לאחר שבשיעור הקודם עסקנו בהשבתת חמץ באמצעות דין הביטול, נעסוק היום בחובת בדיקת החמץ.

שנינו במשנה:

אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר.

[ב.]

מדברי המשנה עולה שקיימת חובה לבדוק את החמץ קודם הפסח, אלא שהנימוק לחובת הבדיקה אינו מבואר. רש"י כותב:

בודקין - שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא.

[רש"י ב. ד"ה בודקין]

נימוקו של רש"י לחובת הבדיקה מבוסס על שתי הנחות:

א. אדם שערך את בדיקת החמץ כהלכתה אינו עובר על איסורי בל יראה ובל ימצא.

ב. הסיבה שאדם חייב לבדוק חמץ ערב הפסח היא כדי שלא יעבור על איסורי בל יראה ובל ימצא.

בראשונים אנו מוצאים ערעור על שתי הנחות אלו.

תוספות כותבים:

פ"ה שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי, אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל. ונראה לר"י, דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבא לאכלו.

[תוספות ב. ד"ה אור]

תוספות מציינים לסוגיית הגמרא להלן [ו:] ממנה עולה שאין שבנוסף לבדיקת החמץ האדם מצווה לבטלו. אם כן, מסיקים תוספות, כיוון שדי בביטול בכדי להימנע מאיסורי בל יראה ובל ימצא, בהכרח שמטרתה של חובת הבדיקה שונה מזו שציין רש"י. בכך מערערים תוספות על ההנחה השנייה בדברי רש"י לעיל. לדידם, מטרת הבדיקה היא מניעת חשש נוסף שלכאורה נותר גם לאחר הביטול, והוא החשש שמא יבוא לאכול את החמץ שנותר בביתו[1].

אם כן, מדוע סובר רש"י שחובת בדיקת החמץ נועדה בכדי למנוע מהאדם מלעבור על איסורי בל יראה ובל ימצא? ראשונים ואחרונים עסקו ביישוב שיטת רש"י. הר"ן כותב:

אלא כך הוא עיקרן של דברים שזה שאמרה תורה תשביתו יכול להתקיים בא' מב' דברים: או שיבטל בלבו כל חמץ שיש ברשותו ויוציאנו במחשבתו מרשותו וסגי בהכי מדאורייתא אפי' בחמץ הידוע לו, או אם לא בטלו בלבו כלל צריך מן התורה שיבדוק אחריו בכל מקום שהוא רגיל להמצא שם ויבערנו מן העולם, ובביעור זה הוא שנחלקו במה יבערנו. ולפיכך כל שאינו מבטל חייב לבדוק כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא... ולפיכך תנא דמתני' לא הזכיר בטול אחר הבדיקה כלל, אלא שבא רב יהודה אמר רב וחדש ואמר הבודק צריך שיבטל.

[ר"ן א. ד"ה אלא]

לדברי הר"ן, רש"י מודה שכדי להימנע מאיסורי בל יראה ובל ימצא די בביטול בלבד, שכן את מצוות "תשביתו" ניתן לקיים באחת משתי דרכים: בדיקת החמץ או ביטולו[2]. אלא שרש"י סובר שהתנא של המשנה עסק במקרה בו האדם לא ביטל, וממילא, מטרת הבדיקה היא להימנע מאיסורי בל יראה ובל ימצא. חובת ביטול החמץ נוספה בשלב מאוחר יותר מזמן המשנה, כפי שמבואר בגמרא במימרה משמו של רב. אחרי שהר"ן מבאר את היחס בין תקנת הבדיקה ובין תקנת הביטול, הוא מנמק את הצורך בבדיקה לאור החובה לבטל את החמץ:

אלא מפני שבטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דעותיהן שוות ואפשר שיקלו בכך ולא יוציאוהו מלבן לגמרי, ראו חכמים להחמיר שלא יספיק בטול והצריכוהו בדיקה וביעור שהוא מספיק גם כן מן התורה, או מפני שחששו שאם ישהנו בתוך ביתו יבא לאכלו.

