נאמר בתורה:

בראשן בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצת עד יום האחד ועשרים לחדש בערב.

[שמות יב יח]

דרשו חכמים בברייתא [קכ.] שמצוות אכילת מצה מתקיימת בערב הראשון של חג המצות, ולא בשאר הימים. בשיעור הנוכחי נעסוק בביאור דין מצת המצווה בכלל, ובגדר מצה עשירה בפרט.

שנינו במשנה:

אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחטים, בשעורים, בכוסמין, ובשיפון, ובשיבולת שועל.

[לה.]

המשנה מונה את המינים הראויים להכנת מצת המצווה. הגמרא מציינת לכך מקור בברייתא:

הני אין, אורז ודוחן לא. מנהני מילי? אמר רבי שמעון בן לקיש, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, וכן תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב: אמר קרא 'לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות' - דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

[שם]

בברייתא מבואר שהמקור לכך שניתן לצאת ידי חובת מצת המצווה בחמשת מיני הדגן בלבד, הוא מכך שהקישה התורה בין איסור החמץ ובין מצוות אכילת המצה. את מצוות אכילת המצה ניתן לקיים רק בעיסה שראויה לבוא לידי חימוץ. הנחת הגמרא היא שרק המינים המנויים במשנה עשויים להחמיץ, ממילא, את חובת אכילת המצה ניתן לקיים רק באחד מן המינים הללו.

אמנם, יש לעיין בגדרה של הלכה זו. האם תוכן ההיקש בין איסור החמץ ובין מצוות המצה עסוק בזיהוי המינים הראויים למצת המצווה בלבד, או שמא ניתן להסיק מלימוד זה עיקרון כללי יותר – העיסה אשר ממנה מכינים את מצת המצווה צריכה להיות ראויה לחימוץ. ה'קובץ שיעורים' ניסח חקירה זאת כך:

בהא דממעטינן אורז ודוחן לענין מצה, משום דאין באין לידי חימוץ, יש להסתפק, אם הדין תלוי בבא לידי חימוץ, ואילו משכחת אורז ודוחן באין לידי חימוץ היו כשרין למצה, ולא בעינן חמשת מיני דגן, וכן להיפוך, אי משכחת בדגן שאינו בא לידי חימוץ פסול למצה, או דמקרא דבא לידי חימוץ ילפינן דאורז ודוחן פסול, והפסול הוא משום דאינו מחמשת מיני דגן, ולא משום דאינו בא לידי חימוץ.

[קובץ שיעורים קעו]

ה'קובץ שיעורים' מפרט את ההשלכות של חקירה זו. אם נאמר שתוכן ההיקש עסוק בדרישה לכך שהעיסה תהיה ראויה לחימוץ בפועל, מתחדשות שתי הלכות נוספות:

א.עיסה שעשויה מאחד חמשת מיני דגן ונילושה באופן שתבוא לידי חימוץ – לא יוצאים בה ידי חובת מצת מצווה.

ב.מבחינה עקרונית, אם קיימת דרך להפוך עיסת אורז או דוחן לראויה לבוא לידי חימוץ – ניתן לצאת בה ידי חובת מצת מצווה[1].

נראה שהספק העומד בבסיס החקירה תלוי בביאור דברי הגמרא בעניין עיסה שנילושה במי פירות. הגמרא [לה.] מציינת לדברי ריש לקיש הסובר שאין חייבים כרת על אכילת עיסה שנילושה ב'יין ושמן ודבש'. בגמרא מוצעות שתי אפשרויות לנימוק עמדת ריש לקיש:

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: מאי טעמא דריש לקיש? - אמר ליה: דאמר קרא לא תאכל עליו חמץ [וגו'] דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה - חייבין על חימוצו כרת. והא, הואיל ואין אדם יוצא בה ידי חובתו, דהויא ליה מצה עשירה - אין חייבין על חימוצה כרת. - איתיביה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: המחהו וגמעו, אם חמץ הוא - ענוש כרת, ואם מצה הוא - אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח. והא הכא, דאין אדם יוצא ידי חובתו במצה, וחייבין על חימוצו כרת! איתער בהו רב אידי בר אבין, אמר להו: דרדקי, היינו טעמא דריש לקיש: משום דהוו להו מי פירות,ומי פירות אין מחמיצין.

