רקע
בסוגיה הקודמת עסקנו בתוקף דברי השליח: האם יש להם תורת עדות או שהם בגדר נאמנות בעלמא. לאור הבנות אלו נעיין במחלוקת הראשונים בדין שליח אילם, האם הוא יכול לומר מן הכתב 'בפני נכתב ובפני נחתם'.
הסבר הסוגיה
תנן, המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו. והוינן בה, מאי 'ואינו יכול לומר'? אילימא חרש, חרש בר איתויי גיטא הוא? והתנן, הכל כשרים להביא את הגט, חוץ מחרש שוטה וקטן. ואמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן, כגון שנתנו לה כשהוא פקח, ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש. לרבא ניחא, לרבה קשיא. הכא במאי עסקינן, לאחר שלמדו.
[גיטין ד:-ה.]
הגמ' מקשה על שיטת רבה, מדברי המשנה [ט.] האומרת שאם השליח אינו יכול לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם' - "יתקיים בחותמיו", ומכאן שאמירת השליח נועדה כדי למנוע מהבעל לטעון שהבעל מזויף.
הגמ' מבארת שהמציאות המתוארת במשנה "המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם", אינה עוסקת בשליח חרש, שכן חש"ו פסולים לשליחות הגט. לכן הגמ' מעמידה את המשנה בשליח פיקח שלא הספיק לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם' עד שנתחרש. תוס' [ד"ה אילימא] מבארים מדוע הגמ' אינה מעמידה את המשנה באילם או בשליח שלא ראה את כתיבת הגט: "ולא בעי למימר כגון אילם או שלא ראה כתיבת הגט, דאם כן הוה ליה למימר ולא אמר" - מלשון המשנה נראה שבתחילה השליח היה יכול לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם', ורק לבסוף נמנע ממנו מלומר זאת.
הרמב"ן [ט. ד"ה אילימא] מיישב את קושיית תוס' מאילם באופן אחר: "איכא דקשיא ליה, דילמא אילם הוא שהוא כפקח לכל דבריו, ונראה דאילם יכול להגיד מתוך הכתב הוא, שהרי האמינוהו בעדות אישה להעיד מתוך הכתב... וכל שכן הכא דכתב הגט מוכיח". לדבריו, על אף שאילם אינו יכול לומר, הוא יכול לכתוב 'בפני נכתב ובפני נחתם'. הרמב"ן מוסיף, שעל אף שכעיקרון עדות צריכה להיאמר "מפיהם ולא מפי כתבם" ועדות שבכתב אינה מתקבלת - כשם שעדות להתרת עגונה יכולה להימסר מתוך הכתב (כדברי הגמ' [עא.]), כך עדות שליח הגט יכולה להימסר מתוך הכתב[1].
עולה מכך מחלוקת ראשונים בדין גט הבא ממדינת הים על ידי שליח אילם: לפי תוס' אילם אינו יכול לומר 'בפני נכתב ובפני נכתב', ומכאן שלשיטתם גם לגבי עדות זו נאמר דין "מפיהם ולא מפי כתבם". לעומת זאת, לפי הרמב"ן אילם יכול לכתוב 'בפני נכתב ובפני נחתם'.
נראה כי שיטת תוס' מבוססת על ההבנה שלאמירת השליח יש תורת עדות, ולכן דין "מפיהם ולא מפי כתבם" אמור גם לגביה[2]. ניתן היה להבין שמחלוקת תוס' והרמב"ן נעוצה בעניין זה: לשיטתו לאמירת השליח אין תורת עדות, ולכן דין "מפיהם ולא מפי כתבם" אינו אמור לגביה. עם זאת, בסוגיה הקודמת ראינו כי מדברי הרמב"ן [גיטין ב: ד"ה רבא; מלחמות כתובות ח:] עולה שלאמירת השליח יש תורת עדות (והיא מהווה אופן של קיום שטרות), ואם כן יש לבאר כי לשיטתו זו קולא מיוחדת שהקלו חכמים לגבי שליח הגט - כשם שחכמים נתנו לשליח נאמנות כשני עדים, כך הם נתנו לשליח נאמנות גם בעדות בכתב[3].
הראשונים [רשב"א ה. ד"ה לרבא; תוס' הרא"ש ד: ד"ה והוינן] מקשים קושיה נוספת על הסוגיה: מדוע הגמ' מאריכה לדון במציאות בה עוסקת המשנה, והרי לכאורה ניתן להקשות על רבה מעצם דברי המשנה, גם ללא בירור זה.
