בשיעור הקודם עסקנו בביאור דין בדיקת חמץ. בשיעור הנוכחי נעסוק בחובת הבדיקה בבית שכור, וננסה לבחון את העקרונות איתם נפגשנו בשיעור הקודם.

נאמר בגמרא:

בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק: המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר, על מי לבדוק? על המשכיר לבדוק - דחמירא דידיה הוא, או דלמא על השוכר לבדוק - דאיסורא ברשותיה קאי?

[ד.]

רב נחמן בר יצחק נשאל, מה דין המשכיר בית לחברו בערב הפסח? האם חובת הבדיקה מוטלת על המשכיר, או שמא חובת הבדיקה היא על השוכר. הגמרא אף מנמקת את ההתלבטות: האם החובה מוטלת על בעל החמץ, הלא הוא המשכיר, או על השוכר - מי שהחמץ יהיה ברשותו במהלך הפסח?

לכאורה, שאלת חובת הבדיקה בבית שכור תלויה במטרת הבדיקה. בשיעור הקודם ראינו שהראשונים נחלקו בשאלה הזו. רש"י סובר, שמטרת הבדיקה היא שלא יעבור על איסורי בל יראה ובל ימצא. תוספות חולקים וסוברים שמטרת הבדיקה היא למנוע את החשש שמא אדם יאכל את החמץ שנותר ברשותו בפסח.

לפי רש"י, מסתבר ששאלת חובת הבדיקה בבית שכור תלויה בשאלה מי עלול להתחייב באיסורי בל יראה ובל ימצא. רבנו דוד, מתייחס לשאלה זו וכותב:

תמה הוא זה, מה זו שאלה, מי שהוא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא הוא צריך לבדוק.

[חידושי רבנו דוד ד. ד"ה המשכיר]

מדבריו נראה שכיוון שמטרת הבדיקה היא להימנע מאיסורי בל יראה ובל ימצא, ברור שחובת הבדיקה מוטלת על מי שעלול לעבור על איסורים אלו. ממילא, מקשה רבנו דוד, מדוע הגמרא לא שאלה באופן פשוט, מי מחויב באיסורי בל יראה ובל ימצא. לכן, מסיק רבנו דוד:

והאמת בזה שזה החמץ אין עוברין עליו בבל יראה ובל ימצא לא המשכיר ולא השוכר, זה שאינו שלו וזה שאינו ברשותו. שהשוכר הזה כבר נקנה לו הבית לשכירות... ומאחר שהחמץ הוא ברשותו של שוכר אין המשכיר עובר בבל יראה ובל ימצא ואע"פ שהחמץ הוא שלו. וכ"ש שהשוכר שאינו שלו אינו עובר עליו ואע"פ שהוא ברשותו.

[שם]

רבנו דוד סובר שבמקרה הזה לא השוכר ולא המשכיר יעברו על איסורי בל ייראה ובל ימצא. הסיבה לכך היא, שלשיטתו בכדי לעבור על איסורי בל יראה ובל ימצא צריכים להתקיים שני תנאים: החמץ צריך להיות בבעלותו של אדם וברשותו. במקרה הזה, החמץ בבעלות המשכיר מחד, וברשות השוכר מאידך. לכן במקרה הזה אף לא אחד מהם יעבור על איסורי בל יראה ובל ימצא. רבנו דוד סובר שהסתפקות הגמרא היא בשאלה על מי מוטלת הבדיקה כאשר אין חשש לאיסורי בל יראה ובל ימצא - על השוכר שהחמץ ברשותו, או על המשכיר שהחמץ בבעלותו[1].

רש"י לעומת זאת סובר שהסיבה שהסוגיה אינו עוסקת באיסורי בל יראה ובל ימצא שונה:

אבל הכא - בדיקת חמץ דרבנן, דאי משום בל יראה ובל ימצא - הא אמר לקמן דסגי ליה בבטול בעלמא... ורבנן הוא דאצרוך בדיקה, והשתא, כי האי גוונא, מיבעיא לן טורח זה על מי מוטל.

