הגמרא בתחילת הפרק השני מביאה מחלוקת אמוראים ביחס לאיסורי התורה, האם יש ללמוד מאיסור האכילה הכתוב בתורה גם על איסור הנאה:

אמר חזקיה: מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה, שנאמר 'לא יאכל חמץ' – לא יהא בו היתר אכילה. טעמא דכתב רחמנא 'לא יאכל חמץ', הא לא כתב 'לא יאכל' הוה אמינא איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע. ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: כל מקום שנאמר 'לא יאכל', 'לא תאכל', 'לא תאכלו' – אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה. [פסחים כא:]

לשיטת חזקיה, אין ללמוד מאיסור האכילה שקיים גם איסור הנאה, אלא אם כן התורה כותבת לשון מיוחדת המרבה איסור זה. לעומת זאת, לשיטת רבי אבהו, עצם העובדה שקיים איסור אכילה מלמדת שגם הנאה אסורה.

מדברי הראשונים עולה מחלוקת בביאור שיטת רבי אבהו. תוספות מקשים לפי שיטתו, מדוע הנהנה מחמץ אינו חייב כרת:

ואם תאמר, יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת, דהא כתיב 'כי כל אוכל חמץ ונכרתה'.

[תוס' שם, ד"ה כל]

תוספות מיישבים את קושייתם:

ואומר ר"י, ד'לא יאכל' ו'לא תאכל' ילפינן מ'לא תאכלו', אבל 'כי כל אוכל' לא ילפינן מ'לא תאכלו'. [שם]

לפי דבריהם, אמנם האיסור אמור הן לגבי אכילה והן לגבי הנאה, אך חיוב הכרת אמור לגבי אכילה בלבד.

הר"ן חולק על תירוצם ומיישב באופן אחר:

אי רבי אבהו הוה יליף מנבלה דמלשון אכילה משמע הנאה, הכא נמי דהוה ליה לחיובי כרת אנהנה, אבל רבי אבהו דינא הוה דיליף מנבלה ולא ממשמעותא דלישנא... והכי קאמר רבי אבהו: ודאי 'לא תאכל' אכילה משמע ולא הנאה, ומיהו מדשרי רחמנא הנאה בנבלה ולא אצטריך, לגלויי אתא דכל לאוי דכותה מתסרי נמי בהנאה אף על פי שאינו בכלל לשון אכילה. [חידושי הר"ן שם, ד"ה כל]

לפי דבריו, איסור ההנאה אינו כלול באיסור האכילה המפורש בתורה, אלא איסור ההנאה נלמד ממקור אחר: מכך שהתורה נזקקה להתיר נבילה בהנאה, עולה ששאר איסורי האכילה אסורים בהנאה. בשל כך, חיוב הכרת אמור רק ביחס לאיסור האכילה ולא ביחס לאיסור ההנאה.

נמצא, אם כן, כי תוספות והר"ן חלוקים בהבנת היחס בין איסור האכילה לאיסור ההנאה: לשיטת תוספות, איסור ההנאה כלול באיסור האכילה. לעומת זאת, לשיטת הר"ן, אלו שני איסורים נפרדים.

שיטת תוספות טעונה ביאור: כיצד איסור ההנאה כלול באיסור האכילה? כיצד ניתן לראות את ההנאה כחלק מהאכילה האסורה? מחמת קושי זה ניתן להעלות הצעה הפוכה: התורה אינה אוסרת אכילה בלבד, אלא האיסור ביסודו הוא על ההנאה מהאיסורים, והתורה נקטה בלשון 'אכילה' הואיל וזהו אופן ההנאה השכיח ביותר.

