ראו שנים שנתיחדה עמו, צריכה הימנו גט שני. אחד, אינה צריכה הימנו גט שני. אחד בשחרית ואחד בין הערבים, זה היה מעשה ובא ושאל רבי אליעזר בן תדאי לחכמים, ואמרו: אחד הן, ואין צריכה ממנו גט שני.

אלא מתני' בשראוה שנבעלה ור' יוחנן דאמר כי האי תנא ואנן קיי"ל כסתם מתני' ואף על פי שלא ראוה שנבעלה צריכה ממנו גט שני ואפילו נתן לה כספים אין אומרים זנות הוא ובאתננה נתן לה, והוא שנתיחדה בפני שנים והיו השנים ביחד אבל בפני עד אחד ואפי' בפני אחד בשחרית ואחד בין הערבים לא דאין כאן קידושין דאפילו בא עליה לשם קידושין אין קידושיו קידושין דהמקדש בעד אחד אין חוששין לקדושין, וגרסינן בתוספתא ראוה שנים שנתיחדה עמו צריכה ממנו גט שני, אחד אין צריכה הימנו גט שני, אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעשה ובא ושאל ר' אלעזר בן תדאי לחכמים ואמרו אחד אין צריכה ממנו גט שני, ומסתברא כגון שראה הוא את העדים אבל אם ראו אותו שנים מן החלון והם רואין ואינן נראין לו אינה צריכה ממנו גט שני לפי שאדם יודע שהמקדש בינו לבין עצמו שלא בפני עדים אף על פי ששניהם מודים אינה מקודשת הילכך כשבעל זה לא לשם קידושין בעל אלא לזנות בעלמא.

ואומר רמ"ה ז"ל, דאפילו לרבי יהושע בן קרחה דאמר אפילו ראו בזה אחר זה מצטרפין לעדות, דוקא בדיני ממונות דלא איברו סהדי אלא לשקרי, ובהודאתו נמי מתחייב, אבל בקידושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום בפחות משנים – אפילו קדיש באפי חד והדר קדיש באפי אחרינא ולא כלום הוא, דקמא קמא לא תפסי ביה קידושין, הילכך לא מצטרפי.

ובדברי הר"ן שם קשה לי שכתב דמש"ה לא מהני צירוף עדי' דקדושין כדיני נפשות דמי דקדושין שייך בנפשות הא בפשוטו ניחא כיון דקדושין בלא עדים לא תפסי, איך שייך לצרף ב' ביאות לקדושין, הא בכל ביאה וביאה דהי' בפני ע"א לא נתפסו הקדושין וצירוף ל"ש רק בהלואה אחר הלואה דלא איברי סהדי אלא לשקרי אבל ההלואה עצמה בלא עדים ג"כ מקרי הלואה בזה שייך דמצרפין דע"י הצירוף ידוע להב"ד האמת שהלוה אבל בקדושין אף דהאמת ידוע לנו דקדשה, מ"מ הלא לא נתפסו מעשי קדושין שהי' בפני ע"א וכיון דכל מעשה הקדושין בפני עצמה לא נתפס איך שייך צירוף באמת היכי דע"א מעיד דנתקדשה בפניו ביום פלוני בפני ב' עדים, וע"א מעיד על יום אחר דנתקדשה בפני ב' עדים שייך לדון אם מצרפין להעיד דנתקדשה בפני ב', אבל בנידון דהר"ן שם דנתייחדה בשחרית בפני ע"א ובערבית בפני ע"א פשיטא דל"ש צירוף לשווי קדושין וצע"ג.

