הגמ': "לגיטין אמרו ולא לדבר אחר", אמורים רק בשיטת רבי יוחנן, אך לפי רב דין המשנה מבוסס על קניין ארבע אמות התקף גם בקניינים[2]. הר"ן מוסיף וכותב: "ולרבי יוחנן ודאי לאו מדינא הוא אלא מפני תקנת עגונות, ומשום הכי אמר רבי יוחנן גופיה בסמוך דלגיטין וקדושין אמרו ולא לדבר אחר, כלומר שמפני תקנת עגונות אמרו כן בגיטין, ולא היה אפשר להם לחלק בין גיטין לקידושין משום דכתיב 'ויצאה והיתה', אבל דבר אחר לא". לשיטתו, אמנם מדין תורה צריך שהגט יגיע לידי האישה ממש, אך חכמים הפקיעו את הקידושין כאשר הגט הגיע למקום המשתמר על ידי האישה, וכך היא מותרת לשוק גם מדאורייתא[3].
מדברי רש"י [עח: ד"ה ולא לדבר] עולה שיטה שונה. רש"י כותב בביאור טעם דברי הגמ' "לגיטין אמרו ולא לדבר אחר": "דגט הוא דבעל כרחה קנוי לה, הלכך לאלתר הוי גיטא, אבל בעלמא לא", ובשיטתו נוקטים גם תוס' [שם, ד"ה לגיטין]. מדבריהם עולה שהחילוק בין גיטין לשאר דיני התורה הוא מדאורייתא: הואיל וגט נקנה לאישה בעל כורחה, די בהגיעו למקום המשתמר לה; לעומת זאת, בשאר דיני התורה, בהם הקניין תלוי ברצון האדם, הקניין חל רק כאשר הדבר הנקנה מגיע לרשותו ממש.
כעין שיטה זו כותב הרי"ד [שם, ד"ה א"ר אסי]: "אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר - פירוש, קניין הגט אינו דומה לשאר קניינים דעלמא, דשאר קניינים דעלמא אין אדם יכול להקנות לחבירו בעל כרחו והגט אדם מקנהו לאשתו בעל כרחה, אם כן טעם החצר דרבי ליה רחמנא לא בעבור קניין הוא, שהרי היא עציבה בו ואינה חפצה לקנותו, וחצרה קונה לה ומתגרשת, אלא טעם הדבר הוא מפני שהוא משתמר לדעתה, אם כן בכל מקום שהוא משתמר לדעתה היא מגורשת, מה שאין כן בשאר קניינים דעלמא". מדבריו עולה כי החילוק בין גט לשאר הקניינים הוא מעיקר הדין, שכן נתינת הגט אינה דומה לשאר הקניינים - היא נעשית בעל כורחה של האישה, ומכאן ש"טעם החצר דרבי ליה רחמנא לא בעבור קניין הוא... אלא טעם הדבר הוא מפני שהוא משתמר לדעתה". בשל כך, בכל אופן בו הגט מגיע למקום המשתמר על ידה, היא מגורשת, גם כאשר הגט מונח ברשות הרבים. נראה שכוונת הרי"ד שהנתינה הדרושה בגט אינה זכייה קניינית בגופו של גט, אלא הנחתו בתחום שליטתה של האישה, ולכן אין חובה שהוא יגיע לרשותה הקניינית של האישה[4].
יסוד מחלוקת הראשונים הוא בדיני גיטין - האם יש להשוות בין דין נתינת הגט בחצרה של האישה לדין קניין חצר. אמנם, מחלוקת זו משליכה גם על דיני קידושין.