רבי עקיבא איגר מציע הבנה זו:

לכאורה היה אפשר לפרש, דלא משום דלא יאכל כולל שני עניינים נפרדים, אכילה והנאה, אלא דסבירא ליה לרבי אבהו דאכילה שאסרה התורה ב'לא יאכל' 'לא תאכל' ר"ל הנאת אכילה, וכאילו אמרה לא תהנה באכילה, והוא הדין כל הנאות, אלא דתפסה הנאה דשכיחא במאכל. [חידושי רעק"א פסחים כא: ד"ה דאמר ר' אבהו][1]

תפיסה זו מפורשת בדברי הרמב"ם בספר המצוות. הרמב"ם מבאר מדוע אין למנות את איסור הנאה מבשר בחלב כלאו בפני עצמו:

שאיסור הנאה אין ראוי שיימנה מצוה בפני עצמה, מפני שהוא ואיסור אכילה ענין אחד, שהאכילה מין ממיני ההנאה. ואמרו יתעלה בדבר שהוא לא ייאכל אמנם הוא דמיון מדמיוני ההנאה, והכוונה שהוא לא יהנה בו לא באכילה ולא בזולתו. והוא אמרם עליהם השלום: 'כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה'. [ספר המצוות לרמב"ם ל"ת קפז]

לדברי הרמב"ם, אכילה והנאה אינם שני איסורים נפרדים, אלא האיסור הבסיסי הוא איסור ההנאה וממנו נובע איסור האכילה[2].

עם זאת, בפירוש המשנה כותב הרמב"ם:

שבשר בחלב לא נאסר בהנאה אלא מחמת שאסר הכתוב אכילתו, לפי הכלל שבארנו שכל שנאסר באכילה נאסר ליהנות בו עד שיפרוט לך הכתוב, ואין בו פסוק האוסר אכילתו ופסוק האוסר ליהנות בו, אלא שני הדברים יחד הם איסור בשר בחלב. [פיה"מ לרמב"ם כריתות ג, ד]

בדבריו אלו כותב הרמב"ם שאיסור ההנאה נובע מאיסור האכילה[3]. ואם כן, בשני המקומות כותב הרמב"ם שאכילה והנאה אינם איסורים נפרדים, אך לכאורה קיימת בדבריו סתירה בהבנת היחס ביניהן: בספר המצוות כותב הרמב"ם שאיסור האכילה הוא חלק מאיסור ההנאה, ואילו בפירוש המשנה כותב הרמב"ם שאיסור ההנאה נובע מאיסור האכילה.

בנוסף לסתירה בדברי הרמב"ם, האחרונים מעלים קושיות שונות על ההבנה שאיסור האכילה הוא חלק מאיסור ההנאה[4], ולכן יש הטוענים כי יש לבאר את כוונת הרמב"ם באופן שונה.

הרב אליהו מישקובסקי כותב בספרו 'משנת אליהו':

ונראה לבאר... דכשאמרה תורה 'לא יאכל' הכוונה לאסור שימושו של הדבר, דהיינו לבל יפיק שום תועלת מן הדבר האסור, ונכללו בזה כל ההנאות, אלא דהתורה נקטה אכילה לפי שהיא השימוש העיקרי בדבר מאכל. [משנת אליהו פסחים סי' יד]

לפי דבריו, כוונת הרמב"ם אינה שהאכילה אסורה מחמת ההנאה הכרוכה בה, אלא שאיסור האכילה מלמד על עיקרון כללי האוסר כל שימוש בגורם האסור. ואם כן, על אף שהתורה אסרה במפורש רק את האכילה, חז"ל מלמדים אותנו שאין כוונת התורה לאסור את האכילה לבדה; אלא התורה נקטה את אופן השימוש העיקרי, שהוא האכילה, וממנו אנו למדים שקיים איסור כללי בכל שימוש בדברים האסורים.

על פי הבנה זו, האכילה אינה רק דוגמא לאיסור ההנאה (כפי שהציע רבי עקיבא איגר), אלא איסור התורה אמור לגבי אכילה לבדה, אלא שאיסור זה מלמד על עיקרון כללי האוסר כל שימוש בדברים אלו[5].