[שם]

הר"ן מציין שני יתרונות לבדיקת החמץ על פני ביטולו. היתרון הראשון כבר מופיע בדברי התוספות - הביטול לא מבטל את חשש האכילה. אלא שתפקידו של נימוק זה בדברי הר"ן שונה בתכלית מזה שבדברי תוספות. בעוד בדברי תוספות מבואר שמטרת בדיקת החמץ היא בכדי להתגבר על חשש האכילה, נימוק זה משמש בדברי הר"ן כביאור למשמעות הבדיקה לאחר שתקנו חז"ל את חובת הביטול.

חיסרון נוסף הקיים בביטול חמץ ולא בבדיקה לדברי הר"ן הוא החשש שמא האדם לא יוציא את החמץ מלבו לגמרי. נראה שנימוק זה שייך דווקא בשיטת הר"ן ולא בשיטת תוספות, וזאת לאור מחלוקתם בביאור גדר ביטול חמץ. בשיעור הקודם ראינו שתוספות סוברים שדין ביטול חמץ מבוסס על הפקר. הר"ן לעומתם, סובר שביטול חמץ אינו זהה למעשה הפקר פורמאלי, והוא מבוסס על גילוי דעתו של האדם שהוא אינו מעוניין בחמץ. אם כן, נראה שהראשונים חלוקים כאן לשיטתם: לדברי תוספות, כיוון שפעולת הביטול מבוססת על הפקר, אין מקום לטעון שמא האדם לא הפקיר כיאות. בשיטת הר"ן לעומת זאת, הסובר שביטול החמץ מבוסס על גילוי דעת, קיים חשש שמא האדם לא הוציא את החמץ מלבו לגמרי וכך יעבור בבל יראה ובל ימצא[3].

אופן נוסף ליישוב שיטת רש"י ניתן למצוא בדברי רבנו יהונתן:

בודקין את החמץ, שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ואף על גב דהוה סגי בביטול בעלמא... וכיון שבטלו שוב אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, אעפ"כ גזרו חכמים שיבערנו מביתו, דילמא ימצא גלוסקאה יפה וימלך על בטולו ויחשבנה לאכילה ויעבור על בל יראה ובל ימצא.

[רבנו יהונתן מלוניל ב. ד"ה בודקין]

רבנו יהונתן סובר שמטרת הבדיקה היא למנוע מעבר על איסורי בל יראה ובל ימצא. ביחס לקושיית תוספות, לפיה בכדי להימנע מהאיסורים די בביטול, כותב רבנו יהונתן שעדיין קיים חשש שמא האדם ימצא "גלוסקאה יפה", יחזור בו מביטולו, וממילא יעבור על בל יראה ובל ימצא[4]. דברי רבנו יהונתן עומדים בסתירה לכאורה לסוגיה מפורשת:

אמר רב יהודה אמר רב: הבודק צריך שיבטל. מאי טעמא... אמר רבא: גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה.

[ו:]

רבנו יהונתן סובר שהסיבה שחכמים תקנו את חובת הבדיקה, היא מחשש שמא אדם יימלך על ביטולו ויחזור בו. ברם, בדברי הגמרא מבואר שהסיבה שחכמים תקנו את חובת הביטול ולא התירו להסתפק בבדיקה בלבד, היא מחשש שמא אדם ימצא "גלוסקא יפה" ויעבור עליה בבל יראה ובל ימצא. אולם לדברי רבנו יהונתן, הביטול לא יועיל להתגבר על חשש זה, שהרי גם לאחר הביטול קיים חשש שמא אדם יחזור בו מביטולו לאחר שימצא את אותה "גלוסקא יפה". השפת אמת מיישב קושי זה:

דאף שביטלו בלבו מכל מקום יש לחוש שיהיה חס עליה אחר כך ויהיה חזרה לביטול הראשון, ומחשבה ודיבור מוציא מידי מחשבה ודיבור ולכך הצריכו בדיקה, וממילא מועיל הביטול שלא יועיל המחשבה שהוא חס עליו להיות חזרה מביטול הראשון כיון דביטול הראשון היה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שהרי בדק כל הנמצא כנ"ל, אבל בלי בדיקה יש לומר כנ"ל, דכשימצא ויחוס עליו יתבטל ביטול הראשון.