כאמור, הגמ' מקשה על דברי רבי יוחנן שדין המשנה אמור לגבי גיטין בלבד, שהרי מפורש בה: "וכן לעניין קידושין". הגמ' מתרצת: "שאני התם דכתיב 'ויצאה והיתה'".הר"ן [שם] מבאר לפי דרכו: "שמפני תקנת עגונות אמרו כן בגיטין, ולא היה אפשר להם לחלק בין גיטין לקידושין משום דכתיב 'ויצאה והיתה', אבל דבר אחר לא". לפי דבריו, אמנם טעם התקנה, "מפני תקנת עגונות", קיים בגיטין בלבד, אך הואיל וחכמים נדרשו לתקן תקנה זו בגיטין, הם הרחיבו אותה גם לקידושין, כדי שלא יהיה חילוק בין דיני גיטין לדיני קידושין, דבר המנוגד להשוואה שהתורה מקיימת ביניהם. לפי שיטתו, מדין תורה דין גיטין וקידושין שווה לדיני הקניינים, ודין הסוגיה הוא מתקנת חכמים מיוחדת. לעומת זאת, מדברי רש"י, תוס' והרי"ד עולה שקיים חילוק עקרוני בין קידושין לקניינים: ההיקש "ויצאה והיתה" מלמד שבדומה לגיטין, בהם אין צורך במעשה קניין אלא בהנחת הגט במקום המשתמר על ידי האישה, כך גם בקידושין - אין דרישה שהאישה תזכה בכסף הקידושין, אלא שהוא יימצא במקום המשתמר על ידה.
דברי הרי"ד בסוגיה זו משלימים את דבריו [קידושין ח: ד"ה ואם היה סלע] המובאים בסוגיה הקודמת, שכאשר דעת האישה להתקדש, הקידושין חלים גם כאשר הכסף אינו מגיע לידה. בסוגיה הקודמת דנו האם זהו גדר כללי בקניינים או דין ייחודי לקידושין. על פי דבריו בסוגייתנו נראה לפשוט ספק זה: בקניינים יש צורך בזכייה בכסף הקניין, ורק בקידושין הדין שונה - ההיקש "ויצאה והיתה" מלמד שכשם שהגירושין אינם נעשים על ידי קניין הגט אלא בעצם הגעת הגט לידי האישה, כך גם קידושין אינם נעשים על ידי קניין המעות אלא בעצם הגעת המעות לידי האישה[5].
נראה שמחלוקת הראשונים נעוצה במחלוקת בהבנת מהות הקידושין ובביאור היחס בין קידושי כסף לקניין כסף[6]: חכמי ספרד נאמנים לשיטתם העקרונית שמעשה הקידושין הוא מעשה קניין, ולכן אין מקום לחלק בין קידושין לקניינים אחרים, ובהכרח החילוק הנזכר בסוגיה הוא מדרבנן בלבד. לעומת זאת, רש"י והרי"ד הולכים בדרכם של תוס' (שמדבריהם בסוגיה זו עולה כשיטה זו), על פיה מעשה הקידושין אינו מעשה קניין אלא החלת איסור, ולפי שיטה זו קיים הבדל עקרוני בין קידושי כסף לקניין כסף. בהתאם לכך, מסתבר לחלק בין נתינת כסף הקידושין לנתינת כסף קניין, ולהשוות את נתינת כסף הקידושין דווקא לנתינת הגט - השטר המפקיע את איסורה של האישה על כל העולם[7].
מדברי הרמב"ם בסוף פרק ד' מהלכות אישות עולה שיטה דומה לשיטת רש"י והרי"ד.
בהל' כא כותב הרמב"ם:
"המקדש את האשה בכסף או בשטר אינו צריך שיתן הקידושין לתוך ידה, אלא כיון שרצת לזרוק לה קידושיה וזרקן בין לתוך ידה בין לתוך חיקה או לתוך חצירה או לתוך שדה שלה הרי זו מקודשת, היתה עומדת ברשות הבעל צריך שיתן לתוך ידה או לתוך חיקה".
