בשעה טובה אנו פותחים את סדרת השיעורים על יסודות מסכת פסחים. בשיעור זה נפתח את העיסוק בדיני החמץ והמצה בעיון באיסור "בל יראה ובל ימצא". בעזרת ה' לאחר מכן נעסוק בגדרי מצות "תשביתו" ובדין בדיקת חמץ.

בפרשיית "החודש הזה לכם" פותחת התורה בציווי על שחיטת ואכילת הפסח, ולאחר מכן מצווה על ענייני החמץ והמצה:

שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם, כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי... בראשן בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצת, עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם, כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ. כל מחמצת לא תאכלו, בכל מושבתיכם תאכלו מצות. [שמות יב, טו-כ]

בפסוקים אלו מצווה התורה על השבתת החמץ ומזהירה שלא ימצא חמץ בבתים.

מעין זה נאמר בפרשיית "קדש לי כל בכור":

ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ... שבעת ימים תאכל מצת וביום השביעי חג לה'. מצות יאכל את שבעת הימים, ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך. [שמות יג, ג-ז]

אף בפרשייה זו מוזכרים איסור אכילת חמץ ומצות אכילת המצה, אך לגבי איסור הימצאות חמץ יש הבדל בין שתי הפרשיות: בפרשיית "החודש הזה לכם" האיסור הוא על הימצאות חמץ בבית, ולא מוזכרת הגבלה ביחס לטיבו של החמץ. לעומת זאת, בפרשיית "קדש לי" האיסור הוא על הימצאות¹ החמץ "בכל גבולך", ומן הכתוב "ולא יראה לך" נראה שהאיסור הוא דווקא בחמץ השייך לך². על פי זה יש לשאול: מהו איסור הימצאות חמץ? האם האיסור תלוי בבעלות על החמץ או במקום הימצאות החמץ?

כדי לענות על שאלה זו, נראה כיצד דרשו חכמים כתובים אלו.

במכילתא דרבי ישמעאל נאמר:

בבתיכם – למה נאמר? לפי שנאמר 'בכל גבולך', שומע אני כמשמעו. תלמוד לומר 'בבתיכם' – מה בתיכם ברשותכם אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אף על פי שיכול לבערו אבל אינו ברשותו, יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אף על פי שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו.

[מכילתא מסכתא דפסחא פרשה י]

דרשת המכילתא לומדת מהכתוב "בבתיכם" שהאיסור נאמר רק כאשר החמץ נמצא ברשותו של ישראל, ומכך היא מסיקה שאין איסור בהימצאות חמץ של ישראל ברשות נכרי. בנוסף, דרשה זו ממעטת חמץ של נכרי שנמצא ברשות ישראל משום ש"אינו יכול לבערו"³. עולה מכך, שלפי המכילתא איסור הימצאות חמץ אינו תלוי בבעלות על החמץ אלא במקום הימצאותו: ישראל אינו עובר על איסור בחמץ שלו שאינו נמצא ברשותו, ולולי הנימוק ש"אינו יכול לבערו" ישראל היה עובר על חמץ של גוי הנמצא ברשותו⁴.

בגמרא מובאת דרשה שונה:

תנו רבנן, 'שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם', מה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר 'לא יראה לך שאר ולא יראה לך חמץ בכל גבלך'? לפי שנאמר 'לא יראה לך שאר' – שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי? תלמוד לומר 'לא ימצא'. אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו ואין שרוי עמך בחצר, נכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר מנין? תלמוד לומר 'לא ימצא בבתיכם'. אין לי אלא שבבתיכם, בבורות בשיחין ובמערות מנין? תלמוד לומר 'בכל גבלך'. [פסחים ה:]

הגמרא ממעטת חמץ של נכרי מהכתוב "לא יראה לך" – "שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה". בנוסף, הגמרא לומדת מהכתוב "בכל גבלך" שהאיסור נאמר לא רק בבתים אלא גם בבורות, שיחין ומערות. נראה מכך כי לשיטת הגמרא האיסור קיים רק בחמצו של ישראל, וייתכן שלשיטה זו אין כל משמעות למקום הימצאות החמץ, אלא האיסור הוא בעצם העובדה שחמצו מצוי בפסח.

מדברי הראשונים עולה מחלוקת בעניין זה, האם לשיטת הגמרא איסור בל יראה ובל ימצא קיים גם כאשר החמץ אינו ברשות השייכת לו.

