רקע

הסוגיה עוסקת בדין שליח שנתן גט ללא אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם'. מסוגייתנו עולה שאלה עקרונית: האם התקנה חידשה חובת אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם', או שהיא מגדירה שקיים חשש על כשרות הגט כל זמן שהוא לא קוים.

הסבר הסוגיה

המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר לה 'בפני נכתב ובפני נחתם', יוציא והולד ממזר, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין הולד ממזר. כיצד יעשה? יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר 'בפני נכתב ובפני נחתם'. [גמ' ה:]

הגמ' [ה:] מביאה מחלוקת תנאים בדין גט שניתן ללא אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם': לפי רבי מאיר הוולד ממזר, ולפי חכמים הוולד אינו ממזר.

הגמ' מקשה על שיטת רבי מאיר: "ורבי מאיר, משום דלא אמר 'בפני נכתב ובפני נחתם' יוציא והולד ממזר", והגמ' מבארת: "אין, רבי מאיר לטעמיה, דאמר רב המנונא משמיה דעולא: אומר היה רבי מאיר, כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר". לכאורה, קושיית הגמ' מבוססת על ההנחה שאמנם חכמים תיקנו שהשליח צריך לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם', אך אי קיום תקנה זו אינו אמור לפסול את הגירושין כל זמן שהבעל לא ערער על כשרות הגט. ואם כן, תירוץ הגמ' הוא שלרבי מאיר הגירושין אינם תקפים לא בגלל חשש אמתי לכשרות הגט, אלא משום שהם לא נעשו כתקנת חכמים.

לפי הבנה זו, לשיטת רבנן החולקים על רבי מאיר, הוולד אינו ממזר גם אם השליח כלל לא אמר 'בפני נכתב ובפני נחתם'. דברים אלו עולים מדברי תוס' [ד"ה כיצד] בביאור הסיפא של הברייתא דלעיל: "פירוש כיצד יעשה לרבנן שתינשא לכתחילה או אם נישאת שלא תצא, אבל לולד אין צריך תקנה, דבלא תקנה לא הוי ממזר דלית להו כל המשנה"[1]. אמנם, רש"י [ד"ה משום דלא] כותב בביאור קושיית הגמ': "משום דלא אמר יוציא - בתמיה, והא גט כשר הוא ובפניו נכתב, ומשום דלא אמר הוי ולד ממזר". מדבריו מדייק הפני יהושע [שם] - וכן מבואר בדברי הר"ן [ב. ד"ה יוציא, וד"ה וחכמים] - כי קושיית הגמ' היא רק כאשר לאחר נתינת הגט השליח אמר 'בפני נכתב ובפני נחתם', הואיל ובמציאות זו אנו יודעים ש"גט כשר הוא ובפניו נכתב" אלא שתקנת חכמים לומר אמירה זו בשעת נתינת הגט לא התקיימה[2]. הפני יהושע מוסיף ומבאר כי אם השליח לא אמר 'בפני נכתב ובפני נחתם' אין כל קושי בדינו של רבי מאיר "יוציא והוולד ממזר" - "דמדינא יש לומר דהוא ממזר מדרבנן דאצרכו קיום שטרות, וכיון דהכא על כרחך בלא נתקיים מיירי... ואם כן מאי שנא מקיום שטרות דעלמא דאמרו רבנן דלא מהימן".

משיטת רש"י והר"ן מתחדש חידוש גדול: תקנת חכמים לא חייבה אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' בלבד, אלא היא קבעה שחוששים - גם ללא ערעור הבעל - שמא הגט מזויף. בשל כך, מדרבנן אין תוקף לגט שאינו מקוים, ואנו מתייחסים לאישה שקיבלה גט כזה כאשת איש גמורה. חידוש זה מפורש בדברי הרמב"ן [פו. ד"ה מדאקשינן] המביא את תשובת הרי"ף שבכל הגיטין הפסולים מדרבנן - אם נישאת תצא והוולד ספק ממזר. הרמב"ן כותב על דברי הרי"ף: "ואין דברי תשובה זו מכוונים, ושמא סופרים שיבשוה, ולא אמר רבינו כן אלא כגון אותו שבריש פרק קמא שיש לחוש לזיוף ולא נתקיים, אבל שאר הפסולין משום גזרת חכמים... בכולן הכשירו הולד ובקלין שבהם לא תצא"[3]. מבואר בדבריו שתקנת חכמים הגדירה שיש לחשוש לזיוף כל זמן שהגט לא התקיים.