הרמב"ם פותח באמירה עקרונית, שאין צורך שכסף או שטר הקידושין ייתנו לתוך ידה של האישה ממש, אלא די בנתינתם לתוך חיקה, חצרה או שדה השייך לה. מעין זה כותב הרמב"ם בהל' גירושין [פ"ה ה"א]: "זה שנאמר בתורה 'ונתן בידה', אין ענין הכתוב אלא שיגיע הגט לה, ואחד ידה או חיקה או חצרה או שלוחה שעשת ידו כידה הכל אחד הוא. ואחד חצרה הקנויה לה או חצרה המושכרת לה או השאולה לה הכל רשותה היא, ומשיגיע הגט לרשותה נתגרשה". מדבריו אלו של הרמב"ם משתמע שגדרי נתינת הגט אינם זהים לגדרי קניין חצר, אלא זו הגדרה ייחודית בגיטין: על הגט להגיע אל האישה, אך אין חובה שהוא יינתן בידה ממש, והוא יכול להגיע גם אל חיקה, חצרה או שלוחה[8]. ואם כן, לשונו הדומה של הרמב"ם בהל' אישות מלמדת שהגדרה זו קיימת גם בקידושין: אין דין של זכייה בכסף הקידושין (או בשטר הקידושין) אלא של נתינתו לאישה, ונתינה זו מתקיימת גם בהנחתו ברשותה[9].
ההבחנה בין גדרי קניין חצר לגדרי נתינה בקידושין משתמעת מגוף דברי הרמב"ם, מהם משתמע שהיא מקודשת בכל עניין בו כסף הקידושין הגיע לחצרה של האישה. לעומת זאת, לגבי קניינים פוסק הרמב"ם [הל' זכיה ומתנה פ"ד ה"ט] שחצר שאינה משתמרת קונה רק כאשר עומד בצידה. נראה שטעם החילוק הוא כדלהלן: דין חצר משתמרת הוא דין בקניין חצר, ולכן הוא אינו קיים בקידושין, בהם די בעצם הגעת כסף הקידושין לידי האישה[10].
הרמב"ם מוסיף וכותב:
"היתה עומדת ברשות שהיא של שניהן וזרק לה קידושיה מדעתה ולא הגיעו לידה או לחיקה, הרי זו מקודשת קידושי ספק, ואפילו אמרה לו הנח קידושי על מקום זה ואותו המקום של שניהם, הרי אלו קידושי ספק".
דברי הרמב"ם מבוססים על סוגיית הגמ' [קידושין ח:] המסתפקת בדין 'סלע של שניהם'. בסוגיה הקודמת הובאו דברי תוס' [שם, ד"ה אם] המקשים מסוגיית הגמ' בבבא בתרא [פד:], ממנה עולה ששותפין אינם יכולים לקנות זה מזה בחצר משותפת, ואם כן אין טעם שהנחת הסלע על גבי סלע השייכת לשניהם תהווה קידושין[11]. הרמב"ן [שם, ד"ה היתה] מיישב שייתכן והקידושין יחולו במציאות זו משום ניתן להניח שכוונת האיש להקנות לה מקום בחצר כדי לקבל בו את כסף הקידושין. דברי הרמב"ן מבוססים על ההנחה שהאישה צריכה לזכות בכסף הקידושין, ולכן קבלת הכסף בחצרה של האישה צריכה לעמוד בגדרי קניין חצר. על פי האמור, נראה שהרמב"ם חולק על הגדה זו מיסודה: האישה אינה צריכה לזכות בכסף, ודי שהוא יינתן לאישה. גדר זה שונה מגדרי קניין חצר, וייתכן והוא קיים גם ברשות המשותפת לאיש ולאישה.
בהל' כב פוסק הרמב"ם להלכה את סוגיית הגמ' בגיטין:
"היו עומדים ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם וזרק לה קידושיה, קרוב לו אינה מקודשת קרוב לה הרי זו מקודשת. מחצה למחצה או שהיו ספק קרוב לו ספק קרוב לה ואבדו קודם שיגיעו לידה, הרי זו מקודשת בספק. כיצד הוא קרוב לו וקרוב לה? כל שהוא יכול לשמור אותן והיא אינה יכולה, זה הוא קרוב לו. היא יכולה לשמור אותן והוא אינו יכול, זה הוא קרוב לה. שניהן יכולין לשמור אותן או שניהן אינם יכולים לשמור אותן, זה הוא מחצה למחצה".
