הסבר הסוגיה

ולרבה, דאמר לפי שאין בקיאין לשמה, ליבעי תרי, מידי דהוה אכל עדיות שבתורה. עד אחד נאמן באיסורין. אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין, כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא, אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים. רוב בקיאין הן, ואפילו לרבי דחייש למיעוטא, סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי, ורבנן הוא דאצרוך, והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן. [גמ' ב:]

הגמ' מקשה על שיטת רבה, שאמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' נדרשת מחשש שהגט נכתב 'שלא לשמה', מדוע אין צורך בשני עדים שיעידו על כשרות הגט, כשאר עדויות שבתורה. הגמ' מציעה שדי בעד אחד הואיל ו"עד אחד נאמן באיסורין". הגמ' דוחה, ש"הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערווה, ואין דבר שבערווה פחות משניים". בשל כך מבארת הגמ', שמעיקר הדין אין לחשוש לכשרות הגט, והחשש הוא מדרבנן בלבד, ולכן "משום עיגונא אקילו בה רבנן" וקבעו שדי באמירת השליח.

לפי מסקנת הגמ' ניתן לבאר את גדר נאמנות השליח בשני אופנים:

א.הואיל והנאמנות נדרשת מדרבנן בלבד, חכמים לא הצריכו עדות, אלא די בגילוי מילתא בעלמא על ידי אמירת השליח.

ב.הואיל והנאמנות נדרשת מדרבנן בלבד, חכמים נתנו לשליח נאמנות של שני עדים.

הבנות אלו משפיעות על הבנת המשך דברי הגמ': "האי קולא הוא, חומרא הוא. דאי מצרכת ליה תרי לא אתי בעל מערער ופסיל ליה, חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה. כיון דאמר מר, בפני כמה נותנו לה? רבי יוחנן ורבי חנינא, חד אמר בפני ב', וחד אמר בפני ג', מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה". לפי ההבנה הראשונה דברי הגמ' ברורים: הגמ' מקשה, שהואיל ולאמירת השליח אין תורת עדות, ערעור הבעל אמור לבטל את דבריו ולפסול את הגט. הגמ' מתרצת, שאמנם לדבריו אין תורת עדות, אך אף על פי כן דבריו נאמנים כנגד ערעור הבעל, שכן יש לדברי השליח נאמנות מיוחדת משום ש"מעיקרא מידק דייק". אמנם, לפי ההבנה השנייה דברי הגמ' טעונים ביאור: הואיל ויש לדברי השליח תורת עדות, כיצד ערעור הבעל יכול לבטל את דברי השליח?

בעניין זה נחלקו הראשונים. רש"י [ד"ה דאי מצרכת] כותב בביאור קושיית הגמ': "דאי מצרכת תרי - למימר לשמה תו לא מצי בעל לערער, השתא אתי ומערער ואוקי חד לבהדי חד". מדבריו עולה שקושיית הגמ' היא שיש בכוח טענת הבעל לבטל את דברי השליח, שכן "אוקי חד לבהדי חד"[1]. בביאור תירוץ הגמ' כותב רש"י [ד"ה מעיקרא]: "מעיקרא מידק דייק - השליח כשמקבלו מיד הבעל ויודע בו שברצון מגרשה ולא יבוא ויערער עוד, ואי נמי עורר אינו נאמן דודאי דק במילתא שפיר". לדבריו, אמנם השליח אינו אלא עד אחד, אך יש לו נאמנות כנגד דברי הבעל - "דודאי דק במילתא שפיר". מכאן שרש"י נוקט כהבנה הראשונה, שאין לדברי השליח תורת עדות. לעומתו, תוס' [ד"ה חד] מבארים את קושיית הגמ' באופן אחר: "ונראה לפרש, 'ופסיל ליה' היינו שיאמינוהו ללעז, אבל מכל מקום הגט כשר". לפי שיטתם, קושיית הגמ' אינה שמן הדין בכוח ערעור הבעל לבטל את דברי השליח, שכן לדברי השליח יש נאמנות גמורה; קושיית הגמ' היא מדוע איננו חוששים שאנשים יאמינו לדברי הבעל, על אף שמצד הדין אין להם תוקף כנגד דברי השליח[2]. על כך עונה הגמ': "מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה" - אנשים יודעים שהשליח נאמן בדבריו, ולכן לא יאמינו לערעור הבעל, וכן הבעל עצמו לא יבוא ויערער לאחר אמירת השליח. מדבריהם עולה כהבנה השנייה, שיש לדברי השליח תורת עדות, וכן מפורש בדברי הריטב"א [ד"ה חד]: "חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה - פירוש, לאו למימרא שיהא פוסל אותו, דהא האמינוהו רבנן לשליח כבי תרי, אלא שהוא יהא סבור שהאמינוהו במקום עד אחד ואתי לערער ולהוציא עליה לעז, ושמא מתוך כך לבן של בני אדם נוקף ותמנע מלינשא"[3].

כעין דברים אלו אומרת הגמ' [ג.] גם בשיטת רבא: "ולרבא, דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו, ליבעי תרי, מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא. עד אחד נאמן באיסורין. אימר דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין, כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן, דלא איתחזק איסורא, אבל הכא איתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות מב'. בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ורבנן הוא דאצרוך, והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן. האי קולא הוא, חומרא הוא. דאי מצרכת ליה תרי לא אתי בעל מערער ופסיל ליה, חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה. כיון דאמר מר, בפני כמה נותנו לה? רבי יוחנן ורבי חנינא, חד אמר בפני שנים, וחד אמר בפני ג', מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה".