מן האמור עולה מחלוקת בגדר תקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם': לפי תוס' גדר התקנה הוא חובת אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם', ולפי רש"י, הרמב"ן והר"ן יש שני רבדים בתקנת חכמים: התקנה גם מגדירה שקיים חשש לכשרות גט שאינו מקוים, והיא גם קובעת חובת אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' כחלק ממעשה הגירושין.

נראה כי מחלוקת הראשונים נעוצה במחלוקתם העקרונית במעמדו של שטר שאינו מקוים לאחר תקנת קיום שטרות[4]: לפי תוס' [ב. ד"ה ואם] תקנת קיום שטרות לא הפקיעה משטר שאינו מקוים את תורת שטר, אלא שהיא הגדירה שניתן לטעון טענת מזויף (וגם ללא טענת ברי, אנו טענינן מזויף בעבורו). ואם כן, לשיטתם אין מקום להבין שתקנת חכמים החוששת לערעור הבעל במדינת הים מפקיעה מגט שאינו מקוים את כשרותו, אלא זו תקנה המחייבת את אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' בלבד. לעומת זאת, לפי הרמב"ן [ט. ד"ה אם יש] וסיעתו תקנת קיום שטרות מגדירה שלשטר שאינו מקוים אין תורת שטר אלא הוא כ'חספא בעלמא'. לפי שיטה זו, ניתן להבין שתקנת חכמים קבעה שבגט הבא ממדינת הים בידי שליח יש לחשוש לכשרות הגט, והיא מגדירה שמדרבנן יש לחשוש לכשרות גט שאינו מקוים, ולכן אישה אינה יכולה להינשא על פיו[5].

מחלוקת הראשונים בביאור קושיית הגמ' על רבי מאיר משפיעה גם על הבנת הסיפא של הברייתא: "כיצד יעשה? יטלנו הימנה, ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר 'בפני נכתב ובפני נחתם'". מדברי הגמ' עולה כי לא די באמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם', אלא השליח צריך לחזור ולתת את הגט פעם נוספת. דין זה טעון ביאור: מדוע אין תוקף לאמירת השליח שלא בשעת נתינת הגט?

תשובה לכך עולה מדברי תוס' [פד: ד"ה אמר]: "דכיון שניתן הגט כהילכתו מן התורה, מה שהוא אומר אחר הנתינה 'בפני נכתב ובפני נחתם' לא היה מועיל כלום". מדברי תוס' עולה שזה עיקרון פורמאלי, ונראה שכוונתם היא שחכמים קבעו שאמירת השליח היא חלק ממעשה הגירושין, שנתינת השליח את הגט צריכה להיות מלווה באמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם', ולכן חובה על האמירה להיאמר בשעת נתינת הגט.

תוס' מוסיפים: "ועוד, דשליח דוקא כשיאמר בשעת נתינה מידק דייק". על פי הסבר זה, הדרישה שהאמירה תיאמר בשעת נתינת הגט נובעת מסברה: דווקא בשעה זו השליח נאמן, הואיל ודווקא בשעה זו הוא 'מידק דייק'.

מדברי רש"י והר"ן דלעיל עולה כי השליח נאמן על כשרות הגט גם לאחר נתינת הגט. מכאן שהם נוקטים בהסבר הראשון של תוס', שהחיסרון בגט שניתן ללא אמירת השליח הוא חסרון פורמאלי בלבד - הגט ניתן שלא כתקנת חכמים - אך את החשש לכשרות הגט ניתן לסלק על ידי עדות השליח שתיאמר לאחר מכן.

בדברי הראשונים ישנן שתי שיטות נוספות מדוע השליח צריך לחזור ולתת את הגט פעם נוספת.

