המשנה בתחילת הפרק השלישי אומרת:

ואלו עוברין בפסח: כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים. רבי אליעזר אומר: אף תכשיטי נשים. זה הכלל: כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח. הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת. [משנה מב.]

המשנה עוסקת בדין תערובת חמץ וחמץ נוקשה. בשיעור זה נעסוק בדין תערובת חמץ. בעזרת ה' בהמשך השיעורים נעסוק בדין חמץ נוקשה.

המשנה מלמדת שתערובת חמץ אסורה בלאו אך אין בה כרת.

הגמרא מביאה בעניין זה מחלוקת תנאים:

על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלאו, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלא כלום. [מג.]

רבי אליעזר סובר שתערובת חמץ אסורה בלאו, ואילו חכמים סוברים שמדין תורה אין איסור בתערובת חמץ.

בברייתא נוספת מובאת דרשתו של רבי אליעזר, המלמדת שתערובת חמץ אסורה בלאו:

'כל מחמצת לא תאכלו' – לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי. יכול יהא ענוש כרת? תלמוד לומר 'כי כל אכל חמץ ונכרתה' – על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו. [שם]

נמצא, שרבי אליעזר לומד מהכתוב "כל מחמצת לא תאכלו" על איסור תערובת חמץ, ואילו חכמים חולקים ואינם מקבלים דרשה זו.

הראשונים נחלקים האם קיים איסור 'בל יראה ובל ימצא' בתערובת חמץ. רש"י כותב בביאור דברי המשנה "ואלו עוברין בפסח":

ואלו עוברין עליהן בבל יראה ובבל ימצא. [רש"י מב. ד"ה ואלו]

מבואר בדבריו שקיים בתערובת חמץ איסור 'בל יראה ובל ימצא'.

תוספות מביאים את שיטת רבנו תם החולקת על כך:

ואין נראה לרבנו תם, דמשמע דכל הנך מרבינן מ'כל מחמצת לא תאכלו', ואפילו באכילה לא הוה מיחייב אי לאו דרבייא קרא, ומהיכי תיתי בל יראה ובל ימצא?! [תוס' מב. ד"ה ואלו]

לשיטת רבנו תם אין איסור 'בל יראה ובל ימצא' בתערובת חמץ, שכן איסור 'בל יראה ובל ימצא' נאמר לגבי חמץ גמור, ואין מקור המלמד על איסור מעין זה לגבי תערובת חמץ[1]. מדברי רבנו תם עולה שאיסור תערובת חמץ הוא איסור נפרד מאיסור חמץ, ולכן אין ללמוד מאיסור 'בל יראה ובל ימצא' הקיים בחמץ על קיומו של איסור מעין זה בתערובת חמץ[2]. ייתכן ורש"י חולק על הגדרה זו, ולשיטתו הדרשה האוסרת תערובת חמץ מלמדת כי גם היא נחשבת לחמץ, וגם היא כלולה באיסור אכילת חמץ. בשל כך, לשיטתו איסור 'בל יראה ובל ימצא' אמור גם לגבי תערובת חמץ[3].

להבנות אלו ביסוד איסור תערובת חמץ, האם הוא איסור עצמאי או חלק מאיסור אכילת חמץ, יש שתי השלכות נוספות:

א.צירוף אכילת חצי כזית חמץ גמור עם חצי כזית תערובת חמץ: המנחת חינוך [מנחת חינוך מצוה יב אות א, ג] דן בכך ומסיק שאינו עובר: "כיון שהם שני שמות אין מצטרפין". דבריו מבוססים על ההבנה שאיסור תערובת חמץ הוא איסור שונה במהותו מאיסור חמץ.

ב.דין תערובת חמץ בערב פסח: תוספות [ב. סוד"ה אור] נוקטים שאיסור תערובת נאמר רק בפסח עצמו ולא בערב הפסח[4]. דבריהם מבוססים על ההבנה שאיסור תערובת חמץ הוא איסור עצמאי, אך להבנה שהתורה הגדירה שגם תערובת חמץ נחשבת לחמץ, מסתבר שהיא אסורה גם בערב הפסח.

הגמרא מגדירה את סוג התערובת בה נחלקו התנאים:

וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היא? אמר ליה: אין. אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי... אלא הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס. [מד.]

