הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בדין משהו חמץ:

אמר רב: חמץ בזמנו – בין במינו בין שלא במינו אסור, שלא בזמנו – במינו אסור שלא במינו מותר... שמואל אמר: חמץ בזמנו – במינו אסור שלא במינו מותר, שלא בזמנו – בין במינו בין שלא במינו מותר... ורבי יוחנן אמר: חמץ בזמנו – בין במינו ובין שלא במינו אסור בנותן טעם, שלא בזמנו – בין במינן בין שלא במינן מותר. [כט:]

מדברי הגמרא עולות שלוש שיטות בעניין זה:

א.לפי רב, חמץ בפסח אסור במשהו.

ב.לפי שמואל, רק תערובת מין במינו בפסח אסורה במשהו.

ג.לפי רבי יוחנן, חמץ בפסח אסור בנותן טעם.

הגמרא מבארת שמחלוקת האמוראים נעוצה במחלוקת כללית בדיני ביטול מין במינו:

רב לטעמיה, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. רב גזר חמץ בזמנו שלא במינו אטו מינו... שמואל לטעמיה, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה במינו אסורין במשהו שלא במינו בנותן טעם, שלא במינן אטו מינן לא גזר... רבי יוחנן לטעמיה, דרבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם. [שם]

רב ושמואל נחלקים עם רבי יוחנן בדין תערובת מין במינו: לפי רב ושמואל מין במינו אינו בטל, ואילו לפי רבי יוחנן מין במינו בטל. בנוסף, נחלקו רב ושמואל לפי שיטתם שמין במינו אינו בטל, האם יש לגזור בתערובת מין שלא במינו משום תערובת מין במינו: רב גוזר ושמואל אינו גוזר.

מדברי הגמרא עולה שלפי כל האמוראים דין חמץ כדין שאר איסורי התורה: אם תערובת מין במינו בטלה – גם תערובת חמץ בטלה, ואילו אם תערובת מין במינו אינה בטלה – גם תערובת חמץ אינה בטלה.

בסוף הסוגיה מובא פסקו של רבא:

אמר רבא: הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב. [ל.]

הראשונים נחלקו בביאור טעם פסק זה.

רש"י כותב ביחס לדברי רבא:

שמע מינה דפסק רבא הלכתא דכל איסורין שבתורה במינן במשהו, ולא שני לן בין חמץ לשאר איסורי, אלא בהא מילתא, דגזר שלא במינן אטו מינן. שמעינן מינה, חלב שנפל לקדירה אוסר במשהו, וכן הלכה. והא דקיימא לן כל איסורין שבתורה בששים, בשלא במינן הוא. [רש"י שם, ד"ה אמר רבא]

לפי דבריו, רבא מאמץ את פסיקתו העקרונית של רב שבכל איסורי התורה מין במינו אינו בטל.

תוספות חולקים על שיטת רש"י, והם מוכיחים מסוגיות שונות שלהלכה מין במינו בטל. בשל כך הם מבארים את טעמו של רבא באופן שונה:

ודשמעתא אי גרסינן במשהו כרב, יש לומר שפוסק בחמץ כרב, ולא מטעמיה דרב דסבירא ליה בכל איסורין שבתורה במינו במשהו, ורבא לית ליה אלא דוקא בחמץ בפסח משום חומרא דחמץ. [תוס' שם, ד"ה אמר רבא]

על פי דבריהם, בכל התורה כולה מין במינו בטל, ופסיקתו של רבא שחמץ בפסח אינו בטל נובעת מדין ייחודי בחמץ: "משום חומרא דחמץ".

מדברי הרמב"ם עולה שיטה מעט שונה. הרמב"ם סבור גם הוא שבכל התורה 'מין במינו בטל' ודברי רבא הם דין ייחודי לחמץ. עם זאת, הרמב"ם מבאר את טעמו באופן שונה:

חמץ בפסח אף על פי שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו, לפי שאין התערובת אסורה לעולם, שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו, לפיכך אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו. [הל' מאכלות אסורות פט"ו ה"ט]

לפי הרמב"ם, הדין שחמץ בפסח אסור במשהו נובע מההלכה הכללית שאין ביטול ל'דבר שיש לו מתירין'. בהתאם לכך, הואיל וחמץ אסור בפסח בלבד, הוא נחשב ל'דבר שיש לו מתירין', ולכן אין לו היתר על ידי ביטול.

הר"ן מעלה שתי תמיהות על טעמו של הרמב"ם:

דמאי דאמר דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל משמע ודאי מדרבנן הוא, וכיון דמדרבנן הוי היכי מחמרינן טפי למיגזר שלא במינו אטו מינו. בשלמא לרב כיון דסבירא ליה דמין במינו מדאורייתא לא בטיל שייך למיגזר שלא במינו אטו מינו, אלא לרבא אמאי. ועוד, שקרוב הדבר לומר דכיון שחומרא דדבר שיש לו מתירין מדרבנן הוא לא החמירו בה אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר, אבל כאן שחמץ עצמו אסור אף על פי שתערובתו מותר אפשר שהשוו מדותיהן שלא לדונו בכלל דבר שיש לו מתירין. [ר"ן ז: ד"ה ואני]

הר"ן טוען שאין בנימוק שחמץ הוא 'דבר שיש לו מתירין' כדי לבאר את טעם דינו של רבא, שכן הדין ש"דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל" אמור רק לגבי תערובת מין במינו, אך מין בשאינו מינו בטל גם ב'דבר שיש לו מתירין'[1]. בהתאם לכך, הנימוק שחמץ הוא 'דבר שיש לו מתירין' אינו מבאר מדוע חמץ בתערובת מין באינו מינו אינו בטל. בנוסף, הר"ן תמה על עצם הטענה שחמץ הוא 'דבר שיש לו מתירין', שהרי מדרבנן חמץ אסור בהנאה גם לאחר הפסח, ואם כן אין לו היתר לעולם[2].

