רקע

כהשלמה לסוגיה הקודמת נעסוק בדין אישה המביאה את גיטה. הגמ' עוסקת בכך בשלהי הפרק השני [כד.].

הסבר הסוגיה

האשה עצמה מביאה את גיטה, ובלבד שהיא צריכה לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם'.

[משנה כג:]

מדברי המשנה [כג:] משתמע שתקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם' אמורה גם באישה המביאה את גיטה בעצמה. הגמ' [כד.] מקשה על כך: "אישה מכי מטי גיטה לידה איגרשה לה", ולכן היא מעמידה את המשנה כאשר הבעל ממנה את אשתו כשליח הולכה עד שתגיע למקום פלוני.

מדברי הראשונים עולות דרכים שונות בביאור קושיית הגמ'. רש"י [ד"ה איגרשה] כותב: "איגרשה לה - ואי בעיא למיקליה לגט מגורשת היא ואינה צריכה להביאו בפנינו אלא לראיה בעלמא, ולמה לה לומר 'בפני נכתב' הא לאו שליח היא". מדבריו עולה שקושיית הגמ' היא מדוע המשנה אומרת שאישה המביאה את גיטה צריכה לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם', והרי תקנה זו נתקנה רק בשליח ולא באישה שקיבלה את גיטה בעצמה בתורת גירושין. לכאורה, דברי רש"י אינם מבוססים על סברה אלא על גדרי התקנה: תקנת 'בפני נכתב ובפני נכתב' נתקנה בשליח בלבד[1]. אמנם הר"ן [ב. ד"ה וכתב] מבאר באופן שונה מדוע אישה אינה צריכה לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם': "דכל שנתגרשה כבר אינה צריכה קיום הגט, וטעמא דמילתא דכיון דמדינא לא צריך אלא מפני חשש שמא יבא הבעל ויערער, אין לחוש לערעורו אלא כשהוא נותנו לשליח להולכה, לפי שבשעה שהגט יוצא מתחת ידו אינו גומר ומגרש עדיין ולפיכך חוששין שמא ימלך ויערער, אבל כל שהוא נותנו לידה... הרי בשעה שהגט יוצא מתחת ידו גומר ומגרש, וכיון שאין לחוש שמא יבא ויערער הרי האשה מותרת לינשא אף על פי שלא נתקיים הגט, דכל היכא דליכא למיחש לערעור דבעל אין האשה צריכה לקיומו של גט". לדברי הר"ן, קושיית הגמ' מבוססת על סברה: החשש לערעור הבעל, שמחמתו תיקנו חכמים את חובת אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם', קיים רק בגט הניתן לידי שליח, ולא באישה המקבלת את גיטה בעצמה[2].

דרכים אלו בהבנת קושיית הגמ' תלויים במחלוקת עקרונית ביסוד תקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם'[3]: ההבנה המשתמעת מפשטות דברי רש"י מבוססת על התפיסה הרואה בתקנה קביעה של חכמים כיצד נתינת גט על ידי שליח צריכה להתקיים. לעומת זאת, דברי הר"ן מבוססים על תפיסה שונה, הרואה ביסוד התקנה את החשש לכשרות גט שאינו מקוים[4].

הרמב"ם [הל' גירושין פי"ב ה"ב] פוסק כמסקנה העולה מדברי רש"י: "הוציאה גט מתחת ידה ואמרה גירשני בעלי בזה הרי זו נאמנת ותנשא בו אף על פי שאינו מקויים, כמו שביארנו". הראב"ד [שם] משיג על כך: "אמר אברהם, אומר אני שיתקיים בחותמיו אף על פי שלא יצא עליו ערער". מדברי הראב"ד עולה שגט היוצא מתחת יד האישה אינו כשר ללא קיום.

בדומה לכך נחלקים הרמב"ם והראב"ד לגבי עבד ששטר שחרור יוצא מתחת ידו. הרמב"ם [הל' עבדים פ"ו ה"ז] כותב שהשטר אינו טעון קיום: "כשם שהאישה עצמה מביאה גיטה ואינה צריכה לקיימו, הואיל והגט יוצא מתחת ידה, כך העבד ששטר שחרור יוצא מתחת ידו אינו צריך לקיימו". הראב"ד [שם] משיג על כך: "איך סתם דבריו ואמר שאינן צריכין קיום, בודאי אם יערער בעל ואדון צריכין קיום, והשכל מורה שאף אם לא יערער אין להתיר אשת איש ואיסור עבד בלא קיום הגט". לדברי הראב"ד, בדומה לשטרי ממון, גם לגט אישה ושטר שחרור עבד אין תוקף ללא קיום[5].