בדומה לכך פוסק הרמב"ם בהל' גירושין [פ"ה הל' יג-יד]:
"זרקו לה ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם, קרוב לו אינה מגורשת. היה הגט מחצה למחצה וממחצה למחצה עד שיהיה קרוב לה, הרי זו ספק מגורשת, היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו, הרי זה פסול עד שיגיע הגט לידה, ואחר כך תנשא בו לכתחילה. כיצד הוא קרוב לו? היה הוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה לשמרו, זה הוא קרוב לו. שניהם יכולין לשמרו או שניהם אין יכולין לשמרו, זה הוא מחצה למחצה".
על אף הדמיון בין שתי ההלכות, הן אינן זהות. בהל' גירושין כותב הרמב"ם: "היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו, הרי זה פסול עד שיגיע הגט לידה", ואילו בהל' אישות כותב הרמב"ם: "כל שהוא יכול לשמור אותן והיא אינה יכולה, זה הוא קרוב לה". על פי שיטת הר"ן דלעיל, שכל יסוד הדין בקידושין הוא מרצונם של חכמים שלא יהיו חילוקים בין גירושין לקידושין, קשה מדוע רק בגיטין קבעו חכמים ש"הרי זה פסול עד שיגיע הגט לידה"[12]. אמנם, על פי האמור, דברי הרמב"ם ברורים: לשיטתו דין הנחה במקום המשתמר לדעתה הוא דין תורה, הנובע מההבדל העקרוני בין קבלת גט וקידושין לגדרי זכייה, וביחס אליו יש זהות מוחלטת מוחלטת בין גירושין לקידושין[13]. על בסיס דין זה, קבעו חכמים, מחמת חומרת היתר אשת איש, שמדרבנן הגט פסול עד שיגיע הגט לידי האישה ממש. גזירה זו קיימת רק בגיטין, ולכן בקידושין גם להלכה האישה מקודשת כאשר כסף הקידושין נמצא ברשות הרבים במקום המשתמר על ידה[14].
שיטת הרמב"ם דומה מאוד לשיטת רש"י והרי"ד. עם זאת, על פי שיטתו העקרונית של הרמב"ם במהות הקידושין ובגדר קידושי כסף[15], נראה לבאר את טעמה של שיטתו באופן שונה: אמנם קידושין הם מעשה קניין, אך הקניין אינו נעשה על ידי הכסף עצמו אלא על ידי ההנאה הנובעת ממנו. בשל כך, בקידושי די בכך שהכסף יגיע למקום המשתמר, כדי שיוגדר שהאישה קיבלה הנאה מהכסף הניתן לה מהאיש, ואין דרישה שהיא תזכה בגוף הכסף[16].
סיכום
במשנה בגיטין מבואר שאישה מגורשת כאשר גט נזרק לרשות הרבים והגיע "קרוב לה", וכן אישה מתקדשת כאשר כסף הקידושין נזרק לרשות הרבים והגיע "קרוב לה". האמוראים נחלקו מהו "קרוב לה": לפי רב בארבע אמותיה, ולפי רבי יוחנן במקום המשתמר על ידה.
הראשונים נחלקו בהבנת דין זה: לפי הר"ן ושאר חכמי ספרד, זהו דין דרבנן, משום 'תקנת עגונות', שנתקן בגיטין, אלא שחכמים רצו להשוות בין קידושין לגירושין והחילו אותו גם בקידושין. לעומת זאת, לפי רש"י, תוס' והרי"ד, דין זה קיים בקידושין וגירושין מדאורייתא.