[שם]

רב פפא סובר שהנימוק לדברי ריש לקיש הוא שמכך שלא ניתן לצאת ידי חובת מצת מצווה ב'מצה עשירה' – מצה שנילושה ב'יין שמן ודבש', אין חייבים על חימוצה כרת. רב פפא למעשה דורש את ההיקש שעלה קודם לכן בברייתא, אך בכיוון ההפוך – כפי שלא ניתן לקיים את מצוות המצה במה שלא יבוא לידי איסור חמץ, כך אין חיוב על כרת על אכילת עיסה שלא ניתן לצאת בה ידי חובת מצת מצווה.

אמנם, בדברי רב פפא קיים חידוש נוסף. לדבריו, אין לראות בהיקש בין איסור חמץ ובין מצוות מצה את זיהוי המינים הראויים למצה ולחמץ בלבד, אלא תוכנו מקיף יותר – אף שעיסה שנילושה במי פירות עשויה מחמשת מיני דגן, כיוון שהיא נילושה באופן שלא יוצאים בו ידי חובת מצה, אין איסור כרת באכילתה.

בגמרא נראה שנימוקו של רב פפא נדחה. משום כך מכריע רב אידי בר אבין שהנימוק לדברי ריש לקיש פשוט – הסיבה שאין חיוב כרת באכילת עיסה שנילושה ביין שמן ודבש, היא משום שיין ושמן ודבש הינם מי פירות, 'ומי פירות אין מחמיצין'.

נראה שהספק ביחס לאופי ההיקש בין איסור החמץ ומצוות המצה תלוי בהבנת מהלך סוגיית הגמרא. כאמור, נימוקו של רב פפא לדברי ריש לקיש נדחה. כמו כן, ראינו שרב פפא בדבריו מניח שתי הנחות:

א.כשם שחיוב מצת המצווה תלוי באיסור החמץ, כך איסור החמץ תלוי בחיוב מצת המצווה.

ב.ההיקש אינו נוגע לזיהוי מיני הדגן בלבד, אלא מדובר בהגדרה עקרונית – רק עיסה שיוצאים בה ידי חובת מצה חייבים עליה משום איסור חמץ.

הרמב"ן סובר, שאף שההנחה הראשונה העומדת בבסיס דברי רב פפא נדחתה, ההנחה השנייה נותרה אף למסקנה. הרמב"ן מתייחס לסוגיה אשר בה נידונת בצורה מפורשת האפשרות לצאת ידי חובת מצת מצווה במצה שנילושה במי פירות:

תנו רבנן: יכול יוצא אדם ידי חובתו במעשר שני בירושלים? תלמוד לומר 'לחם עני' - מה שנאכל באנינות, יצא זה שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: 'מצות' 'מצות' ריבה. אם כן מה תלמוד לומר 'לחם עני' - פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש.

[לו.]

התנאים נחלקו בברייתא, כיצד יש לדרוש את הביטוי 'לחם עוני'. לפי ר' יוסי הגלילי משמעות הדרישה היא שקיום מצוות אכילת המצה כרוך באפשרות לאכול את המצה ב'אנינות'. לכן, מי שאכל מצה של מעשר שני – לא יצא ידי חובתו. ר' עקיבא לעומתו דורש את משמעות הביטוי 'לחם עוני' באופן שונה. לדבריו משמעות הדרישה היא שמצת המצווה צריכה להיות 'מצה ענייה' ולא מצה עשירה'. לכן, לא ניתן לקיים את מצוות אכילת המצה בעיסה שנילושה ביין, שמן או דבש.