[רש"י ד. ד"ה חובת]

לדברי רש"י, הסוגיה עוסקת במצב בו האדם ביטל את החמץ, וממילא איסורי בל יראה ובל ימצא אינם חלים. לפי רש"י, הסתפקות הגמרא היא "טורח זה על מי מוטל". אלא שכאן, בניגוד לדברי רבנו דוד, היה מקום לומר שלמרות הביטול, כיוון שחובת הבדיקה מבוססת על הימנעות מאיסורי בל יראה ובל ימצא, מי שחייב באיסורים יהיה זה ש'טורח' הבדיקה מוטל עליו[2]. תהייה זו עשויה להוביל לאחת משתי מסקנות ביחס לדברי רש"י:

א.רש"י סובר שיש להבחין בין מטרת הבדיקה לגדרה. מטרת בדיקת החמץ היא לא לעבור על איסורי בל יראה ובל ימצא. אך גדר הבדיקה, ובפרט חלות חיוב הבדיקה, נקבע על פי קריטריונים שונים.

ב.רש"י סובר שרק במצב בו אדם לא ביטל את החמץ, ניתן לומר שמטרת הבדיקה היא להימנע מאיסורי בל יראה ובל ימצא. ברם, בעבור אדם שביטל את חמצו, כיוון ששוב הוא אינו עובר על איסורי בל יראה ובל ימצא, מטרת הבדיקה היא שונה.

בהמשך הסוגיה, הגמרא מנסה לפשוט את הספק מחובת מזוזה בבית שכור:

תא שמע: המשכיר בית לחבירו - על השוכר לעשות לו מזוזה. התם, הא אמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר היא, הכא מאי?

[ד.]

בברייתא מבואר שחובת המזוזה מוטלת על השוכר, ממילא באופן מקביל בנידון דידן הגמרא מניחה שחובת הבדיקה מוטלת על השוכר ולא על המשכיר. אך הגמרא דוחה את ההוכחה מחובת קביעת מזוזה, בטענה ש"מזוזה חובת הדר היא". אלא שלאור ניסיון הגמרא לפשוט את הספק מדין קביעת מזוזה, יש לתהות, כיצד מבין רש"י את הסתפקות הגמרא. ייתכן שניתן לבאר את ספק הגמרא בשיטת רש"י, בעזרת דברי התוספות שאנץ:

מיהו י"ל דשפיר פשיט דמעיקרא ס"ד דבמזוזה חובת הבית היא ואפי' הכי השוכרה עושה המזוזה ה"נ בחמץ אע"פ שהבדיקה על בעל חמץ כמו שזה שוכרה עליו לבדוק.

[תוספות שאנץ ד. ד"ה על]

השוואת הגמרא את חובת בדיקת חמץ לחובת קביעת המזוזה מבוסס על ההנחה ששתי החובות הללו הן 'חובות הבית'. אם כן, הגמרא חשבה להסיק מדיני קביעת המזוזה שהשוכר הוא זה שחייב ב'חובות הבית', וממילא עליו מוטלת הבדיקה.

תוספות חולקים על רש"י, ומבארים את הסתפקות בגמרא באופן שונה:

אין לפרש הטעם כיון דשלו הוא ואין אדם יכול לבטל אלא הוא חייב לבדוק דא"כ אמאי נקט משכיר לחברו בי"ד אפילו בי"ג יתחייב המשכיר מהאי טעמא לבדוק לכך מפרש ר"י דחמירא דידיה הוא וחל עליו חיוב בדיקה שעה אחת קודם שהשכירה.

[תוספות ד. ד"ה על]

תוספות סוברים שספק הגמרא מבוסס על השאלה האם חובת המשכיר לבדוק את החמץ פוקעת משעת ההשכרה. תוספות לומדים זאת מכך שדקדקה הגמרא והסתפקה לגבי חובת הבדיקה כאשר אדם השכיר את ביתו בי"ד. שכן אם הספק היה מבוסס על העובדה שהמשכיר הוא הבעלים על החמץ, יכולה הייתה הגמרא לשאול מה דין בית שהושכר אף בי"ג או קודם לכן.

נראה שהסבר זה של תוספות אף מתאים לשיטתם בשאלת מטרת בדיקת חמץ. תוספות כאמור סוברים שמטרת הבדיקה היא למנוע את החשש שמא אדם יאכל את החמץ שברשותו בפסח. מדבריהם עולה שמעיקר הדין, פשוט שחובת הבדיקה אמורה להיות מוטלת על השוכר, כיוון שהחמץ נמצא ברשותו. הסתפקות הגמרא היא האם לאחר שחלה חובת הבדיקה על המשכיר בערב פסח, החובה יכולה לפקוע ולחול על המשכיר. כך אכן מבואר בדברי התוספות רא"ש:

ונראה לפרש דחמירא דידיה ליל י"ד וחל עלוי חיוב בדיקה קודם שהשכירו, או דילמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קיימא, ולדידיה איכא חשש שמא יאכלנו, אבל גבי משכיר ליכא איסורא דיכול לבטלו.