הבנה זו שופכת אור על שיטתו של הרמב"ם שהנהנה ממאכלות אסורות אינו לוקה:

כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל, כגון שמכר או נתן לגוי או לכלבים – אינו לוקה, ומכין אותו מכת מרדות והדמים מותרין. [הל' מאכלות אסורות פ"ח הט"ז]

הרמ"ך בהשגותיו על הרמב"ם [שם] תמה, מדוע הנהנה ממאכלות אסורות אינו לוקה, והרי הנאה זו אסורה מן התורה. המגיד משנה [שם] והחינוך [מצוה קיג] מבארים את טעמו של הרמב"ם בדרכים שונות, אולם הרב אשר וייס טוען כי פשרה של שיטת הרמב"ם נמצא בשיטתו בגדר איסורי הנאה. הרב אשר וייס מוכיח ממקומות רבים בדברי הרמב"ם שלשיטתו קיימת הבחנה בין עיקר המצוה לבין דינים נוספים הנכללים בה:

ונראה דהרמב"ם הלך בזה לאור כלל גדול שחידש במקומות רבים, דבמצוות התורה יש עיקר המצוה ומה שנכלל בה... ובלאוין אינו לוקה אלא על עיקר המצוה.

[מנחת אשר בראשית סי' מד אות ד]

הרב אשר וייס טוען, כי על פי עיקרון זה פסקו של הרמב"ם לגבי נהנה ממאכלות אסורות ברור ומחוור:

דעיקר האיסור אכילה היא דמקרא מלא דיבר הכתוב 'לא יאכל', 'לא תאכלו', אלא שגם שאר דרכי ההנאה נכנסים תחת לאו זה, ולכן אין לוקין אלא על האכילה ולא על שאר דרכי ההנאה. [שם]

לפי דברי הרב אשר וייס, אמנם הנאה אסורה מדאורייתא, אך הואיל והאיסור המפורש בתורה הוא אכילה בלבד, אין מלקות אלא על אכילה לבדה.

מהבנה זו ביחס בין איסור האכילה לאיסור ההנאה עולה כי גדר איסור הנאה הוא השימוש בגורם האסור. להבנה זו השלכות רבות על גדרי האיסור[6]. בהקשר זה נביא דין אחד המושפע מהגדרה זו.

הירושלמי לומד מדרשה שקיים איסור להאכיל בהמת הפקר חמץ:

'לא יאכל חמץ היום' – אפילו לכלבים, הרי זה בא לאוסרו בהנייה. מה אנן קיימין? אם לכלבו ההני איסור הנייה, אלא כי נן קיימין אפילו לכלב אחרים. זאת אומרת שאסור להאכילן לבהמת הבקר. [ירושלמי פסחים פ"ב ה"א]

האחרונים נחלקו בגדר דין זה. המגן אברהם [תמח, ט] סובר שזהו דין כללי באיסורי הנאה, שהאכלת בהמת הפקר נחשבת להנאה. לעומת זאת, המקור חיים [תמח, י] טוען שזהו דין ייחודי בחמץ, אך איסור זה אינו קיים בשאר איסורי ההנאה[7]. בדברי הרמב"ם מבואר כשיטת המגן אברהם, שזהו דין כללי בכל איסורי ההנאה:

כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל, כגון שמכר או נתן לגויים או לכלבים – אינו לוקה, ומכין אותו מכת מרדות והדמים מותרין. [הל' מאכלות אסורות פ"ח הט"ז][8]

נראה ששיטתו מבוססת על ההבנה שאיסור ההנאה אינו תלוי בקבלת ריווח ממוני מהאיסור, אלא בעצם ההשתמשות באיסור. בשל כך, קיים איסור בהאכלת בהמת הפקר איסורי הנאה, על אף שהוא אינו מפיק מהם כל ריווח ממוני, הואיל ואף האכלת בהמת הפקר נחשבת להשתמשות.

לסיום השיעור נוסיף, שעל פי תפיסה זו איסור הנאה נובע מהבנת איסור האכילה לא כ'איסור גברא' בלבד, האוסר על האדם את מעשה האכילה, אלא מהבנה שהאיסור נובע מבעייתיות הקיימת בשימוש בגורם האסור. על פי זה נראה שאיסור ההנאה מעיד על קיומו של 'איסור חפצא', המחייב הרחקה מוחלטת של האדם מהגורם האסור[9].