הרי"ד [ד"ה תניא] כותב: "זה שהצריכו ליטלו ממנה וליתנו לה פעם אחרת כדי שייראה שהוא שליח בדבר, דדוקא לשליח הימנוה רבנן כבי תרי אבל לא לאיניש אחרינא". מדבריו עולה שהדרישה שהשליח יתן את הגט פעם נוספת אינה מחמת פסול בנתינה הראשונה, אלא כדי לתת נאמנות לאמירת השליח: נאמנות השליח היא הלכה ייחודית הנובעת ממעמדו כשליח, ולכן כדי שהוא יהיה נאמן באמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' יש לו ליטול את הגט מהאישה ולתת לה את הגט פעם נוספת בשעת אמירה זו - "כדי שייראה שהוא שליח בדבר"[6].

המרדכי [רמז שכב] מביא שיטה שונה בעניין זה: "אומר הר"ם מקינון, דאף לאחר זמן מרובה אם ימצא עדי המסירה יכול לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם', אבל לא בפני עדים אחרים שלא מן המסירה דהוי ליה חצי עדות, והכא שמצריך ליטלו כו' לפי שלא מצא עדי מסירה". לפי שיטה זו, כעיקרון אמירת השליח יכולה להיעשות גם לאחר נתינת הגט, אך עדי מסירת הגט צריכים להעיד גם על אמירה זו, שגם בלעדיה "הוי ליה חצי עדות". ואם כן, הדרישה לנתינה נוספת בפני עדים נובעת מכך שעדי המסירה לא נמצאו, ולכן יש לשוב ולתת את הגט בפני עדים שיעידו גם על נתינת הגט וגם על אמירת השליח[7].

סיכום

הברייתא מביאה מחלוקת תנאים בדין שליח שנתן גט ללא אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם': לפי רבי מאיר תצא והוולד ממזר, ולפי חכמים הוולד אינו ממזר. הגמ' מבארת שרבי מאיר הולך לשיטתו העקרונית על פיה "כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והוולד ממזר". מדברי תוס' עולה שדברי הגמ' אמורים גם ללא שהשליח אמר לאחר מכן 'בפני נכתב ובפני נחתם'. לעומת זאת, מדברי רש"י והר"ן עולה שדברי הגמ' אמורים רק כאשר השליח אמר לאחר מכן אמירה זו, אך ללא אמירה זו - גם לשיטת חכמים "תצא והוולד ממזר", מחמת החשש לכשרות הגט. מדברי הראשונים עולה מחלוקת עקרונית בגדר תקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם': לפי תוס' התקנה היא חובת אמירה זו על ידי השליח בלבד, ואילו לפי רש"י והר"ן יש שני רבדים בתקנה: החשש לכשרות הגט וחובת אמירת השליח.

הברייתא מוסיפה, שכאשר השליח נתן את הגט ללא אמירה, עליו לשוב ולתת את הגט בליווי אמירה זו. הראשונים נחלקו מדוע לא די באמירה ללא נתינה:

א.לפי העולה מדברי רש"י והר"ן (וכן כותבים תוס' בהסבר הראשון), כדי לקיים את תקנת חכמים שהאמירה היא חלק ממעשה נתינת הגט.

ב.לפי תוס' (בהסבר השני), הואיל ורק בשעת הנתינה השליח 'מידק דייק'.

ג.לפי הרי"ד, הואיל וחכמים נתנו לשליח את נאמנותו המיוחדת דווקא כאשר הגט בידו והוא נראה כשליח.

ד.לפי הר"מ מקינון, כעיקרון האמירה יכולה להיאמר גם שלא בשעת הנתינה, אך עדי מסירת הגט צריכים להעיד גם על האמירה. בשל כך, אם העדים אינם קיימים, צריך לשוב ולתת את הגט פעם נוספת בפני עדים אחרים.

הלכה

השולחן ערוך [סי' קמב סעי' ו-ז] פוסק את סוגייתנו להלכה: "אומר 'בפני נכתב ובפני נחתם, בשעה שנותנו ליד האשה או סמוך לו מיד תוך כדי דיבור... אם איחר מלאומרו יותר מתוך כדי דיבור... נוטלו ממנה וחוזר ונותנו לה בפני שנים ואומר בפניהם 'בפני נכתב ובפני נחתם'. ואם לא נטלו ממנה - הרי זה פסול עד שיתקיים בחותמיו".