שאלת אשה שיצא עליה קול חשש קדושין שקדשה ראובן. והוזקקו בית דין לענין ובאו לפניהם העדים שיצא הקול שהיו עידי הקידושין. וחקרו הבית דין את העדים זה שלא בפני זה ונמצאת עדותן מכוונת. ודברים אחרים שהם לא הזמינן ראובן המקדש להעיד אלא שראו אותו נכנס לבית שאותה האשה שם ואתרוג בידו ואחורי העדים אל פתח הבית. ושמעו שראובן זה אמר ראי אתרוג זה אני נותן לך לקדושין. ולא ראו שום נתינה בעולם מידו לידה. וכשיצא אותו ראובן מהבית ראה אחד מאלו העדים האתרוג ביד נערה אחרת שהיתה אתה בבית. ושמע עד זה שאמרה האשה לאחותה בעלת הבית ראי מה אמר זה. ואחר שנחקרה עדותן של עדים בבית דין כמו שנזכר כתבו בית דין לאשה שטר מעשה בית דין שאין שום חשש של קידושין בדבר זה והתירוה לינשא. הודיעני אם דנו יפה לפי עדותן של עדים אם לא. תשובה יפה דנו ויפה התירו ואיני רואה לפי עדותן של עדים שום חשש בדבר זה. וכבר ידעת שהמקדש שלא בשני עדים אפילו שניהם מודים אינה מקודשת דילפינן דבר דבר מממון כלומר מדבר של ממון שבמקום הכחשה. והילכך אפילו שמעו שהוא אמר אתרוג זה אני נותן לך לקידושין והיא שותקת אין כאן בית מיחוש איפשר שלא קבלתהו. ולא עוד אלא אפילו ראינו אתרוג יוצא עכשו מתחת ידה והיא מודה שקבלתו מידו ולשם קידושין איני רואה בו חשש קידושין. שאין כאן ראיה אלא כעין ידיעה ולגבי קידושין עדות ראיה וידיע' בעי'. ותדע לך דאפילו גבי ממון שהעדות מתקיימת בו בידיעה בלא ראיה ובראיה בלא ידיעה. ואמרינן ראיה בלא ידיעה כיצד. מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני יבאו ויעידו. אפילו הכי קאמר אם הלה טוען במתנה נתנם לי נאמן ופטור. וכדאמר רב המנונא בפרק שבועת העדות (דף ל"ד) אלמא במכחיש בכענין זה פטור. ואין ראיה בלא ידיעה חייב אלא בשטען להד"מ =לא היו דברים מעולם= ומשו' דהוחזק כפרן. ולגבי קידושין עדות ממש בעיא והודאת שניהם כמי שאינה. אם כן לעולם אינה מקודשת אלא במקום שיש עדים גמורים שאינן יכולין להכחישן. כל שכן כאן שהיא שותקת וכשהיא מודה עכשו מדין הודאה אתה בא לאסרה אל תאסרנה. סוף דבר איני רואה בזה שום חשש לפי עדותן של עדים והרי היא מותרת לכל אדם ואפילו לכהנא רבא.

והנה הרב בעל בית שמואל (סי' מב סקי"ב) חשב שאם טבעת בידו ואמר הרי את מקודשת לי בטבעת זה, ולא ראו עדים נתינה, רק כמעט רגע הטבעת בידה, ולא סגי אם לא שנתן לה, ודעתו למאן דסבירא ליה עדי קדושין אין צריכין דרישה וחקירה דלדיני ממון מדמינן, אם כן כמו כאן בחבלות מוציאין ממון בזה, הוא הדין שם דמתקדשת, עיין שם באה"ע סי' מ"ב ס"ק י"ב. ובאמת אי מהא יליף יש עליו תשובה, דבשלמא כאן דלא איברי סהדי אלא לשקרא, ואם יודה דחבל אין צריך לעדים כלל, אם כן פשיטא בידיעה כזה אנן סהדי דהוא אמת, ומה צורך לראיה עוד, משא"כ בקדושין המקדש בלי עדים גזירת מלך שאין קדושין חלים כלל, כי הצריכה תורה שני עדים, ואם כן מה בכך דהיה ידיעה, מכל מקום ליכא כאן עדים, והתורה הצריכה עדים, ואמת דנתקדשה אבל מכל מקום כל שלא ראהו עדים גזירת המלך דלא יועיל.