הרשב"א [שם] מביא שני תירוצים:
א.הגמ' רוצה להראות שיש במשנה חידוש, כדי שלא נטען שהמשנה קשה גם לשיטת רבא.
ב.הגמ' מקדימה ומבארת את המשנה, כדי שרבה לא ידחה ויאמר שהמשנה משובשת ואין לדחות מחמתה את שיטתו.
תוס' הרא"ש [שם] מתרץ באופן שונה: "ונראה לי דאי לאו דמפרש רב יוסף 'ואינו יכול' דמתניתין בפקח ונתחרש הוה מפרישנא מתניתין באילם ולא תקשי לרבה, דאילם יכול לומר מתוך הכתב 'בפני נכתב ובפני נחתם' לעניין לשמה דלאו עדות גמורה היא, דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ואינו אלא לבטל לעז בעלמא שיוכל הבעל להוציא, אבל לענין קיום הגט הגדה דאילם לא הוי הגדה. אבל השתא דמוקי לה בחרש דהוי כשוטה וקטן, אפילו לענין לשמה לא הוי עדות לא רמיזתו ולא כתיבתו". לדברי תוס' הרא"ש, מדין המשנה עצמו אין להקשות על רבה, שכן ניתן להעמיד את המשנה באילם שלגבי 'לשמה' אמירתו יכולה להימסר מתוך הכתב, ואילו לגבי קיום הגט אמירתו אינה יכולה להימסר מתוך הכתב; קושיית הגמ' היא רק מחמת דברי רב יוסף המעמיד את המשנה בשליח שנתחרש לאחר נתינת הגט.
תוס' הרא"ש מבאר מדוע דברים שבכתב מועילים רק לגבי 'לשמה' ולא לגבי קיום הגט: הדרישה לאמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' מדין 'לשמה' נצרכת כדי להסיר לעז בלבד, אך אין חשש אמתי לכשרות הגט, ולכן לאמירת השליח אין תורת עדות, ולכן דין "מפיהם ולא מפי כתבם" אינו אמור לגביה. לעומת זאת, הדרישה לאמירת השליח מחמת קיום הגט היא מחמת חשש אמתי לכשרות הגט במקום ערעור הבעל, ולכן לאמירת השליח יש תורת עדות, ומטעם זה דין "מפיהם ולא מפי כתבם" אמור לגביה[4].
המהרש"א [ה: בד"ה אילימא] הולך בדרכו העקרונית של תוס' הרא"ש בביאור הסוגיה, אך הוא מבאר באופן אחר מדוע דברים שבכתב מועילים רק לגבי 'לשמה' ולא לגבי קיום הגט: "דאי הוה מתוקמא שפיר באילם הוה ניחא גם לרבה, כיון דהוא בר דעת גם אם לא יאמר דנכתב לשמה יכול לכתוב בכתב דנכתב לשמה. אבל משום קיום, כיון דקיום שטרות עדות מקרי כדלקמן, דמהאי טעמא בעי בפני ג', לא סגי לן בכתיבת האילם שבפניו נכתב ד'מפיהם ולא מפי כתבם', ולא עדיף הכא האחד שכותב בפני נכתב משנים בקיום שטרות דבעינן 'מפיהם ולא מפי כתבם'". המהרש"א מבאר שרק לאמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' הנדרשת לקיום הגט יש תורת עדות, הואיל והיא כקיום שטרות, ולכן ביחס אליה נאמר דין "מפיהם ולא מפי כתבם". לעומת זאת, לאמירה הנדרשת כדי לוודא שהשטר נכתב 'לשמה' אין תורת עדות אלא זו נאמנות בעלמא, ולכן ביחס אליה דברי השליח יכולים להימסר מן הכתב[5].
סיכום
תוס' נחלק עם חכמי ספרד האם דברי השליח יכולים להימסר מן הכתב. שיטת תוס', שדבריו אינם יכולים להימסר מן הכתב מבוססת על ההבנה שלדברי השליח יש תורת עדות, ולכן דין "מפיהם ולא מפי כתבם" אמור לגביהם. אמנם, נראה שגם חכמי ספרד מודים שלדברי העדות יש תורת עדות, אך לדבריהם הקלו חכמים וקבעו שהם יכולים להימסר מן הכתב.