מחלוקת זו תלויה בשאלה עקרונית: האם גדרי נתינת גט וכסף הקידושין זהה לגדרי זכייה בקניינים. מחלוקת זו תלויה בהבנת גדר קידושי כסף: לפי חכמי ספרד, קידושי כסף זהים לקניין כסף, ולכן אין מקום לחלק בין גדר זכיית האישה בכסף הקידושין לזכייה קניינית אחרת. לעומת זאת, לפי שיטת בעלי התוס', קידושי כסף שונים במהותם מקניין כסף, ולפי זה יש מקום לחלק ביניהם ולהשוות את נתינת כסף הקידושין לנתינת גט.
מדברי הרמב"ם נראה כעין שיטת רש"י, תוס' והרי"ד, אך נראה לבאר את טעמו באופן אחר: היות והקידושין אינם נעשים על ידי הכסף עצמו אלא על ידי ההנאה הנובעת ממנו, אין דרישה שהאישה תזכה בגוף הכסף כדי שהקידושין יחולו.
הלכה
השולחן ערוך [סי' ל סעי' א-ג] מעתיק את לשון הרמב"ם [הל' אישות פ"ד הכ"א], שאישה מתקדשת כאשר כסף או שטר הקידושין הגיעו לרשותה של האישה. השולחן ערוך [סעי' ד] מוסיף וכותב שקניין ארבע אמות מועיל גם בקידושין, כאשר האישה עומדת בסימטא או בצידי רשות הרבים[17]. הבית שמואל [ס"ק ה] מציין לראשונים הסוברים שבקידושין קניין ארבע אמות מועיל גם ברשות הרבים[18].
השולחן ערוך [סעי' ה] פוסק את העולה מסוגיית הגמ' בגיטין, שאישה מקודשת כאשר הקידושין נזרקו לה והם נמצאים "קרוב לה" - כאשר רק היא יכולה לשומרם. החלקת מחוקק [ס"ק ז] מביא את דברי הר"ן בטעם דין זה: "אף על גב דלא מצינו בשום מקום שיהא הקנייה תלויה בשמירה, מכל מקום מפני תקנת עגונות אמרו כן בגיטין, ומשום לתא דגיטין תקנו כן בקידושין".
הבית שמואל [ס"ק א] מביא את המהרש"ך [ח"א סי' קנב] המסתפק בדין 'טלי קידושיך מעל גבי קרקע', האם פסול זה - שמקורו בנתינת הגט [גיטין כד.] - קיים גם בקידושין. האבני מילואים [ס"ק א] מביא את תשובת המהרי"ל [סי' עד], בה מבואר שהפסול קיים גם בקידושין: "כיון דלא קבלה הקדושין לא ממנו ולא משלוחו, אלא מעצמה נטלה המעות, והוי כמו טלי גיטך מעל גבי קרקע דלאו כלום הוא, דתנינ' 'ונתן בידה' הוא או שלוחו, ואפילו נוטלתו מידו אינה מגורשת... והוא הדין לקידושין. ומנא אמינא לה? אי בעית אימא קרא, אי בעית אימא גמרא, אי בעית אימא סברא. קרא, דבעינן 'ויצאה והיתה'". לדבריו, ההיקש "ויצאה והיתה" מלמד שכשם שבגירושין קיים פסול 'טלי גיטך מעל גבי קרקע', כך גם בקידושין. האבני מילואים מאריך לדחות את ראיות המהרי"ל, והוא כותב ביחס לראיית המהרי"ל מהכתוב "ויצאה והיתה": "דהנה מ"ש מוהרי"ל 'אי בעית אימא קרא, דכתיב ויצאה והיתה', זה אינו היקש אלא לקידושי שטר, אבל כסף לא איתקש ליציאה". לדברי האבני מילואים, ההיקש "ויצאה והיתה" אמור רק ביחס לקידושי שטר אך לא לקידושי כסף. חילוק זה מבוסס על הבנה שקיים חילוק עקרוני בין קידושי כסף לקידושי שטר: קידושי כסף דומים במהותם לקניין כסף, ואילו קידושי שטר דומים במהותם לנתינת גט - מעשה איסורי המחיל את האישות[19]. בשל כך, ההיקש "ויצאה והיתה" מתייחס לקידושי שטר בלבד.