רש"י כותב בפירושו לתורה:

לא ימצא בבתיכם – מנין לגבולין? תלמוד לומר 'בכל גבולך'. מה תלמוד לומר 'בבתיכם'? מה ביתך ברשותך אף גבולך שברשותך, יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קיבל עליו אחריות. [רש"י שמות יב, יט]

לפי דבריו, איסור הימצאות חמץ קיים גם כאשר החמץ אינו ברשותו. על פי זה מבאר רש"י, שהכתוב "לא ימצא בבתיכם" מלמד שהאיסור אינו קיים בחמץ של נכרי הנמצא אצל ישראל ולא קיבל עליו אחריות, הואיל והחמץ אינו בבעלותו.

הרמב"ן תמה על דברי רש"י, כיצד הכתוב "לא ימצא בבתיכם" ממעט חמץ של נכרי שלא קיבל עליו אחריות:

ואינו מכוון אצלי, שאין במשמע 'ברשותך' להוציא חמץ של נכרי, שהרי ברשותו הוא, ובתים וגבולין שוין הן בו, שהרי שתיהן רשות שלו וממון של אחרים. ועוד, שחמץ של נכרי שלא קיבל עליו אחריות אינו בא בהיקש הזה, שאין של בתים פשוט להיתר יותר משל גבולין, אבל בבתים הוא במשמע איסור מן המקרא הזה דכתיב 'לא ימצא', והתירו יוצא לנו מדכתיב 'לא יראה לך שאור' – שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה... אבל המדרש הזה שדרשו 'מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך', אינו אלא להוציא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי. וכן שנויה במכילתא... [רמב"ן, שם]

לדברי הרמב"ן, קיימים שני דינים שונים הנלמדים משני הכתובים: "לא ימצא בבתיכם" ו"לא יראה לך". הכתוב הראשון מלמד שהאיסור קיים רק בחמץ הנמצא ברשותו, ואילו הכתוב השנימלמד שהאיסור קיים רק בחמץ השייך לו. בשל כך טוען הרמב"ן, כי הדין שאין איסור בחמצו של נכרי הנמצא ביד ישראל ללא קבלת אחריות, אינו נלמד מ"לא ימצא בבתיכם" (כדברי רש"י), אלא מ"לא יראה לך".

הרא"ם [שם] מבאר שלשיטת רש"י הכתוב "לא ימצא בבתיכם" מתפרש באופן אחר. לדידו, "בבתיכם" אינו מתפרש באופן פיזי, כאוסר על הימצאות החמץ בביתו, אלא כמבטא שליטה ובעלות⁵. לפי זה, קיים איסור שבפסח יימצא חמץ הנתון בבעלותו.

נמצא, אם כן, שבין לרש"י ובין לרמב"ן איסור הימצאות חמץ קיים רק בחמץ השייך לו, והם נחלקים בדין חמצו הנמצא מחוץ לרשותו: לפי רש"י יש בכך איסור, ואילו לפי הרמב"ן אין בכך איסור⁶.

עם זאת, רש"י כותב בביאורו לסוגיה:

דמדכתב 'לך' משמע מינה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה בגבולין של אחרים, כגון נכרי, ושל גבוה, אם הקדישם לבדק הבית. [רש"י ה: ד"ה לפי שנאמר]

מכך שרש"י מעמיד את דרשת "אבל אתה רואה של אחרים" ביחס לנכרי, יש אחרונים [פני יהושע, שם; ביאור הגר"א תמג, ב] המדייקים שלשיטתו דרשה זו כלל אינה מלמדת שהבעלות היא תנאי באיסור "בל יראה ובל ימצא". לפי שיטה זו, דרשה זו ממעטת חמץ של גוי בלבד, אך אדם עובר על חמץ של ישראל אחר הנמצא ברשותו גם ללא כל קבלת אחריות על החמץ⁷.

משיטה זו עולה כי הבעלות כלל אינה תנאי באיסור "בל יראה ובל ימצא", ואדם עובר גם על חמץ שאין לו כל שייכות לגביו; עצם הימצאות חמץ של ישראל ברשותו בפסח אסורה⁸.

בשולי הדברים נעיר, שייתכן שהשיטות השונות בעניין זה תלויות בטעם האיסור. ניתן להבין שאיסור "בל יראה ובל ימצא" הוא כעין סייג של התורה שלא יבוא לידי אכילת החמץ⁹. לפי טעם זה, מסתבר שהאיסור קיים בכל חמץ הנמצא ברשותו, גם כאשר הוא אינו בעלים עליו¹⁰. לעומת זאת, אם איסור "בל יראה ובל ימצא" נובע מכך שהחמץ בפסח הוא מאוס ומרוחק¹¹, ייתכן שעצם החזקת חמץ בפסח אסורה, גם אם החמץ כלל אינו ברשותו ואינו בהישג ידו¹².

בעזרת ה' בשיעור הבא נשלים את הדיון בגדר איסור "בל יראה ובל ימצא", ונעסוק בסוגיית חמץ של גוי המופקד ברשות ישראל.