[שפת אמת ב. ד"ה ולתרץ]

לדברי השפת אמת, קיים הבדל עקרוני בין חזרה מביטול בפני עצמו, ובין חזרה מביטול שקדמה לו בדיקת חמץ. בדיקת החמץ שעומדת ברקע לביטול החמץ מאירה באור אחר את אופיו של הביטול. ביטול המלווה בבדיקת חמץ הוא ביטול אשר "מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו". מביטול כזה לא ניתן לחזור על ידי מחשבה בלבד, וזוהי התועלת הנוספת בבדיקת החמץ על פני ביטול בלבד.

נראה שגם ביאורו של רבנו יהונתן לדברי רש"י, תלוי במחלוקת בעניין גדר ביטול חמץ. תוספות אשר סוברים שדין ביטול חמץ הוא משום הפקר, לא מקבלים את האפשרות לחזור מהביטול, כפי שלא ניתן לחזור מהפקר. רש"י לעומת זאת, הסובר שעניין ביטול החמץ הוא השבתת הלב, יכול להעלות על הדעת חשש שמא האדם יחזור בו מביטולו, וממילא יעבור על איסורי בל יראה ובל ימצא[5].

עד עתה עסקנו בביאור ההנחה השנייה בדברי רש"י לעיל, לפי מטרת הבדיקה היא הימנעות ממעבר על איסורי בל יראה ובל ימצא. אמנם, חלק מהראשונים חלקו גם על ההנחה הראשונה של רש"י, לפיה בדיקת החמץ מועילה להתגבר על איסורי בל יראה ובל ימצא. רבנו דוד כותב:

אלא שמה שגזרו על עיקר הבדיקה שאינה אלא מטעם זה ולא משום בל יראה ובל ימצא אינו מחוור. שאם דעתם לומר שאין אדם יוצא מידי איסור בל יראה ובל ימצא אלא בבטול ולא בבדיקה מפני שאיפשר שלא יבדוק יפה יפה, זה ודאי אינו, שהבדיקה מוציאתו מידי איסור בל יראה ובל ימצא מאחר שבדק כפי כוחו, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת.

[רבנו דוד ב. ד"ה אלא]

רבנו דוד לא מוכן לקבל את האפשרות לפיה בדיקה לא מועילה כדי לצאת מידי איסורי בל יראה ובל ימצא. לדבריו, מאחר שהאדם בדק כפי כוחו, שוב הוא אינו עובר על חמץ שברשותו משום בל יראה ובל ימצא[6].

את דברי רבנו דוד ניתן לתמוך בדברי הגמרא שציינו לעיל. הגמרא עוסקת בהצדקה לחיוב ביטול החמץ בנוסף לחובת הבדיקה. הגמרא מבארת שהחשש הוא שמא ימצא "גלוסקא יפה" ויתן את דעתו עליה. על הצעה זו מקשה הגמרא שמה בכך שאדם ייתן דעתו על הגלוסקא, הרי בידו לבטלה, ועונה, שלא ניתן לבטל את החמץ לאחר זמן איסורו. ברם, נראה שתוספות הרא"ש חלק על מסקנתו של רבנו דוד, ואכן ביאר את הסוגיה באופן שונה:

וקאמ' רבא שמא ימצא גלוסקא יפפיה ודעתיה עילוה, כלומ' חשובה בעיניו וקאי עלה באיסור בל יראה, וכי משכח לה ליבטלה ולמה צריך לבטל מיד אחר הבדיקה, דילמא משכח(ת) לה לבתר איסורא וכו', ואפי' הוה מצי לבטלה שגגת לאו בל יראה ובל ימצא איכא, אלא דעדיפא קא משני דאפי' במזיד עבר.

[תוספות הרא"ש ו: ד"ה שמא]

לדברי התוספות רא"ש, הגמרא אכן יכולה הייתה לדחות את הקושיה באופן שונה ולומר שביטול לא יועיל לאיסורי בל יראה ובל ימצא שעבר כבר עד עתה מחמת אותה גלוסקא, אלא "דעדיפא קא משני". יוצא אם כן, שלשיטת התוספות רא"ש, בדיקה לא מועילה כדי להתגבר על איסורי בל יראה ובל ימצא, ובכך הוא חולק אף על ההנחה הראשונה בדברי רש"י לעיל.

בעזרת ה' בשיעור הבא נדון בחיוב בדיקת חמץ בבית שכור.