[תוספות הרא"ש ד. ד"ה על]

לדברי התוספות רא"ש הסתפקות הגמרא היא האם חובת הבדיקה מוטלת על השוכר כיוון שקיים חשש שמא יבוא לאכול בפסח את החמץ שנותר ברשותו. או שמא, כיוון שבתחילת ליל י"ד חלה חובת הבדיקה על המשכיר, שוב היא אינה פוקעת. לפי הסבר זה של תוספות את הסתפקות הגמרא, הניסיון לפשוט את הספק מחובת קביעת מזוזה ברור:

ומייתי ראיה ממזוזה דאע"פ דחל חיוב קודם שהשכיר על השוכר לעשות מזוזה ודחי דמזוזה חובת הדר הוא כלומר אפי' לא היה משכירה היה יכול ליפטר ממזוזה שלא היה דר ומשתמש בבית אבל גבי חמץ [אילו] לא ישכיר לאחר יצטרך לבדוק.

[תוספות שם]

חובת קביעת המזוזה הוטלה מתחילה על המשכיר, ובכל זאת כאשר השוכר עובר לגור בבית חובת המזוזה פוקעת מהמשכיר ומוטלת על השוכר. בהתאמה ניתן היה לומר שחובת בדיקת החמץ פוקעת מהמשכיר ועוברת לשוכר. דחיית הגמרא את ההוכחה היא שכיוון שמזוזה היא 'חובת הדר', המשכיר יכול היה 'להתחמק' מחובה זו בכך שלא היה משתמש בדירה, מה שאין כן ביחס לבדיקת חמץ. גם אם המשכיר לא היה מתגורר בדירה, היה עליו לבדוק את החמץ, ולכן לא ניתן לפשוט את ספק הגמרא מדיני מזוזה[3].

הגמרא פושטת את הספק מברייתא:

תנינא: המשכיר בית לחבירו, אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר - על המשכיר לבדוק, ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק.

[ד.]

בברייתא מבואר שחובת הבדיקה מוטלת על מי שהמפתח נמצא בידו בליל י"ד. רש"י ביאר את מסקנת הגמרא כך:

מסירת מפתח - הוא קנין השכירות, ואם עד שלא מסר המפתח נכנס ליל ארבעה עשר - חלה חובת הבדיקה על המשכיר, שעדיין היתה ברשותו, ואף על פי שמסר לו ביום - כבר חלה חובה עליו.

[רש"י ד. ד"ה מסירת]

לפי רש"י מסירת המפתח היא למעשה קניין השכירות, והוא אשר מכריע על מי תוטל חובת הבדיקה. תוספות חולקים על רש"י:

פירש"י דמסירת המפתחות קונה ואין נראה לר"י דהא אמר במרובה (ב"ק עט.) כשם שקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות [קרקע] נקנה בכסף וכו' ולא אמרי' דמהני מסירת המפתח אלא כמאן דאמר לך חזק וקני כדאמרינן בהפרה (ב"ק נב. ושם) ומפרש ר"י דהכא שמסר לו המפתח ולא החזיק ומי שיש בידו מפתח כשחל י"ד חייב לבדוק דאותו שאין בידו מפתח איך יכנס ויבדוק מיהו אם הפקיד אדם מפתח ביתו אצל אדם אחר אינו חייב הנפקד לבודקו אלא דוקא כשרוצה להחזיק בבית ולקנותו [וע"ע תו' ב"ק נב. ד"ה כיון ותו' ב"ב נב: ד"ה נעל].

[תוספות ד. ד"ה אם]

תוספות חולקים על רש"י וסוברים שלא ניתן לראות במסירת המפתח 'קניין שכירות'. לכן, לשיטתם תפקיד מסירת המפתח שונה. מסירת המפתח קובעת בידי מי היכולת המעשית לבדוק את הבית מחמץ בליל י"ד. תוספות מסייגים את דבריהם ומציינים שעצם מסירת המפתח אינה מחייבת את המחזיק בו בבדיקה אם הוא עצמו אינו מעוניין לשכור את הבית.

נראה שמעבר למחלוקת בגדרי שכירות, רש"י ותוספות חלוקים בנוגע לאופן קביעת זהותו של המחויב בבדיקה. לפי רש"י חובת הבדיקה מוטלת על מי שהבית נמצא ברשותו בליל י"ד. תוספות לעומת זאת סוברים שחובת הבדיקה מוטלת על מי שבידו היכולת המעשית לבדוק את החמץ בליל י"ד[4].