הריב"ש [סי' שפה] מבאר, כי לשיטת הראב"ד הגמ' מקשה כיצד אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' מועילה, והרי אמירה זו מועילה רק בשליח, ואילו האישה אינה שליחה, שכן הגירושין חלו בשעת הגעת הגט לידה. בשל כך, למסקנת הגמ' באישה המביאה את גיטה הגט כשר רק לאחר קיום חתימות העדים[6].

מדברי הרשב"א [ד"ה אשה] עולה שיטה שלישית בביאור קושיית הגמ'. הרשב"א מביא את שיטת הרמב"ם, על פיה באישה המביאה את גיטה אין צורך לאמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם', ומקשה עליה: "וזה תימה, שהרי שנינו בפרק האישה שנתאלמנה, האישה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת, ואם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת"[7]. מטעם זה מבאר הרשב"א את קושיית הגמ' באופן שונה: "אלא מה שאמרו 'מכי מטי גיטא לידה איגרשה לה', לאו למימרא דכל שהגט יוצא מתחת ידה אין חוששין לו ואפילו בלא קיום, אלא לפי ששנינו האשה עצמה מביאה גיטה ואינה מגורשת עד שתביא גיטה ותאמר בפני נכתב ובפני נחתם, ולפיכך הקשו: וכי אין האשה מתגרשת אלא בשהבאתה לבית דין ותאמר 'בפני נכתב ובפני נחתם', והלא מכי נתנו לה הבעל נתגרשה". לפי דבריו, קושיית הגמ' היא מדוע המשנה אומרת שהגירושין חלו בשעת הבאת הגט לבית הדין ואמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם', והרי הגירושין חלו מיד בשעת הגעת הגט לידה. מדבריו משתמע כי אישה אינה נאמנת ללא אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם', אך אמירה זו מועילה גם לאחר חלות הגירושין.

שיטת הרשב"א טעונה ביאור: בסוגיה הקודמת התבאר שאמירה זו צריכה להיאמר דווקא בשעת נתינת הגט, ולכן שליח נתן את הגט ללא אמירה זו צריך לחזור ולתת את הגט בליווי אמירה זו[8]; כיצד, אם כן, אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' על ידי האישה מועילה גם לאחר נתינת הגט?! הרב אהרן ליכטנשטיין [שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין עמ' 252] מבאר, כי שיטת הראב"ד מבוססת על ההבדל בין האישה לשליח. מעמדו של השליח נובע מהשליחות המוטלת עליו, ולכן עם סיום השליחות הוא מאבד את הקשר שלו למעשה הגירושין, והוא אינו נאמן לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם'. מעמדה של האישה, לעומת זאת, נובע מהעובדה שהיא המתגרשת, ולכן גם לאחר חלות הגירושין היא ממשיכה להיות קשורה למעשה הגירושין, וכך היא נאמנת לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם'[9].

סיכום

לראשונים שלוש שיטות בדין אישה המביאה את גיטה לאחר שקיבלה אותו בתורת גירושין:

א.לפי רש"י והרמב"ם, היא מגורשת ואינה צריכה לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם'.

ב.לפי הראב"ד, היא אינה מגורשת עד שיקיימו את הגט.

ג.לפי הרשב"א, היא מגורשת אלא שעליה לומר לאחר מכן 'בפני נכתב ובפני נחתם'.

מחלוקת הראשונים נעוצה במעמדו של גט שאינו מקוים ובגדר תקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם' - האם היא מלמדת על חשש כללי בגט שאינו מקוים, או שזו תקנה שנתקנה בשליח בלבד.

הלכה

השולחן ערוך [סי' קמב סעי' יג] מביא בסתם את שיטת הרמב"ם, שאישה המביאה גט מותרת לשוק ללא קיום הגט. השולחן ערוך [שם, סעי' יד] מציין לדברי הריב"ש (המבוססים על השגת הראב"ד): "ויש חולקים ואומרים שאין להתירה לינשא על ידי גט שיוצא מתחת ידה, אם לא נתקיים בחותמיו, אף על פי שאין עליו עוררין, שמעולם לא שמעו מי שנהג קולא כזו".