בשיעורים הקודמים עסקנו באיסורי השהיית החמץ ובחובת השבתתו מדאורייתא. בשיעור הנוכחי נעסוק בדין ביטול החמץ, ובשאלה כיצד הוא מועיל למלא את דרישת התורה לסילוק החמץ מהרשות.

שנינו במשנה:

ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו מבטלו בלבו.

[מט.]

במשנה מבואר שאדם שאין ביכולתו לבער את החמץ, רשאי להסתפק בביטול בלבד. בגמרא [ד: י.] נאמר שאדם שביטל את חמצו חייב בבדיקת חמץ מדרבנן בלבד. הראשונים עסקו בבירור טעם הדבר, מהו טיבו של הביטול וכיצד הוא מועיל כדי להתיר את איסורי השהיית החמץ בפסח. רש"י כותב בעניין דין ביטול:

דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה דלב היא השבתה.

[רש"י ד: ד"ה בביטול]

ובמקום אחר:

דסגי ליה בבטול בעלמא, אי מסיח דעתיה מיניה ומשוי ליה כעפרא.

[רש"י ד. ד"ה חובת]

מדבריו עולה שדין ביטול נלמד מהמילה "תשביתו", ועניינו יחסו הנפשי של האדם על החמץ. בכדי לבטל את החמץ על האדם לשוות בדעתו שחמצו שווה לעפר[1]. נראה שכך סובר גם הרמב"ם:

ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.

[רמב"ם חמץ ומצה פ"ב ה"ב]

תוספות חולקים על רש"י, ומסיקים שפעולת הביטול מבוססת על מנגנון שונה:

ואומר ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.

[תוספות ד: מדאורייתא]

לשיטתם, הבסיס לאיסורי השהיית החמץ הוא בעלות על החמץ, והחזקת האדם את החמץ ברשותו. כאשר אדם מפקיר את חמצו, שוב הוא אינו בעלים עליו ואינו עובר עליו באיסורי בל ייראה ובל יימצא.

עמדת תוספות מתאימה לדברי הגמרא ממנה עולה שלא ניתן לבטל את החמץ לאחר השעה השישית:

דילמא משכחת ליה לבתר איסורא, ולאו ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל. דאמר רבי אלעזר: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים, וחמץ משש שעות ולמעלה.

[ו:]

נימוק הגמרא לכך שלא ניתן לבטל חמץ לאחר זמן איסורו הוא "ולאו ברשותיה קיימא". לפי תוספות דברי הגמרא ברורים: דין ביטול מבוסס על הפקר החמץ, לאחר זמן האיסור, החמץ אינו ברשות האדם ולכן אין ביכולתו להפקיר אותו. לעומת זאת, לפי הסברו של רש"י את דין ביטול, קשה להבין את ההגבלה לבטל לאחר זמן האיסור. מדוע העובדה שהחמץ אינו ברשות האדם מונעת ממנו להתייחס אל החמץ כדבר חסר ערך[2].

שיטה נוספת בביאור דין ביטול חמץ ניתן למצוא בדברי הרמב"ן. לאחר שהרמב"ן מאריך בקושיות על עמדת תוספות לפיה ביטול הוא מדין הפקר, עובר הרמב"ן לבאר את עמדתו ביחס לדין ביטול חמץ:

אלא כך אני אומר שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה, והיתר זה מדברי ר' ישמעאל הוא דאמר 'שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו', לומר דכיון שלא הקפידה תורה אלא שלא יהא חמץ שלו ברשותו, ואיסורי הנאה אינן ממון ולא קרינן ביה 'לך', בדין הוא שלא יעבור עליו בכלום, אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בשני לאוין מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו, לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה 'לך' כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו.

[רמב"ן ד: ד"ה אלא]

הרמב"ן סובר שדין ביטול מבוסס על דברי ר' ישמעאל[3] בגמרא. מעיקר הדין, כיוון שחמץ לאחר זמן איסורו אסור בהנאה ובהנאה אין דין ממון, לא ניתן לחייב את האדם על השהיית החמץ כיוון שהחמץ אינו בבעלותו. אלא שכאשר האדם מעוניין בחמץ ורוצה בקיומו, חידשה התורה שבאופן כזה יעבור האדם על השהיית החמץ, כאילו היה ברשותו. ממילא, "זה שהסכימה דעתו לדעת תורה", וגילה דעתו שאינו מעוניין בחמץ, לא נכלל בחידוש התורה לעשות את החמץ כאילו הוא ברשותו, והחפץ מופקע מרשותו כפי שהיה אמור להיות מעיקר הדין[4].

אחת ההשלכות האפשריות למחלוקת הראשונים בגדר דין ביטול חמץ היא, האפשרות למנות שליח לביטול חמץ. הר"ן כותב:

וכתב הרב בעל העיטור ז"ל, דמסתבר דשליח מבטל... ואחרים חולקין, דכיון דבטול מתורת הפקר נגעי בה... שליח ודאי לא מצי מבטל, שהרי אם אמר אדם לחבירו הפקר אתה נכסי אין בכך כלום.