דברי האבני מילואים מבוססים על תפיסתו העקרונית של הר"ן, על פיה כעיקרון קידושי כסף כדין קניין כסף, וההשוואה הקיימת בסוגייתנו היא מדרבנן בלבד. לעומת זאת, על פי דרכו של רש"י והרי"ד, מהסוגיה עולה שההיקש בין קידושין לגירושין אמור גם לגבי קידושי כסף, וכשיטת המהרי"ל[20].
[1] מקור שיטה זו בדברי הרמב"ן [עח. ד"ה ארבע].
[2] הר"ן מבאר, שאמנם דין זה מקורו בתקנת חכמים, אך הוא מועיל בגיטין גם מדאורייתא: "כיון דרבנן תקנינהו ואמרי שיהו קונות, הרי הקנום לו ועשאום כחצרו והפקר בית דין היה הפקר". [הרמב"ן [שם] המבאר עניין זה באופן שונה, ועי' אבני מילואים [סי' ל ס"ק ה] המבאר את יסוד מחלוקתם].
[3] הר"ן מציע שתקנת חכמים נתקנה בשעת הגזירה.
[4] לפי זה, הרי"ד סובר כשיטתו העקרונית של קצות החושן [סי' ר ס"ק ה]: "דלא בעינן בגט אשה ועבד תורת זכיה בשטר אלא ונתן בידה או בחצרה". אמנם, נראה שהשיטות אינן זהות: לפי קצות החושן הגט כלל אינו צריך להיות שייך לאישה, ואילו לפי הרי"ד הגט צריך להיות של האישה, אך הזכייה בו אינה נעשית על ידי מעשה קניין, אלא עצם נתינת הגט ברשותה מקנה לה אותו.
[5] נראה שסוגייתנו היא העומדת ביסוד דברי התוס' רי"ד [קידושין, שם], האומר שדין זה קיים גם בנתינת גט: "ונראה לי דהוא הדין לגבי גט, אם היה בעלה נותן לה גטה ואמרה לו שים אותו על גבי סלע זה או על גבי קרקע ואתגרש, מגורשת היא וכאילו שם בידה דמי".
[6] מחלוקת זו התבארה בדברינו לעיל [סוגיה ט: סיכום סוגיות המבוא למהות הקידושין; סוגיה יב: קידושי כסף (1): מקור הדין].
[7] ניתן להציע דרך אחרת בביאור שיטה זו, על פיה מעשה הקידושין הוא אמנם מעשה קניין, אך קניין זה שונה במהותו משאר הקניינים, כפי שביאר אבן האזל [הל' מכירה פ"א ה"ד]: בשאר הקניינים הכסף מהווה תמורה לנכס הנמכר ('כסף שיווי'), ולכן הקניין חל רק כאשר המוכר זוכה בדמי המכר. בקידושין, לעומת זאת, הכסף מהווה 'כסף קניין' - חלות פורמאלית של הקניין, ולכן הקידושין חלים בעצם העובדה שניתן כסף 'בידה של האישה', גם כאשר היא עדיין לא זכתה בו .
[8] אין כאן המקום להוכיח את ההבדל הקיים לשיטת הרמב"ם בין דין חצר בקניינים לדין חצר בגיטין.
[9] נראה שיש להוכיח הגדרה זו מעצם דברי הרמב"ם בהל' אישות, שכן אם גדר הדין הוא זכייה בכסף הקידושין, הלכה זו היא אך למותר – די להגדיר שעל האישה לזכות בכסף הקידושין ולציין לדיני קניין חצר. קיומה של הלכה זו מלמד שזהו גדר ייחודי בקידושין ובגירושין.