תוס' הרא"ש והמהרש"א סוברים ששאלה זו תלויה במחלוקת רבה ורבא: לפי תוס' הרא"ש, הואיל והדרישה לאמירת השליח מדין 'לשמה' אינה נובעת מחשש אמתי אלא מרצון לביטול לעז שלא כדין. לפי המהרש"א, הואיל ורק לאמירה הבאה לקיים את הגט יש תורת עדות, ולא לאמירה הנדרשת לשם בירור שהגט נכתב כדינו.
הלכה
הרמ"א [אהע"ז סי' קמב סעי' ז] פוסק שאילם אינו יכול לומר מן הכתב 'בפני נכתב ובפני נחתם': "אילם לא יוכל להביא גט, אף על פי שיוכל לכתוב 'בפני נכתב ובפני נחתם,' דצריך לומר בפיו"[6].
[1]כדבריו כותבים הריטב"א [ט. ד"ה הכא במאי] והר"ן [ג. ד"ה כגון שנתנו].
[2]כן כותב הריב"ש [סי' רמ], ועי' בית מאיר [סי' קמב סעי' ו] המציע דרך שונה בביאור סברת תוס', כי זהו דין דין מיוחד באמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם': כוחה של אמירה זו מבוססת אומדנא שהשליח מדייק בדבריו (כדברי הגמ' [ג.]: "מעיקרא מידק דייק"), ולשם כך דרושה אמירה ולא כתיבה.
[3]הבנה זו משתמעת מדברי הרמב"ן: "ונראה דאילם יכול להגיד מתוך הכתב הוא, שהרי האמינוהו בעדות אישה להעיד מתוך הכתב... וכל שכן הכא דכתב הגט מוכיח".
[4]דברי תוס' הרא"ש מבוססים על שיטתם העקרונית של בעלי התוס' [תוס' ב. ד"ה ואם, ב: ד"ה לפי; תוס' הרא"ש שם, ושם] בביאור טעם התקנה לשיטת רבה ולשיטת רבא; עי' על כך בדברינו לעיל [סוגיה ו: תקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם' (5): טעם התקנה].
[5] הבחנתו של המהרש"א בין רבה לרבה בגדר אמירת השליח מפורשת בדברי הריטב"א [ה: ד"ה לימא] שהובאו בסוגיה הקודמת.
[6]פסקו זה של הרמ"א לכאורה עומד בסתירה לפסקו בהל' הלוואה [חו"מ סי' מו סעי' ז]: "ויכולין להעיד עדות מתוך כתבם ואינן צריכין להעיד בפיהם". התמיהה על כך מתעצמת מכך שמקור הפסקים השונים הוא בדברי הריב"ש [סי' רמ, סי' שפב וסי' תיג].
בדברי הפוסקים שתי דרכים ביישוב סתירה זו:
א.הבית שמואל [סי' קמב ס"ק יא] מתרץ, כי יש לחלק בין עד היכול לדבר לאילם: כאשר העד יכול לדבר מקילים בקיום שטרות ומכשירים עדות בכתב, אך אילם פסול אף בקיום שטרות. [הש"ך [חו"מ מו, יז] אינו מקבל חילוק זה, וטוען כי אילם פסול רק לפי רבנו תם [בתוס' יבמות לא: ד"ה דחזו], הסובר כי דין "מפיהם ולא מפי כתבם" אינו מלמד שעדות בכתב אינה מתקבלת, אלא פוסל אילם מלהעיד. קצות החושן [מו, יט] חולק וסובר כי אף לחולקים על רבנו תם, אילם אינו בר הגדת עדות, ורובץ עליו פסול הגוף. עם זאת, קצות החושן כותב שאין בכך כדי לבאר את פסול שליח אילם לכתוב 'בפני נכתב ובפני נחתם': "הא גבי 'בפני נכתב' כל הפסולים מעידים ואפילו אישה וקרוב"].
ב.הבית מאיר [שם] מיישב, כי גם בקיום שטרות קיים דין "מפיהם ולא מפי כתבם", אולם כאשר עדים חותמים על מסמך בו מעידים על קיום שטר, מסמך זה דינו כשטר, ומטעם זה הוא מתקבל בבית הדין. לעומת זאת, כאשר שליח הגט כותב 'בפני נכתב ובפני נחתם', לכתב זה – עליו לא חתומים שני עדים – אין תורת שטר, ולכן הוא פסול מדין "מפיהם ולא מפי כתבם". [תירוץ זה רמוז בדברי הגר"א [חו"מ סי' מו ס"ק כב]; ועי' קונטרסי שיעורים [קונטרס א אות יד] המבאר את דברי הגר"א].
