רקע
המשנה בתחילת המסכת דנה בגבולות הארץ לעניין התקנה. הגמ' דנה בהרחבה בהיבטים שונים של גבולות הארץ ושל העניינים המסתעפים מעניין זה. אנו נעסוק במסגרת זו בעניינים הנוגעים לתקנת 'בפני נכתב ובפני נכתב' בלבד.
הסבר הסוגיה
המביא גט ממדינת הים, צריך שיאמר 'בפני נכתב ובפני נחתם'. רבן גמליאל אומר: אף המביא מן הרקם ומן החגר. רבי אליעזר אומר: אפילו מכפר לודים ללוד. וחכמים אומרים: אינו צריך שיאמר 'בפני נכתב ובפני נחתם' אלא המביא ממדינת הים והמוליך. והמביא ממדינה למדינה במדינת הים, צריך שיאמר 'בפני נכתב ובפני נחתם'. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו מהגמוניא להגמוניא. רבי יהודה אומר: מרקם למזרח ורקם כמזרח, מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום, מעכו לצפון ועכו כצפון. רבי מאיר אומר: עכו כארץ ישראל לגיטין. [משנה ב.]
המשנה מביאה דעות שונות בתנאים ביחס למקומות בהם נוהגת תקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם', והגמ' [ד.] מבארת שקיימות בעניין זה שלוש שיטות:
א.לפי תנא קמא התקנה אינה נוהגת בעיירות הסמוכות לארץ ישראל.
ב.לפי רבן גמליאל התקנה נוהגת בעיירות הסמוכות לארץ ישראל, ואינה נוהגת בעיירות המובלעות בתחום ארץ ישראל.
ג.לפי רבי אליעזר התקנה נוהגת בכל העיירות שאינם בתחום ארץ ישראל (באין חילוק בין סמוכות למבולעות) - "שלא תחלוק במדינת הים".
ביסוד הדברים עומדת העיקרון שאמנם המשנה מחלקת בין ארץ ישראל לחו"ל[1], אך החילוק ביסודו אינו נובע מחמת מעמדם ההלכתי השונה (בדומה לחילוק הקיים ביניהם לגבי מצוות התלויות בארץ וכדו'), אלא מטעם מציאותי: במדינת הים "אין בקיאין לשמה" ו"אין עדים מצויין לקיימו", ולכן חכמים תיקנו שהמביא גט ממדינת הים צריך לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם'. ואם כן, יש לדון במקומות שמבחינת הגדרתם העקרונית הם חוץ לארץ, אך ייתכן וטעם התקנה אינו קיים לגביהם: האם אכן טעם התקנה אינו קיים במקומות אלו, והאם חכמים חילקו בין מקומות אלו לשאר חו"ל או שהם קבעו באופן גורף שבכל חו"ל תקנה זו קיימת - "שלא תחלוק במדינת הים".
חיזוק לדברים אלו מדברי הגמ' [ו.]: "בבל, רב אמר: כארץ ישראל לגיטין". הגמ' מבארת כי לשיטתו דין בבל שונה משאר חו"ל, והתקנה אינה נוהגת בה. הטעם לכך נובע מהעיקרון דלעיל: החילוק ביסודו אינו בין ארץ ישראל לחו"ל, אלא בין מקום בו "אין בקיאין לשמה" ו"אין עדים מצויין לקיימו" למקום בו 'בקיאין לשמה' ו'עדים מצויין לקיימו'. בשל כך, הואיל ובבל שווה לארץ ישראל לעניין זה, סובר רב שהתקנה אינה נוהגת בה.