מבואר בדברי הגמרא, שלכולי עלמא קיים איסור באכילת בתערובת חמץ שיש בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס. מחלוקת התנאים היא בתערובת שאין בה כזית בכדי אכילת פרס: רבי אליעזר סובר, שאמנם האדם אינו אוכל כזית מן החמץ בכדי אכילת פרס, אך התורה חידשה שכל התערובת נחשבת ל'חפצא של איסור', ולכן יש איסור באכילת כל כזית וכזית ממנה. רבנן, לעומת זאת, חולקים וסוברים שהתורה לא חידשה איסור כזה, ולכן לשיטתם "על עירובו בלא כלום".

מבואר מדברי הגמרא שאיסור תערובת חמץ הוא איסור נוסף לדיני תערובות של כל התורה: דיני תערובות בכל התורה מגדירים שכאשר האיסור המעורב לא התבטל, אזי האוכל מן האיסור כזית בכדי אכילת פרס לוקה. עם זאת, התערובת עצמה אינה הופכת להיות 'חפצא של איסור', ולכן האוכל ממנה כזית, ללא אכילת כזית מן האיסור, אינו לוקה. אולם, לגבי פסח חידשה התורה – לשיטת רבי אליעזר – שהתערובת עצמה הופכת להיות 'חפצא של איסור', ולכן בכל אכילת כזית מן התערובת יש איסור תורה[5].

כן נוקטים רוב הראשונים, אולם מדברי הרמב"ם עולה שיטה שונה. הרמב"ם בספר המצוות מונה את תערובת חמץ במניין הלאוין:

והמצוה הקצ"ח היא שהזהירנו מאכול דברים שיש בהם תערובת חמץ ואף על פי שאינן לחם, כמו המורייס והכותח והשכר והדומה להם. והוא אמרו 'כל מחמצת לא תאכלו'.

[ספר המצוות ל"ת קצח]

מכך נראה שהרמב"ם פוסק כרבי אליעזר. אולם, הרמב"ם ממשיך וכותב:

וכבר התבאר בפסחים שעם היותם אסורים ומוזהר מאכילתם לא נתחייב באכילתם מלקות אלא אם היה בהן כזית חמץ בכדי אכילת פרס. אמנם אם היה בהן עירוב חמץ פחות מזה השיעור אין חייבין על אכילתן מלקות. [שם]

הרמב"ם קובע כי אין חיוב מלקות אלא בתערובת שיש בה כזית בכדי אכילת פרס.

וכן כותב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה:

אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ. אבל עירוב חמץ, כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן, אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת, שנאמר 'כל מחמצת לא תאכלו'. במה דברים אמורים, בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש ביצים הוא שלוקה מן התורה. אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלש ביצים, אף על פי שאסור לו לאכול, אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות.

[הל' חמץ ומצה פ"א ה"ו]

מלבד יישוב דברי הרמב"ם עם סוגיית הגמרא[6], דברי הרמב"ם טעונים ביאור מצד עצמם. כאשר אוכל כזית חמץ בתערובת בכדי אכילת פרס, לכאורה הוא חייב כרת כדין אוכל כזית חמץ בעין. ואם כן, על דברי הרמב"ם קיימת תמיהה כפולה: מדוע יש צורך במקור נוסף כדי ללמד על האיסור הקיים במציאות זו? וכן, מדוע במציאות זו האדם עובר על לאו בלבד ואינו מתחייב כרת, והרי הוא אוכל כזית חמץ בכדי אכילת פרס[7]?

הגר"א [סי' תנג סעי' ב] טוען, כי לפי הרמב"ם הכתוב "כל מחמצת לא תאכלו" מלמד עיקרון כללי בכל התורה: אין חיוב כרת על אכילת תערובת איסור, גם כאשר האדם אוכל כזית מן האיסור בתוך כדי אכילת פרס[8].

דברי הגר"א מיישבים את שתי התמיהות דלעיל, אך לכאורה גם לפי דבריו נותר קושי בדברי הרמב"ם: מדוע תערובת חמץ נמנה כלאו בפני עצמו? הרי, לפי דברי הגר"א, דין תערובת חמץ אינו מלמד על איסור נוסף על תערובת חמץ אלא על דין כללי שאין כרת על תערובת איסור, ולכאורה לפי זה אין למנותו כלאו בפני עצמו[9].

