הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בדין חמץ 'לפני זמנו' ו'לאחר זמנו':

חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו בלאו, תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום, תוך זמנו עובר עליו בכרת ובלאו. [פסחים כח.-:]

לפי רבי יהודה, איסור אכילת חמץ קיים גם בערב פסח וגם בחמץ שעבר עליו הפסח. לעומת זאת, לפי רבי שמעון, איסור אכילת חמץ קיים רק בפסח עצמו.

שיטת רבי שמעון מבוססת על פשטות הכתובים, בהם מפורש האיסור ביחס לימי הפסח בלבד. לעומתה, שיטת רבי יהודה מיוסדת על דרשה:

מאי טעמא דרבי יהודה? תלתא קראי כתיבי: 'לא יאכל חמץ', 'וכל מחמצת לא תאכלו', 'לא תאכל עליו חמץ' – חד לפני זמנו וחד לאחר זמנו וחד לתוך זמנו. [כח:]

לכאורה, דרשה זו מלמדת שיש להרחיב את משך איסור אכילת חמץ, שנאמר בכתובים במפורש לימי הפסח, גם לערב הפסח ולאחר הפסח.

הבנה זו עולה מדברי תוספות:

ואם תאמר, ולחזקיה מנלן איסור הנאה לפני זמנו, דליכא אלא חד 'לא יאכל' וההוא מסברא מוקמינן לתוך זמנו. ואומר ר"י, כיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם.

[תוס' כח: ד"ה וחד]

תוספות מקשים מניין שחמץ בערב הפסח אסור בהנאה, והרי המקור לאיסור מלמד על איסור אכילה בלבד. תוספות מתרצים, שאין לחלק בין איסור החמץ בפסח לאיסור החמץ בערב הפסח: כשם שבפסח החמץ אסור בהנאה, כך בערב הפסח החמץ אסור גם בהנאה. טענתם של תוספות טעונה ביאור, שהרי קיים חילוק בין האיסורים: האוכל חמץ בפסח חייב כרת, ואילו האוכל חמץ בערב פסח עובר בלאו בלבד, ואם כן כיצד ניתן ללמוד מאיסור ההנאה הקיים בפסח על איסור הנאה הקיים גם בערב הפסח? זאת ועוד; מדברי תוספות [ב. ד"ה אור] עולה שאיסור חמץ נוקשה קיים רק בפסח ולא בערב הפסח, ומכאן שקיים חילוק בין האיסור בפסח לאיסור בערב הפסח, ואם כן כיצד ניתן ללמוד את איסור ההנאה מחמץ לערב הפסח? מכך נראה שכוונת תוספות היא שאיסור חמץ בערב פסח הוא הרחבה של איסור אכילת חמץ בפסח. בשל כך, אמנם חומרת האיסור שונה ויש איסורים שהתחדשו בפסח בלבד (כדוגמת איסור חמץ נוקשה), אך איסור חמץ בערב הפסח הוא אותו האיסור הקיים בפסח, ולכן כשם שבפסח איסור זה כולל גם איסור הנאה, כך גם בערב הפסח איסור זה כולל בתוכו גם איסור הנאה.

מדברי הרמב"ם עולה שיטה שונה. הרמב"ם מונה בספר המצוות שני איסורים שונים:

והמצוה הקצ"ז היא שהזהירנו מאכול חמץ בפסח, והוא אמרו 'לא יאכל חמץ'...

והמצוה הקצ"ט היא שהזהירנו מאכול חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר מניסן, והוא אמרו 'לא תאכל עליו חמץ'. [ספר המצוות לרמב"ם ל"ת קצז, קצט]

וכן כותב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה. הרמב"ם פותח את הלכותיו בעונש על אכילת חמץ בפסח:

כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחילת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת שנאמר 'כי כל אוכל חמץ ונכרתה'. [הל' חמץ ומצה פ"א ה"א]

ובהלכות שלאחר מכן [ה"ב-ז] עוסק הרמב"ם בגדרי איסור אכילת חמץ בפסח. רק לאחר מכן מוסיף הרמב"ם שקיים מקור נוסף האוסר על אכילת חמץ בערב פסח:

אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה שהוא מתחילת שעה שביעית ביום, וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה שנאמר 'לא תאכל עליו חמץ', כלומר על קרבן הפסח. כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה: 'לא תאכל חמץ' – משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי היום. [שם, ה"ח]

עולה מכך, כי לשיטתו איסור אכילת חמץ בערב פסח אינו הרחבה של איסור אכילת חמץ בפסח, אלא זהו איסור חדש: איסור אכילת חמץ בזמן הראוי לשחיטת הפסח.