לאור דברים אלו מחדש הרמב"ן [ה. ד"ה אי לאו] חידוש להלכה: "ואי לאו דמסתפינא מרבוותא ז"ל הוה אמינא דהאידנא ארץ ישראל כחוצה לארץ לגיטין, דהא בעונותינו לא קביעי בה בתי דינין ולא שכיחי"[2]. לדבריו, בזמן הזה, הואיל ומבחינה מציאותית ארץ ישראל דומה לחו"ל בכך ש"לא קביעי בה בתי דינין ולא שכיחי", תקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם' נוהגת גם בה. הרמב"ן מוסיף וכותב: "וליכא למימר דכיון דלא גזור בארץ ישראל מתחילה לא גזרינן השתא, דהא רבן שמעון בן גמליאל מצריך בעססיון שבארץ באותה מדינה". הרמב"ן מוכיח את דבריו מדברי רבן שמעון בן גמליאל שבמשנה, בהם מבואר שהתקנה אמורה "אפילו מהגמוניא להגמוניא", והגמ' [ד:] מבארת את דבריו: "ואמר רבי יצחק: עיר אחת היתה בארץ ישראל והיו בה ב' הגמוניות שהיו מקפידין זה על זה, לפיכך הוצרכו לומר מהגמוניא להגמוניא". מבואר אם כן, שהתקנה ביסודה אינה מוגבלת למקומות מסוימים, אלא היא אמורה בכל מקום שהחששות הקיימים בחו"ל שייכים גם בו. הרמב"ן מוסיף וכותב: "ואפילו תימא דרבנן פליגי עליה, התם בעיר אחת אי אפשר דלא משתמטי וידעי הני בהני, אבל ממדינה למדינה בכל מקום דלא שכיחי צריך, שמתחילה כך היתה גזירה כל מקום שאינן מצויין צריך לקיימו", והרמב"ן מוכיח את דבריו מדברי הגמ' דלעיל לגבי בבל.
על פי האמור יש לדון בדברי רבי יהודה שבמשנה המפרט את גבולות הארץ, "מרקם למזרח ורקם כמזרח, מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום, מעכו לצפון ועכו כצפון", האם גבולות אלו שווים לגבולות הארץ לשאר דיני התורה: מחד, ניתן להבין שהואיל ותקנת חכמים ביסודה תלויה במציאות ולא במעמד ההלכתי של המקום - גבולות הארץ לעניין זה שונים מגבולותיה לשאר דיני התורה; מאידך, ניתן להבין שחכמים לא יצרו לצורך תקנה זו מערכת גבולות שונה, אלא הגדירו שבכל ארץ ישראל על פי גבולותיה ההלכתיים החששות הקיימים בחו"ל אינם שייכים, וכך כעיקרון גבולות הארץ לגבי תקנה זו שווים לגבולותיה ביחס לשאר דיני התורה.
בעניין זה נחלקו בעלי התוס'. תוס' [ב. ד"ה ואשקלון] מביאים את קושיית רבנו תם כיצד רבי יהודה קובע שאשקלון אינה בכלל ארץ ישראל: "הקשה רבנו תם, דאשקלון מארץ ישראל היא, דכתיב ביהושע 'זאת הארץ הנשארת וגו' האשדודי והאשקלוני', וכתיב 'הפילה לישראל לנחלה כאשר צויתיך', ואחר כך לכדוה כדכתיב בשופטים 'וילכוד יהודה את עזה ואת אשקלון ואת גבולה'". רבנו תם מתרץ: "ואומר רבנו תם, דעולי בבל לא כבשוה". מדבריו עולה שגבולות המשנה זהים לגבולות עולי בבל (=גבולות החיוב במצוות התלויות בארץ בזמן הזה). רבנו תם דן על פי שיטתו במעמדה של עכו: "ועכו אף על גב דכבשוהו עולי בבל, כדאמר בסוף כתובות: 'רבי אבא הוה מנשק כיפי דעכו', ובפרק מי שאחזו פריך: 'למימרא דעכו לאו מארץ ישראל הוה, הא כי הוו מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי מהדדי, לפי שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ'. אמר רבנו תם דלא קשה מידי, דעכו היתה חציה בארץ וחציה בחו''ל, כדמוכח בירושלמי, והכא מיירי באותו צד שבחוצה לארץ". אם כן, על פי שיטתו שגבולות המשנה הם גבולות עולי בבל, רבנו תם נזקק לחדש שדברי המשנה אמורים ביחס לחציה האחד של עכו, ואילו המקורות בהם מבואר שעכו היא חלק מארץ ישראל מדברים על חציה האחר של העיר[3].