הרמב"ן תמה על דבריו של ר' עקיבא – מדוע יש צורך בדרשה מיוחדת בכדי ללמד שלא ניתן לקיים את מצוות אכילת מצה ב'מצה עשירה'. לדברי הרמב"ן, קיימת לכך סיבה פשוטה:

תיפוק ליה משום שכל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו במצה. ואם תאמר לשאר מינין נצרכה, הא ליתא כדאיתמר לעיל בדריש לקיש: 'ברים שאין אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח כגון מצה עשירה אין חייבין על חימוצו כרת ואף על פי שיש במינו חמץ ומצה. ואף על גב דאדחי הך סברא במסקנא לומר שיש שחייבין על חמוצו כרת ואין יוצאין בה משום שאינו קרוי מצה, אבל אין לך דבר שאינו בא לידי חמוץ שיהיו יוצאין בו משום מצה דהא אתקוש... על כרחינו כשנלושה במים קאמר.

[מלחמות ה' י: מדפי הרי"ף ד"ה השיב]

הרמב"ן סובר שבמקרה בו העיסה נילושה במי פירות בלבד, אין כל ספק שלא ניתן לצאת בה ידי חובת מצת מצווה, וזאת משום הכלל ש'כל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו במצה'[2]. כאמור, הרמב"ן סובר שאף שההנחה הראשונה בדברי רב פפא, לפיה דין חמץ תלוי בדין מצה – נדחתה, אין זה אומר שנדחתה הנחתו השנייה, לפיה ההיקש בין דין החמץ לדין המצה לא בא ללמד מהם המינים בהם יוצאים ידי חובת מצוות מצה בלבד. לכן, מסיק הרמב"ן, שדרשת ר' עקיבא בברייתא הממעטת 'מצה עשירה' מדין 'לחם עוני' עוסקת במקרה בו העיסה נילושה במים ובמי פירות. במצב כזה העיסה אכן יכולה לבוא לידי חימוץ, ולכן נדרשת דרשה ייחודית בכדי ללמד שאף בכגון זה, עצם לישת העיסה במי פירות פוסלת את המצה ממצת מצווה.

נראה שהרמב"ם הבין את היקף ההיקש בין מצוות אכילת מצה ובין איסור חמץ באופן שונה:

מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח, אבל אין לשין אותה ביין או שמן או דבש או חלב משום לחם עוני כמו שבארנו, ואם לש ואכל לא יצא ידי חובתו.

[חמץ ומצה פ"ו ה"ה]

הרמב"ם פוסק שניתן לצאת ידי חובת אכילת מצה בעיסה שנילושה במי פירות. כאמור, למסקנת הסוגייה לעיל מי פירות אינם מחמיצים, וכך פסק הרמב"ם [חמץ ומצה פ"ה ה"ב][3]. אם כן, נראה שהרמב"ם סובר שגם הנחתו השנייה של רב פפא נדחתה. משמעות ההיקש בין איסור חמץ ובין מצוות מצה הוא בזיהוי המינים בלבד[4]. לכן, אף שמי פירות אינם מחמיצים, ניתן לצאת ידי חובת מצוות מצה בעיסה שנילושה במי פירות[5].

עניין נוסף אשר יש לדון בו, הוא גדר הקיום של חובת 'לחם עוני'. כאמור לעיל, ר' עקיבא דורש את הביטוי 'לחם עוני' כממעט מצה שנילושה ביין, שמן או דבש מדין מצת מצווה. האחרונים התלבטו בשאלה האם הדרישה ל'לחם עוני' עוסקת בהגדרת 'חפץ' המצה, או שמא מדובר בהלכה נפרדת. הגרי"ז לומד מדברי הרמב"ם שהדרישה ל'לחם עוני' היא הלכה נפרדת מהגדרת מצת המצווה עצמה:

וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן או דבש וחלב או לקטף בהן, וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד, לא משום חמץ אלא כדי שיהיה לחם עוני, וביום הראשון בלבד הוא שצריך להיות זכרון לחם עוני.