[10] אמנם, בהל' גירושין [פ"ה ה"ב] פוסק הרמב"ם שיש צורך שהאישה תעמוד בצד חצרה, אך זהו דין ייחודי לגירושין, הקיים גם בחצר המשתמרת, משום "שחובה היא לה הגירושין, ואין חבין לאדם אלא בפניו". [כן כותב המגיד משנה [הל' אישות, שם], ולפי זה כותב הכסף משנה [שם] שבקידושין אין צורך שהאישה תעמוד בצד חצרה - "דקידושין עדיפי ממתנה". אמנם, הכסף משנה עצמו טוען שיש לבאר את דברי הרמב"ם באופן שונה: "ויותר נראה לומר שקיצר פה וסמך על מה שכתב בהלכות זכיה"].
[11] בסוגיה הקודמת דנו בשיטתם בהרחבה.
[12] הר"ן עצמו עומד על כך ומתרץ: "אבל נראה שהוא סובר, דכיון דשמואל מודה לרבי יוחנן ,אלא דבגיטין עקר לתקנתא דיכולה לשמרו לעניין שתהא מגורשת גמורה דאורייתא, בקידושין סמכינן אתקנתא קמייתא וכל שהיא יכולה לשמור מקודשת גמורה, משום דלא חזינן דמעיקרא תקנה בקידושין כלל".
[13] כן נראה מעצם העובדה שהרמב"ם אינו מזכיר, לא בפירוש המשנה ולא במשנה תורה, במאומה שדין זה הוא תקנת חכמים.
[14] כן מבארים החתם סופר [גיטין שם, ד"ה לגיטין אמרו] וערוך השולחן [סי' ל סעי' יג] את שיטת הרמב"ם.
[15] עי' על כך בדברינו לעיל [סוגיה ט: סיכום סוגיות המבוא למהות הקידושין; סוגיה כט: מתנה על מנת להחזיר (2): לעניין קידושין; סוגיה כד: מקדש במלווה (4): מכר במלווה].
[16] על פי זה, על אף ההיקש "ויצאה והיתה", טעם הדין שונה מבקידושין מבגירושין.
[17] הבית שמואל [ס"ק ו] מביא את דברי הר"ן, שעל אף שקניין ארבע אמות הוא דרבנן, חלות הקידושין היא מדאורייתא.
[18] ערוך השולחן [סעי' י] טוען שלפי הרמב"ם קניין ארבע אמות אינו מועיל בגיטין ובקידושין (ועי' ביאור הגר"א [ס"ק ו ד"ה ואם נשארו] הנוקט בשיטת הרמב"ם לא כך).
[19] להלן [סוגיה נד: קידושי שטר (2): יסוד הדין] נדון בכך בהרחבה.
[20] האבני מילואים מביא כמקור לדבריו את דברי הר"ן [א. ד"ה איסר האיטלקי], הדוחה את השיטה שכשם שלא ניתן לגרש בקרקע כך לא ניתן לקדש בקרקע. שיטה זו מבססת את דבריה על הגמ' בגיטין [ט.] ממנה עולה שפסולי הגט קיימים גם בקידושין. הר"ן דוחה וכותב: "וליתא, דכי אמרינן התם דמחובר פסול בקידושין, הני מילי בקידושי שטר... דקידושי שטר הוא דמקשינן ליציאה, אבל נתן לה קרקע או מחובר בתורת כסף ודאי מהני, דהויה דכסף לא בעינן דומיא דיציאה". על פי האמור, דברי הר"ן הם אליבא דשיטתו העקרונית, אך שיטה זו אינה מוסכמת.
[1] במסגרת זו, לא נעסוק בכל השיטות ולא נפרט את כל חילוקי הדינים, אלא נעמוד על עיקרי העניין בלבד.