תוס' מביאים בשם ר"י קושיות שונות על שיטת רבנו תם, ובעקבותיהם נוקט ר"י בשיטה שונה: "ואמר ר"י דאפילו בצד של ארץ ישראל צריך לומר 'בפני נכתב' וכו,' לפי שהוא בסוף הגבול ורחוק מעיקר ישוב ארץ ישראל ומופלג מן הישיבות ובתי דינים. וכן יש לתרץ גבי אשקלון וגבי רקם וחגר". לדברי ר"י, מערכת הגבולות המפורטת בדברי רבי יהודה היא מערכת ייחודית לתקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם', שכן יש מקומות הנמצאים בתוך גבול ארץ ישראל שהצריכו לומר בהם 'בפני נכתב ובפני נחתם' - "לפי שהוא בסוף הגבול ורחוק מעיקר ישוב ארץ ישראל ומופלג מן הישיבות ובתי דינים".
מדברי הרמב"ם עולה שיטה שלישית בעניין זה. הרמב"ם בהלכות גירושין [פ"ז ה"י] כלל אינו מפרט את הגבולות המצוינים במשנה, אלא כותב באופן כללי: "ובהלכות תרומות יתבארו תחומי ארץ ישראל". ובהלכות תרומות [פ"א ה"ז] כותב הרמב"ם: "אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים? מרקם שהוא במזרח ארץ ישראל עד הים הגדול, מאשקלון שהיא לדרום ארץ ישראל עד עכו שהיא בצפון"[4]. מדבריו עולה שגבולות המשנה אינם גבולות עולי בבל אלא גבולות עולי מצרים[5]! שיטתו צריכה עיון: מסברה ניתן להבין שגבולות התקנה נקבעו על פי גבולות ארץ ישראל לעניין מצוות התלויות בארץ, וניתן להבין שגבולות התקנה הם גבולות ייחודיים לתקנה זו; אך מדוע שגבולות התקנה ייקבעו על פי גבולות עולי מצרים, והרי "קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא", וכיום החיוב במצוות התלויות בארץ הוא על פי גבולות עולי מצרים?!
נראה כי מדברי הרמב"ם עולה חידוש כפול:
א.חידוש בגדר ארץ ישראל: גם לאחר שקדושה ראשונה בטלה, רק החיוב במצוות התלויות בארץ פקע, אך עדיין גבולות עולי מצרים הם המגדירים את שטחה של ארץ ישראל[6].
ב.חידוש בגדר גבולות התקנה: גבולות התקנה הם על פי הגבולות המגדירים את שטחה של ארץ ישראל לכל דיני התורה - גבולות עולי מצרים.
רבי נחום פרצוביץ' [בחידושיו ב. אות ג] טוען שהמחלוקת בין הרמב"ם לשאר הראשונים היא עקרונית עוד יותר. הרמב"ם בהלכותיו אינו מזכיר את דין עיירות הסמוכות והמבולעות, והוא מציין לדברי רבי יהודה בלבד. כמו כן, הרמב"ם בפירוש המשנה [פ"א מ"ב] פוסק כרבי יהודה ואינו מתייחס למחלוקת התנאים לגבי עיירות הסמוכות והמבולעות. מכך נראה שלשיטת הרמב"ם ההבנה בה פתחנו, על פיה התקנה ביסודה אינה מחלקת בין ארץ ישראל לחו"ל אלא בין מקום שהחשש קיים למקום שהחשש אינו קיים, שנויה במחלוקת התנאים: תנא קמא, רבן גמליאל ורבי אליעזר נוקטים בשיטה זו, אך לשיטת רבי יהודה התקנה ביסודה נאמרה ביחס לחו"ל בלבד. ואם כן, לשיטת הרמב"ם, התקנה אינה נוהגת בארץ ישראל גם בזמן שהחששות לכשרות הגט ולערעור הבעל קיימים גם בה.
על דברים אלו יש להוסיף, שאמנם הרמב"ם [הל' גירושין, שם] מביא את דברי הגמ' שהתקנה אינה נוהגת בבבל, אך לפי האמור יש לבאר שזהו דין מיוחד לבבל, מחמת חשיבותה ומרכזיותה.
סיכום
הראשונים נחלקו מהם גבולות הארץ לעניין תקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם': לפי רבנו תם גבולות עולי בבל, לפי ר"י גבולות ייחודים לתקנה זו (המקומות בהם רוב ישראל מצויים), ולפי הרמב"ם גבולות עולי מצרים.