מדברי הרמב"ם בהלכה זו עולה יישוב לתמיהתו השנייה של הר"ן. הרמב"ם מדגיש וכותב: "חמץ בפסח אף על פי שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו, לפי שאין התערובת אסורה לעולם, שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו". מדויק בלשון הרמב"ם שדבריו אמורים ביחס לתערובת חמץ בלבד: הרמב"ם מודה לכך שאיסור חמץ הוא איסור שאין לו היתר לעולם, אך לשיטתו איסור תערובת חמץ הוא 'דבר שיש לו מתירין', שכן תערובת חמץ אסורה בפסח בלבד ולא לאחר הפסח[3]. נראה שבכך הולך הרמב"ם לשיטתו בגדר איסור תערובת חמץ[4], שחמץ מעורב אינו אסור באיסור חמץ אלא זהו איסור נפרד, ולכן יש לו מעמד שונה מחמץ בעין: איסור חמץ בעין הוא איסור שאין לו היתר, ואילו איסור תערובת חמץ הוא איסור ש'יש לו מתירין'.

בדברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות מופיע יישוב לתמיהתו הראשונה של הר"ן:

יראה לי שאפילו דבר שיש לו מתירין אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר... ואל תתמה על חמץ בפסח, שהתורה אמרה 'כל מחמצת לא תאכלו' לפיכך החמירו בו כמו שביארנו. [הל' מאכלות אסורות פט"ו הי"ב]

הרמב"ם כותב שעל אף שבשאר איסורי התורה אין ביטול ל'דבר שיש לו מתירין' רק בתערובת מין במינו, לגבי חמץ הדין שונה: הואיל והתורה אסרה באופן אסרה בלאו מיוחד את תערובת חמץ, חכמים קבעו שמשהו חמץ אינו בטל גם בתערובת מין בשאינו מינו.

לכאורה כוונת הרמב"ם היא שהכתוב "כל מחמצת לא תאכלו" מלמד על חומרה מיוחדת הקיימת בתערובת חמץ, ובעקבותיה החמירו חכמים גם בגדרי ביטול חמץ בתערובת. אמנם, אם זו כוונת הרמב"ם, לכאורה נימוק זה מייתר את הצורך לבאר את טעם איסור משהו חמץ על פי גדרי ביטול איסור בכל התורה, אלא יש לבארו כנובע מחמת חומרת איסור חמץ (כדברי תוספות דלעיל). ואם כן, לא ברור מדוע נזקק הרמב"ם לבאר את טעם איסור משהו חמץ על פי דין 'דבר שיש לו מתירין'[5].

מחמת קושי זה נראה[6], שאין כוונת הרמב"ם בהלכה זו שהכתוב "כל מחמצת לא תאכלו" מלמד שחמץ בפסח חמור משאר האיסורים[7], אלא כוונתו שדיני תערובת חמץ שונים ביסודם מדיני תערובות שאר האיסורים. בשאר איסורי התורה הביטול מגדיר שהאיסור אינו נחשב לנוכח בתוך התערובת, ולכן יש חילוק בין תערובת מין במינו לתערובת מין בשאינו מינו: מין במינו בטל ברוב, ומין בשאינו מינו בטל כאשר האיסור אינו נותן טעם. בחמץ, לעומת זאת, אין משמעות להבחנה בין תערובת מין במינו לתערובת מין בשאינו מינו; שכן תערובת חמץ כלל אינה אסורה משום איסור חמץ – האמור רק לגבי חמץ בעין – אלא היא מהווה איסור נפרד: "כל מחמצת לא תאכלו". מדאורייתא, איסור תערובת חמץ קיים בתערובת שיש בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס, ואילו כאשר אין בתערובת חמץ בשיעור זה הוא מתבטל. בשל כך, לעומת שאר איסורי התורה, בהם הכלל ש"כל דבר שאין לו מתירין אפילו באלף לא בטיל" אמור לגבי תערובת מין בשאינו מינו בלבד[8], לגבי חמץ אין מקום להבחנה בין מין במינו למין בשאינו מינו, ולכן הכלל קיים ביחס לשני סוגי התערובות.

לסיום השיעור נעיר, שהפסיקה שחמץ בפסח אוסר במשהו מקובלת על רוב הראשונים אך היא אינה מוסכמת. תוספות מביאים את שיטת רבנו תם[9], הסובר שחמץ בטל בשישים כשאר האיסורים:

ועוד אומר רבנו תם, דלא גרסינן במשהו כרב... וסבר רבא גם בחמץ כרבי יוחנן.

[תוס', שם]

אמנם, תוספות כותבים שגם רבנו תם עצמו לא נהג למעשה כשיטתו, שכן המנהג הרווח בתקופת הראשונים היה שחמץ אוסר במשהו[10].

בשיעור זה אנו מסיימים את עיסוקנו בענייני איסור חמץ. בעזרת ה' שני השיעורים הבאים יוקדשו לדיני מצה.