[ר"ן ג: ד"ה וכתב]

הר"ן מביא השיטה הסוברת ששליחות לא מועילה בביטול ונימוקם עימם – אם ביטול פועל מדין הפקר, כשם שלא ניתן להפקיר על ידי שליח, כך לא ניתן לבטל על ידי שליח. לכאורה, שאלת מינוי שליח לביטול חמץ תלויה במחלוקת הראשונים בגדר ביטול חמץ, מי שסובר שביטול מועיל מדין הפקר יאמר שאין שליחות לביטול חמץ, ואילו הראשונים החולקים בגדר הביטול יאמרו שניתן לבטל חמץ על ידי שליחות. ברם, מדברי הבית יוסף יש ללמוד שאין לתלות את שתי המחלוקות זו בזו:

ולי נראה דאף על גב דביטול מדין הפקר נגעו בו שפיר יכול לבטל על ידי שליח, משום דכיון דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, בגלויי דעתא דלא ניחא ליה דלהוי ליה זכותא בגויה כלל סגי.

[בית יוסף סימן תל"ד]

הבית יוסף סובר שאף אם נאמר שביטול מועיל מדין הפקר, יש להבחין בין הפקר 'רגיל' ובין ביטול מדין הפקר. בהפקר 'רגיל' החפץ נמצא ברשות האדם לגמרי, בעוד בביטול מדין הפקר החמץ אינו ברשותו ממש ורק "עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו". העובדה שמדובר בבעלות חלשה מאפשרת 'להקל' בדרישות מעשה ההפקר, וממילא לאפשר את קיומו גם על ידי שליח. הב"ח חולק על דברי הבית יוסף וסובר שלמאן דאמר ביטול מדין הפקר, לא ניתן למנות שליח על ביטול חמץ. עם זאת, הב"ח טוען ששאלת מינוי שליח לביטול תלויה במחלוקת נוספת:

ועוד נראה דבעל העיטור לא כתב מבטל אלא מפני שהוא סובר דביטול לאו מטעם הפקר הוא... אבל לדעת שאר גאונים (ד ב תוד"ה מדאורייתא) דביטול מטעם הפקר לא מצינן למילף דיכול לבטל על ידי שליח... דכיון דהוא מדין הפקר ממילא לא מהני ביה שליח... ותו נראה דבעל העיטור אזיל לטעמיה דהמבטל צריך לברך על ביטול חמץובעל כרחך שסבירא ליה... שצריך שיוציא בשפתיו... וממילא יכול לבטל גם כן על ידי שליח... אבל לפי דעת רוב גאונים דאין צריך להוציא כלל הביטול בשפתיו אלא במחשב בלבו לחוד סגי, אם כן היאך אפשר לומר שלוחו של אדם כמותו בדבר התלוי במחשבת הלב, דהא תניא בספרי 'לא יראה לך שאור – בטל בלבך', ומשמע בלבו הוא דצריך לבטל ולא בלבו של שלוחו.

[ב"ח סימן תל"ד]

הב"ח סובר שגם בעמדת הסוברים שביטול חמץ אינו מדין הפקר, יש לבחון את שאלת מינוי השליחות בביטול. לדבריו, הסוברים שביטול חמץ מתקיים בלב ולא בדיבור יודו שלא ניתן למנות שליח לביטול חמץ. מנימוקו של הב"ח נראה שאין כאן הבחנה בין מחשבה לדיבור גרידא[5]. אלא שסיעת הסוברים שהביטול הוא בלב ולא בפה חלוקים בהבנת גדר הביטול. לדידם, פעולת הביטול היא פעולה פרסונלית, "בטל בלבך". הביטול מבוסס על תודעתו האישית של האדם ביחס לחמצו, וזו לא ניתנת למימוש על ידי שליח כמובן.

לסיכום: בשיעור היום עסקנו בביאור דין ביטול חמץ. הצגנו את עמדת רש"י והרמב"ם, לפיה ביטול החמץ מבוסס על יחסו הנפשי של האדם אל החמץ. האדם מחשיב את החפץ כעפר, וכך הוא אינו עובר באיסור על השהייתו ברשותו. תוספות חולקים על עמדה זו, וסוברים שביטול משמעותו הפקר החמץ. לבסוף ציינו את עמדת הרמב"ן, הסובר שבכך שגילוי דעתו של האדם שאינו רוצה בקיום החמץ, והסכמתו ל'דעת התורה', מאפשרים את הוצאת החמץ מרשותו.

בחלקו השני של השיעור דנו באפשרות למנות שליח לביטול חמץ. ראינו את דברי הר"ן מהם עולה שהיכולת למנות שליח לביטול חמץ תלויה בגדר דין ביטול – אם ביטול מדין הפקר, לא ניתן לבטל על ידי שליח. ואילו הסוברים שביטול אינו מדין הפקר יורו שניתן לבטל על ידי שליח. ציינו לדברי הבית יוסף הסובר שאף למאן דאמר ביטול מדין הפקר, ייתכן שניתן לבטל על ידי שליח משום שמדובר בהפקר שתנאי קיומו קלים יותר מדין ההפקר ה'רגיל'. לבסוף למדנו את דברי הב"ח הסובר שאף למאן דאמר ביטול אינו מדין הפקר, ייתכן שלא ניתן יהיה לבטל על ידי שליח. נימוקו של הב"ח לקביעתו זו היא שאם מבינים שדין ביטול מבוסס על יחסו הנפשי האישי של האדם אל החמץ, מסתבר שאין משמעות למינו שליח לביטול חמץ.

בעזרת ה' בשיעור הבא נדון בדין בדיקת חמץ.

להערות ולתגובות: איציק וולטרס

Itzikw7@gmail.com