משיטת הרמב"ן ורוב הראשונים עולה שבעיקרון אין חילוק בין ארץ ישראל לחו"ל, אלא בין מקום שהחששות קיימים בו למקום שהחששות אינם קיימים בו. לעומת זאת, מדברי הרמב"ם ניתן להבין שנחלקו בכך התנאים, ולהלכה התקנה ביסודה נתקנה בחו"ל בלבד.
הלכה
השולחן ערוך [סי' קמב סעי' א] פוסק: "ונראה לי דהאידנא אפילו בארץ ישראל צריך לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם'".
[1]כדברי רש"י [ב. ד"ה המביא]: "כל חו"ל קרי ליה מדינת הים בר מבבל".
[2]הר"ן [א: ד"ה וסוגין] מביא את דבריו.
[3]מקורות אלו עוסקים באיסור יציאה מארץ ישראל ובחיבת הארץ. לכאורה, ניתן היה לחלק בין גבולות הארץ לעניין החיוב במצוות התלויות בארץ, שהם תלויים בכיבוש עולי בבל, לבין גבולות הארץ לעניין קדושתה העצמית. אמנם, מדברי רבנו תם עולה שלא כהבחנה זו, ולדידו גבולות עולי בבל אינם משמעותיים ביחס לחיוב במצוות התלויות בארץ בלבד, אלא הם מגדירים את שטחה של ארץ ישראל המקודשת. בשל כך, לשיטתו, איסור היציאה מארץ ישראל, דין ארץ ישראל לגבי תקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם' ו'חיבת הארץ' לגבי נישוק אבניה, תחומים בגבולות עולי בבל. הכפתור ופרח [פרק י] חולק על שיטה זו. לדבריו, קדושת ארץ ישראל ביסודה אינה מוגבלת לתחום עולי בבל – "שקדושת הארץ ומעלתה היא משעת נתינתה אל האבות הקדושים לא משעת הכבוש לחוד" – וגבולות עולי בבל משמעותיים ביחס לחיוב במצוות התלויות בארץ בלבד, חיוב התלוי בכיבוש הארץ. לפי זה קובע הכפתור ופרח, כי ביחס לקדושת הארץ ולמעלתה אין כל חילוק בין השטח הנמצא בתוך גבולות עולי בבל לשטח הנמצא מחוצה להם. [עיקר החילוק בין קדושת הארץ לעניין מצוותיה לחיבת הארץ, מבואר בדברי הרמב"ן [ד"ה מאשקלון], הכותב ביישוב קושיית רבנו תם מרבי אבא שהיה מנשק 'כיפי דעכו': "ואי נמי סבירא להו לא קדשה לעתיד לבא לענין תרומות ומעשרות, חביבא עלייהו, דהא איכא דאמרי קדושה שלישית יש להם, ואף-על-פי-כן ארץ ישראל בחיבתה היא עומדת ובקדושתה לעניין ישיבתה ודירתה". אמנם, נראה שדבריו אינם זהים לדברי הכפתור ופרח. לפי הכפתור ופרח, גבולות עולי בבל משמעותיים ביחס למצוות התלויות בארץ בלבד, אך לגבי שאר הדינים אין לגבולות עולי בבל כל משמעות. לעומת זאת, מדברי הרמב"ן משתמע – וכן עולה מדברי הריטב"א [ד"ה מאשקלון] – כי גבולות עולי בבל משמעותיים ביחס לכל העניינים ההלכתיים, אלא שקדושתה הסגולית של הארץ אינה תלויה בהם].
[4]מדברי הרמב"ם עולה שהמשנה מציינת את הגבול המערבי ואת הגבול המזרחי של ארץ ישראל (זאת בניגוד לשיטת רש"י [ב. ד"ה ורקם]), ואכמ"ל.
[5]כן נראה גם מדברי רש"י [ב. ד"ה ורקם].
[6]כן עולה גם מדברי הרמב"ם [הל' סנהדרין פ"ד ה"ו]: "וכל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה"; ועי' 'מנחת אביב' [עמ' 492-494] המרחיב בביאור שיטת הרמב"ם.