[חמץ ומצה פ"ה ה"כ]

פרק ה' בהלכות חמץ ומצה לרמב"ם עוסק בדיני החמץ ולא במצוות המצה. אם היינו מניחים ש'לחם עוני' הוא הלכה בגדר מצת המצווה, מיקום ההלכה הזו מתמיה. מלבד זאת, עצם ניסוח ההלכה מעורר תמיהה – מדוע יש לציין באופן מיוחד שדין 'לחם עוני' נוהג ביום הראשון בלבד? הרי הרמב"ם כבר ביאר במקום אחר שמצוות אכילת מצה הינה בערב הראשון בלבד. משום כך, מסיק הגרי"ז שמדובר בהלכה נפרדת שאינה תלויה בהכרח בחובת אכילת המצה:

אלא ודאי נראה מדברי הרמב"ם דהדין דלחם עוני הוא דין בפני עצמו, וכמו שכתב בלשונו דביום הראשון בלבד הוא שצריך להיות זכרון לחם עוני. הרי דזהו מילתא בפ"ע שצריך להיות זכרון לחם עוני, ובאמת היה שייך זה גם בשאר ימי הפסח, אלא דכך הוא דינא דמצות זכרון לחם עוני הוא רק ביום ראשון בלבד.

[חידושי מרן רי"ז הלוי הלכות חמץ ומצה פ"ו ה"ה]

לדברי הגרי"ז, אין קשר עקרוני בין חובת אכילת המצה בלילה הראשון, ובין הדרישה ל'לחם עוני'. לטענתו, מדובר בדין עצמאי שמטרתו היא זכרון, אלא שדין זה נאמר ביום הראשון בלבד[6].

בדברי המהר"ל ניתן למצוא ביטוי נוסף לגדר הדרישה ל'לחם עוני':

ויש לדקדק על זה, כיון דכתיב 'בערב תאכלו מצות' ומצה עשירה מצה היא שהרי כל המנחות באות מצה והיו נלושות בשמן, ואם כן היכא שאין לו רק מצה עשירה ולא יכול לקיים מצות לחם עוני למה לא יקיים מצות מצה לכל הפחות.

[גבורות ה' פרק מח]

המהר"ל סובר שדין 'לחם עוני' אמנם קשור באופן הדוק לחובת אכילת מצת המצווה, אך אין בו בכדי להפקיע מ'מצה עשירה' שם מצה. לכן, מי שאין בידו בערב פסח אלא 'מצה עשירה', חייב לאוכלה בכדי לקיים את מצוות אכילת המצה הבסיסית. אמנם הוא אינו יוצא ידי חובת 'לחם עוני', אך יוצא ידי חובת אכילת 'בערב תאכלו מצות'[7].

לסיכום: בחלק הראשון עסקנו בביאור גדר פסול 'מצה עשירה'. לפי הרמב"ן, עיסה שנילושה במי פירות בלבד פסולה משום שאינה באה לידי חימוץ, ו"כל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו במצה". לעומת זאת, עיסה שנילושה במים ובמי פירות, פסולה למצת מצווה משום שאינה 'לחם עוני'. הרמב"ם לעומת זאת סובר שניתן לצאת ידי חובת מצוות מצה בעיסה שנילושה במי פירות, מלבד עיסה שנילושה ביין, שמן או דבש. לדבריו, כל מה שנלמד מההיקש בין איסור חמץ לחובת אכילת מצה מלמד הוא המינים הראויים למצת המצווה. לכן, על אף שעיסה שנילושה במי פירות אינה באה לידי חימוץ, ניתן לצאת בה ידי חובת אכילת מצה.

בחלק השני עסקנו בשאלת גדר קיום הדרישה ל'לחם עוני'. ראינו שלפי הגרי"ז, אין קשר מהותי בין מצוות אכילת מצה בערב הראשון ובין דין 'לחם עוני'. דין 'לחם עוני' אינו נוגע להגדרת מצת המצווה, אלא עניינו 'זכרון לחם עוני'. עם זאת, לשיטתו אדם האוכל 'מצה עשירה' בליל ט"ו לא יצא ידי חובת מצה כלל. המהר"ל לעומת זאת סובר שניתן לקיים את מצוות אכילת המצה אף ב'מצה עשירה', אלא שבמקרה כזה לא יוצאים ידי חובת 'לחם עוני'.