הבנה זו שופכת אור על שיטת הרמב"ם לגבי איסור 'בל יראה ובל ימצא' בערב פסח. הרמב"ם כותב בפתיחה להלכות חמץ ומצה, במניין האזהרות הקיימות בהלכות אלו: "ה. שלא יראה חמץ כל שבעה. ו. שלא ימצא חמץ כל שבעה". משמע מכך שהאיסור קיים רק בשבעת ימי הפסח[1]. וכן נראה מדברי הרמב"ם בגוף ההלכות:

והמניח חמץ ברשותו בפסח אף על פי שלא אכלו עובר בשני לאוין, שנאמר: 'לא יראה לך שאור בכל גבולך', ונאמר 'שאור לא ימצא בבתיכם'. [הל' חמץ ומצה פ"א ה"ב]

עם זאת, בפרק ג' כותב הרמב"ם:

לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו, הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא ביטל. [שם, פ"ג ה"ח]

מפשטות דברי הרמב"ם עולה שהמוצא חמץ משש שעות ולמעלה עובר עליו ב'בל יראה ובל ימצא'. לפי זה, איסור 'בל יראה ובל ימצא' קיים גם בערב הפסח, וזאת בניגוד לדבריו דלעיל.

הראב"ד [שם] מבין את דברי הרמב"ם באופן זה ותמה עליהם, כיצד ייתכן שיש איסור 'בל יראה ובל ימצא' בערב הפסח: "דשבעת ימים כתיב". אולם, המגיד משנה [שם] טוען בתוקף שבהכרח זו אינה כוונת הרמב"ם. לדבריו, בדברי הרמב"ם במקומות שונים מפורש שאיסור 'בל יראה ובל ימצא' קיים רק בפסח עצמו, ובהכרח כוונתו בהלכה זו היא שביטול אינו מועיל לאחר חצות יום י"ד ולכן המוצא חמץ בשעה זו יעבור ב'בל יראה ובל ימצא' עם כניסת הפסח.

הנודע ביהודה [מהדו"ק או"ח סי' כ] אינו מקבל את פרשנותו של המגיד משנה, ולטענתו יש לקיים את דברי הרמב"ם כפשוטם, שאיסור 'בל יראה ובל ימצא' קיים גם בערב הפסח. הנודע יהודה מבאר, כי איסור 'בל יראה ובל ימצא' המפורש בתורה הוא רק בפסח עצמו, אך קיימת דרשה המלמדת שהואיל ובערב פסח קיימת חובת השבתה, החמץ אסור בהימצאות באותו זמן. בשל כך, הואיל ואיסור "בל יראה ובל ימצא" בערב פסח נלמד מדרשה, הרמב"ם שאינו מונה במניין המצוות דינים הנלמדים מדרשה[2], אינו מזכיר איסור זה במניין המצוות ובהגדרתן.

דברי הנודע ביהודה מיישבים את לשונות הרמב"ם, אך קיים בהם קושי בסיסי: מדוע איסור 'בל יראה ובל ימצא' בערב פסח הוא איסור שאין לו מקור בכתובים?! הרי איסור 'בל יראה ובל ימצא' עצמו מפורש בכתובים, ולכאורה הדרשה רק באה ללמד שהאיסור מתחיל כבר מערב הפסח, ואם כן יש להגדיר את איסור התורה בדרך שבה פירשוהו חכמים, כמלמד על איסור הקיים כבר מערב הפסח[3]. אמנם, על פי האמור דברי הנודע ביהודה ברורים ומאירים. לשיטת הרמב"ם, איסור חמץ בערב הפסח אינו הרחבה של איסור חמץ בפסח, אלא זהו איסור עצמאי. בשל כך, גם איסור 'בל יראה ובל ימצא' בערב הפסח אינו הרחבה של איסור 'בל יראה ובל ימצא' הקיים בפסח, אלא זהו איסור נפרד ועצמאי. לאיסור זה אין כל מקור מפורש בכתובים, ולכן ברור מדוע הרמב"ם אינו מונה אותו בכלל איסורי התורה, וכן ברור מדוע הרמב"ם אינו כולל אותו בכלל איסור 'בל יראה ובל ימצא' המפורש בתורה המזהיר על הימצאות חמץ בימי הפסח בלבד[4].

דברים אלו אמורים ביחס לשיטת רבי יהודה. כאמור, רבי שמעון חולק וסובר שאיסור אכילת חמץ אמור בפסח בלבד.

הראשונים נחלקו האם לשיטת רבי שמעון קיים איסור באכילת חמץ בערב פסח לאחר חצות. בעל המאור כותב כי לשיטתו בערב פסח יש חובת השבתה אך אין איסור אכילה:

מיהו אף על גב דסבירא ליה לרבי שמעון אינו עובר עליו בולא כלום, לא מצינו שחלק רבי שמעון על מדרש 'אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם – אך חלק' , אי נמי דכתיב 'לא תשחט על חמץ דם זבחי – לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים'. ואי אכיל ליה מיכל משש שעות ולמעלה עד הערב אינו עובר באכילתו שאין לך השבתה גדולה מזו, אבל לכתחילה אין לו לשהותו משנכנסה שעה ששית, דקיימא עליה מצות תשביתו מתחילת שעה שביעית. [המאור הקטן ג. ד"ה והא דאמר]

לעומתו, תוספות כותבים:

