רמב"ן שמות פרק יב פס' יט
אבל המדרש הזה שדרשו מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך אינו אלא להוציא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי. וכן שנויה במכילתא: 'בבתיכם למה נאמר, לפי שנאמר בכל גבולך, שומע אני כמשמעו, ת"ל בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אף על פי שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו, יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפל עליו מפולת אף על פי שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו' וכו'. ופירושה, שהיה במשמע ולא יראה לך בכל גבולך שלא נניח חמצנו בכל גבולינו אפילו בבית של נכרי, ולכך בא בבתיכם להוציא ביתו של נכרי.
ולמדנו מן הברייתא הזו שלא הוזהרנו מן התורה אלא שלא נקיים חמץ שלנו ברשותנו, בין בבתינו בין בגבולינו, אבל אם הפקדנו אותו ביד גוי בבית שלו אין אנו עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא. וכן הדבר, שאם לא תאמר כן, על חמץ שלו עובר בכל מקום ואפילו הפקידו ביד גוי במדינת הים, ועל של נכרי אינו עובר עליו אפילו בביתו של ישראל, ואם כן למה נאמר 'בבתיכם' ולמה נאמר 'בגבולך', אין בין בתינו וגבולנו לבתי הגוים וגבוליהם הפרש, אלא שלא הוזהרנו כלל מן התורה אלא מרשותנו. אבל מדברי סופרים הוצרכנו לבער חמץ שלנו מכל מקום.
ולפי זה אמרו בגמרא: 'ייחד לו בית אינו עובר עליו', לומר שחמץ של נכרי שקבל עליו אחריות אף על פי שנדון כשלו אינו אסור אלא ברשות ישראל, אבל ברשות גוי מותר, ואפילו מדבריהם לא גזרו עליו כלל. והרב לא סבר כן בפירוש גמרא דפסחים.
[רמב"ן פסחים ו. ד"ה הא דתניא]
הא דתניא יחד לו בית אינו זקוק לבער. פירש"י שלא קבלו עליו אלא אמר לו הרי הבית לפניך והניחו באחת הזויות, וזה תימא הוא שאם לא קיבל עליו אחריות אפי' לא ייחד לו בית נמי, אלא שרצה הרב ז"ל לפרש דהך ברייתא דינא קתני כלומר הפקידו אצלו סתם זקוק לבער דחייב באחריותו הוא מדין שומר חנם, אמר לו הרי הבית לפניך אינו זקוק לבער... ומ"מ אין הסוגיא עולה לנו לפי שיטה שלהם, דא"כ היכי דייקינן בה למימרא דשכירות קניא, בין בית שלו בין של אחרים כיון שאינו חייב באחריותו אינו זקוק לבער, וקנין בית של שוכר לענין האחריות אינו לא מעלה ולא מוריד, ועוד דהוה ליה לאיתויי קרא משום שנאמר לך.... אבל פי' ייחד לו בית אין זקוק לבער אף על פי שהפקידו באחריות קאמר, וקס"ד מעיקרא משום דשכירות קניא והוה ליה ביתו של גוי, וחמצו של גוי ברשות הגוי אף על פי שקיבל עליו ישראל אחריותו אין זקוק לו, דהפקידו אצלו דוקא שנינו כך פירש ר"ת וכן כתב הראב"ד ז"ל. וכמדומים היינו שלא נאמרו דברים אלו אלא בחמצו של גוי, עד שמצאתי במכילתא בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כמשמעו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אף על פי שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו יצא חמצו של נכרי שהוא ברשותו של ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אף על פי שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו, למדנו מכאן שדין חמצו של ישראל עצמו כדין חמץ של נכרי שקבל עליו אחריות, ותרוייהו ברשות ישראל עובר ברשות הגוי אינו עובר דבתיכם כתיב, ומעצמו הוא מוכרע שאם אין אתה אומר כן נמצאת אומר חמץ שלך אפי' מופקד ביד גוי בעיר [אחרת] אתה עובר עליו ואף על פי שאינו בביתך ולא בגבולך, חמץ שאינו שלך אפילו בביתך אין אתה עובר עליו, והתורה אמרה גבולך ובתיכם.