אכן, הכסף משנה מציע דרך נוספת בביאור שיטת הרמב"ם:

ועוד יש לומר, דאיצטריך 'כל מחמצת' משום דכיון דכתב רחמנא 'כי כל אוכל חמץ' למעט כל תערובת חמץ מכרת, סלקא דעתך אמינא דלגמרי ממעט ליה, להכי אהדריה קרא ד'כל מחמצת'. ולפי זה חמץ קיל מחלב ודם וכל שאר איסורין, דבשאר איסורין חייב כרת כמו בעיקר, והחמץ פטור מכרת. [כסף משנה, שם]

לפי הכסף משנה, חמץ שונה במהותו משאר האיסורים: כל האיסורים קיימים גם בתערובת, ולכן האוכל כזית חלב בתערובת בכדי אכילת פרס חייב כרת; בחמץ, לעומת זאת, התורה חייבה כרת רק על "עצמו של חמץ", ואילו תערובת חמץ אסורה ממקור שונה: "כל מחמצת לא תאכלו". בשל כך, תערובת חמץ אסורה בלאו ולא בכרת[10].

הדברות משה הולך בדרך עקרונית זו, והוא מבאר את יסוד החילוק בין חמץ לשאר איסורי התורה:

והנכון לעניות דעתי בזה, דיש חילוק גדול בין כל איסורין שבתורה לחמץ, דבכל איסורין אסרה תורה גוף הדבר ולא הזכיר איזה טעם יטעום בהאיסור, אלא שיהיה ראוי לאכילה... ומטעם זה אין שום חילוק בחלב ובדם ובכל איסורי תורה בין כשהם בעין בין כשהם מעורבין בכל מיני תבשילין, אם אך איכא השיעור של כזית מהאיסור עצמו בכדי אכילת פרס, ואין צורך על זה קרא לחייבו בלאו וכרת. אבל באיסור חמץ, שעצם מין דגן לא אסרה תורה, דהא רשאי לאכול לחם וכל דבר שנעשה מכל מיני דגן גם בפסח, והאיסור הוא רק כשהלחם והדבר שנעשה מהדגן הוא חמץ, שהאיסור הוא מחמת טעם החמיצות שנעשה בהדגן, שאם נמצא שהאיסור הוא על דגן כשהוא בטעם חמיצות דוקא, ולכן אם נתערב החמץ באינו מינו, כגון כותח הבבלי וכדומה, שעתה מכיון שהוא בתערובת דבר שלא שייך בו חמיצות, הרי אין בגוף החמץ שאיכא שם החמיצות כמתחילה... אין לחייבו בלאו וכרת שנאמר באוכל חמץ, אף שיש שם ממשו דהחמץ וגם בשיעור כזית בכדי אכילת פרס.

[דברות משה סי' כג ענף א]

על פי דברי הדברות משה, בכל איסורי התורה התערובת אינה פוגעת בזהות האיסור; זהות האיסור נשמרת, אלא שהיא מפוזרת בדברי היתר. בחמץ, לעומת זאת, התערובת פוגעת בזהות האיסור: חמץ הנתון בתערובת אינו נחשב לחמץ גמור, ולכן איסור "עצמו של חמץ" אינו אמור לגביו ואין חייבים עליו כרת, והוא נלמד מאיסור נפרד – "כל מחמצת לא תאכלו" – האוסר גם חמץ קלוש[11].

ניתן להציע הסבר נוסף בעניין זה[12], על פיו ההבדל בין תערובת חמץ לתערובות שאר האיסורים נובע מהחילוק העקרוני הקיים לשיטת הרמב"ם בין חמץ לשאר המאכלים האסורים: המאכלים האסורים הם 'איסורי חפצא', הם גורמים שליליים שעל האדם לפרוש מהם; חמץ, לעומת זאת, הוא 'איסור גברא', כלומר שעל האדם מוטלת חובה להימנע בפסח מלאכול חמץ. על הבחנה זו יש להוסיף, שדין תערובות אמור לגבי המאכלים האסורים, שהואיל והם 'חפצא של איסור', הם עומדים באיסורם גם בהיותם בתערובת. חמץ, לעומת זאת, הואיל ואינו 'חפצא של איסור' אלא איסור אכילה המוטל על האדם, אינו אסור אלא כשהוא בעין. בשל כך, אכילת תערובת חמץ אינה אסורה משום הלאו המזהיר שלא לאכול חמץ, אלא איסורה נובע מלאו נפרד: "כל מחמצת לא תאכלו".