נראה דלרבי שמעון, נהי דאין עובר עליו בלאו דחמץ לפני זמנו, מודה הוא דאסור באכילה משש שעות... ונראה דנפקא ליה מ'תשביתו' ומ'אך חלק', ומשמע תשביתו שלא כדרך הנאה דהיינו אכילה, אבל להסיקו תחת תבשילו מותר לרבי שמעון. [תוס' כח: ד"ה רבי]

לפי דבריהם, אמנם איסור אכילת חמץ המפורש בתורה נאמר רק על ימי הפסח, אך חובת ההשבתה מלמדת שאסור לאכול חמץ בזמן זה[5]. מפשטות דבריהם משתמע שההשבתה היא סיבת איסור האכילה: בשעה זו קיימת מצות השבתה ואכילה אינה השבתה[6], ולכן האוכל חמץ מבטל במעשה האכילה את מצות ההשבתה^[7]. אמנם, על פי דברי הרמב"ן בעניין זה ניתן לבאר את טיב האיסור באופן שונה. הרמב"ן טוען כנגד בעל המאור הסבור שבערב פסח קיימת מצות השבתה אך אין איסור אכילה:

אין זה נכון, שאין לך בתורה דבר שצריך השבתה ומותר באכילה... לפי שיש בכלל השבתה שבתורה איסור אכילה. [מלחמות ג.]

מדברי הרמב"ן עולה שמצות ההשבתה היא סימן לכך שקיים איסור אכילה: העובדה שהתורה מחייבת להשבית בזמן זה את החמץ, מלמדת שהוא אסור באכילה באותה שעה.

שתי הבנות אלו בגדר האיסור עומדות ביסוד מחלוקות שונות בדין חמץ בערב הפסח:

א.איסור הנאה מחמץ בערב פסח: תוספות [שם] כותבים שבערב פסח אין איסור הנאה, ואילו הר"ן [בחידושיו שם, ד"ה ר"ש; על הרי"ף ג. ד"ה קורדנייתא] כותב שכשם שיש איסור אכילה כך יש גם איסור הנאה. שיטתו של הר"ן מבוססת בהכרח על דרכו של הרמב"ן, שמצות ההשבתה מלמדת שהחמץ אסור באותה שעה. על פי דרך זו ניתן להבין שכשם שהחמץ אסור באכילה כך הוא אסור בהנאה. לעומת זאת, לפי ההבנה שהאכילה אסורה מחמת ביטול מצות ההשבתה, בהכרח שאין איסור תורה בהנאה מחמץ בשעה זו.

ב.אכילת חמץ של הפקר או של גבוה: הצל"ח [יג: רש"י ד"ה אין] והמנחת חינוך [מצוה ט אות ג] סוברים שהאכילה אסורה מחמת ביטול מצות ההשבתה, ולכן הם טוענים שהאיסור לא קיים בחמץ של הפקר או של גבוה, הואיל ואין בו מצות השבתה. הרידב"ז [פ"ב ה"ב] והחזון איש [סי' קיז ס"ק א] חולקים וסוברים שהאכילה אסורה מצד עצמה, אלא שמצות ההשבתה מהווה מקור לה (כעולה מהרמב"ן). על פי זה הם חולקים וטוענים שיש איסור גם באכילת חמץ שהאדם אינו מצווה בהשבתתו.

ג.אכילת חצי שיעור של חמץ בערב פסח: המנחת חינוך [שם] טוען, שהואיל והאכילה אסורה מחמת ביטול מצות ההשבתה, אין איסור באכילת חצי שיעור, הואיל ואין חיוב השבתה על חמץ בשיעור זה. לעומת זאת, על פי ההבנה שהאכילה אסורה מצד עצמה, יש איסור תורה באכילת חצי שיעור בערב פסח.

לסיכום: רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו האם יש איסור באכילת חמץ בערב הפסח. מדברי הראשונים עולה מחלוקת בביאור שיטת רבי יהודה: לפי תוספות, לשיטתו איסור חמץ בערב פסח הוא הרחבה של איסור חמץ הקיים בפסח. לעומת זאת, לפי הרמב"ם, זהו איסור עצמאי. הראשונים נחלקו גם בביאור שיטת רבי שמעון: לפי בעל המאור אין כל איסור על אכילת חמץ בשעה זו, ואילו לפי רוב הראשונים גם לשיטתו יש בכך איסור תורה: מדברי התוספות ניתן להבין שהאיסור הוא מחמת ביטול מצות ההשבתה. לעומת זאת, מדברי הרמב"ן עולה שזהו איסור עצמאי – מצות ההשבתה מלמדת שקיים איסור על החמץ בשעה זו.

על פי דברים אלו, שיטת הרמב"ם בביאור שיטת רבי יהודה דומה מאוד לשיטת הרמב"ן בביאור שיטת רבי שמעון. על פי דרכם, אכילת חמץ בערב פסח אסורה מדאורייתא, אלא שאיסור זה אינו הרחבה של איסור אכילת חמץ בפסח, אלא זהו איסור נפרד בעל מאפיינים ודינים שונים.

בעזרת ה' בשיעור הבא נעסוק בדין תערובת חמץ.