תוס' רי"ד פסחים ו. ד"ה ולמימרא
מה שדקדקתי מיכן במהדורא קמא שהמפקיד חמצו בביתו של גוי שאינו עובר בבל יראה ובל ימצא דהא לאו בגבולו קאי ולא בביתו קאי וקרא לא אסר אלא בבתיכם ובכל גבולך אינו נ"ל שא"כ יטמין אדם חמצו ברה"ר או ברשות הגוים ויפטר לא היא דכל היכא דקאי ברשותי' קאי בין אם הטמינו בשום מקום בין אם הפקידו בבית הגוי ולא שרינן כשייחד לו מקום אלא דוק' בחמצו של גוי דאע"ג דקיבל אחריותו עליו מ"מ כל היכא דקאי דגוי הוי ואם רוצה הגוי ליטול חמצו אין ישראל יכול לעכבו ומן דינא הי' דלא ליעביר ישראל עלוי' דקרינא בי' שלך ולא של אחרים אלא משום דכתיב לא ימצא דמשמע אפילו של גוי אסרי' לי' ולא אסרי' רחמנא אלא בביתו (של גוי) ושיהי' מצוי לו בכל ביתו אבל אם ייחד לו מקום שאינו מצוי בכל ביתו לא אסרו אבל חמצו של ישראל כל היכא דקאי דיד' הוי וברשותי' ואין לנו כח להתירו שהכל היא ברשותי' שהרי יכול להקדישו בכל מקום שהיא עומד ואף על גב דבעינן ואיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ומאי דאמרן לעיל אין לי אלא בבתים בבורות שיחים ובמערות מנין ת"ל בכל גבולך דמשמע דוקא בגבולו היא עובר אבל ברה"ר וברשות הגוי אינו עובר לא דרשי' הכי אלא בחמצו של גוי דנפקא לן מלא ימצא שאם קיבל עליו אחריות שהיא עובר בלאו אם תופסו בביתו וריבה נמי בורות שיחין ומערות מכל גבולך שאע"פ שאינו שלו כיון דקיבל עליו אחריות אסור ודוקא בחמצו של גוי בעינן גבלך אבל בחמצו של ישראל בכל דוכתא דהוי עבר עלוי' כיון דברשותי' קאי והכי בפירקין דלקמן אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ד"ה עובר ואמרי' התם אף על גב דהרהינו אצלו דגוי לא קני משכונו דישראל וברשותא דישראל קאי אף על גב דקאי בביתו של גוי ומשכנו אצלו ומש"ה עובר עליו ה"נ כיון דחמץ דישראל היא אף על גב דקאי בבית הגוי בבית ישראל קרינא בי' כיון דאי בעי למישקלי' לא מצי גוי מעכב עלוי'.
[ט"ז או"ח סי' תמ ס"ק ד]
דאמרי' דף ה' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי מ"ה אם החמץ באחריות ישראל חייב אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר ומשני שאני הכא דא"ק לא ימצא מזה ראינו דהתורה באה כאן להוציא ממה דקי"ל בעלמא לאו כממון דמי מ"מ כאן כממון דמי לענין חמץ מכח לא ימצא.
שו"ת שאגת אריה סי' עז "מסתבר לי... לא שייך ביטול והפקר"
מסתבר לי הא דקי"ל ברפ"ק דפסחים (דף ה) דחמץ של אחרים וקיבל עליו הנפקד אחריות עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא מטעמא דכיון דאילו מיגנב ואילו מיתבד בעי לשלומי ברשותי' קאי וכדידי' דמי. דבחמץ זה לא מהני ביטול שאע"פ שביטלו עובר עליו דבשלמא בחמץ שלו מהני ביטול מדין הפקר אבל חמץ זה שאינו שלו אלא שחידש רחמנא לעבור עליו בבל יראה משום גורם לממון אילו מיגנב או מיתבד בעי לשלומי כדידיה דמי אף על גב דבכל התורה כולה דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואפי' לר"ש דס"ל כממון דמי ה"מ היכא דליתא בעינא אבל הכא דהא איתא והדרא בעינא מודה דלאו כממון דמי כדאמר התם א"כ כי מבטלו ומפקירו מאי הוי הא קודם ביטול נמי לאו דידיה הוא אלא שחייבו רחמנא משום גורם לממון והרי אחר ביטול והפקר אכתי גורם לממון הוא כדמעיקרא ועוד מאי ביטול והפקר שייך במה שאינו שלו מאי מבטל ומאי מפקיר דהא אהא מילתא דחייבו רחמנא משום גורם לממון לא שייך ביטול והפקר.