ממהלך הגמ', הנאמר באופן דומה לשתי השיטות, משתמע שבגדר נאמנות השליח אין הבדל בין רבה לרבא: לפי רש"י (הנוקט כהבנה הראשונה) אין לדברי השליח תורת עדות, ואילו לפי תוספות (הנוקטים כהבנה השנייה) יש לדברי השליח תורת עדות[4]. אמנם, מצד הסברה ניתן לחלק בין השיטות: לפי רבה אמירת השליח נדרשת מדיני הגט - כדי לוודא שהגט נכתב 'לשמה'. בשל כך אמירת השליח היא בעלת משמעות איסורית, ולכן אין לה תוקף של עדות גמורה אלא היא של נאמנות בעלמא (כעין דין 'עד אחד נאמן באיסורים')[5]. לעומת זאת, לפי רבא אמירת השליח נדרשת מדיני השטר - כדי להגדיר שהוא אינו מזויף. בהתאם לכך, אמירת השליח היא בעלת משמעות משפטית ויש לה תוקף של 'קיום שטרות', ולכן היא מהווה עדות גמורה[6].

הבחנה זו בגדר האמירה בין רבה לרבא מפורשת בדברי הריטב"א ביחס לסוגיית הגמ' [שם] הדנה בפני כמה אנשים אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' צריכה להיאמר: "איתמר, בפני כמה נותנו לה, רבי יוחנן ורבי חנינא, חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה... לימא בהא קמיפלגי, דמאן דאמר בפני שנים קסבר לפי שאין בקיאין לשמה, ומאן דאמר בפני שלשה קסבר לפי שאין עדים מצויין לקיימו". הגמ' מביאה מחלוקת האם האמירה צריכה להיאמר בפני שניים או בפני שלושה, והגמ' מציעה שמחלוקת זו תלויה במחלוקת רבה ורבא האם טעם האמירה הוא "לפי שאין בקיאין לשמה" או "לפי שאין עדים מצויין לקיימו". הריטב"א [ד"ה לימא] תמה על כך: "וכי תימא ולמאן דאמר לפי שאין בקיאין לשמה אמאי סגי בתרי טפי מלמאן דאמר דטעמא משום קיום, דהכא והתם קבלת עדות הוא, מה לי קבלת עדות מן החתימות או קבלת עדות מן הכתיבה שהיא לשמה". הריטב"א מתרץ: "ויש לומר, דלמאן דאמר דטעמא משום לשמה מדינא שליח מהימן דעד אחד נאמן באיסורין אי לאו טעמא דהוי דבר שבערוה וכדאיתא לעיל, ומיהו משום עיגונא אקילו בה ועשו איסור זה כשאר איסורים דעד אחד נאמן, וכיון דטעמא משום דעד אחד נאמן באיסורין הוא אינו צריך שלשה, שלא מצינו עד המעיד על איסור שיהא צריך להעיד בפני שלשה דאינו כקבלת עדות... אבל למאן דאמר דטעמא משום קיום שליח, אינו נאמן מדין עד אחד שהוא נאמן באיסורין, אלא טעמא משום דמדינא קיום שטרות לא ליבעי, אלא דרבנן הוא דאצרוך ואקילו הכא משום עיגונא שיהא שליח נאמן כשנים, ומיהו בקבלת עדות לא הקילו והצריכו שלשה כקבלת עדות דעלמא, וזה נכון". לדברי הריטב"א, אמנם נאמנות השליח כעד אחד מבוססת על קולא, אך טיבה של הקולא תלוי במחלוקת רבה ורבא: לפי רבה הקולא היא שנתייחס לעדות על כשרות הגט כעדות איסורים, בה עד אחד נאמן. לעומת זאת, לפי רבא הקולא היא שהואיל ו"קיום שטרות דרבנן" השליח ייחשב כשני עדים. בהתאם לכך, לפי רבה אין לדברי השליח תורת עדות, ולכן אמירתו אינה צריכה להיעשות בפני שלושה. לעומת זאת, לפי רבא יש לדבריו תורת עדות גמורה, ולכן אמירתו צריכה להיעשות בפני שלושה שיקבלו את עדותו.

דברי הריטב"א האלו מתאימים לדבריו דלעיל [ג. ד"ה חד], מהם עולה כי לדברי השליח יש נאמנות גמורה כשני עדים. כאמור, מלשון רש"י [שם, ד"ה דאי מצרכת, וד"ה מעיקרא] מדויק לא כך, ואכן מדברי רש"י [ד"ה לפי שאין עדים] עולה הסבר אחר מדוע לפי רבא יש לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם' בפני שלושה: "וכיון דלקיומי הוא בעינן תלתא, כדאמרינן בכתובות בפרק שני דקיום שטרות בשלושה". רש"י אינו מנמק את הדרישה לשלושה בכך שלאמירה זו יש דין של עדות, אלא בכך שהאמירה נאמרת לשם קיום הגט[7]. נראה שבכך הולך רש"י לשיטתו אין לאמירת השליח גדר של עדות, אלא זו נאמנות בעלמא.

בין שיטות אלו יש נפקותא לדינא לגבי אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' בלילה: לשיטת הריטב"א שלאמירת השליח יש גדר של עדות, מסתבר שאמירה זו צריכה להיאמר דווקא ביום, הואיל ואין מקבלים עדות בלילה[8]. לעומת זאת, לשיטת רש"י שאמירת השליח היא נאמנות בעלמא, מסתבר שאמירה זו יכולה להיאמר גם בלילה, ואכן כן פסק רש"י להלכה [שו"ת רש"י סי' רד; מובא בהגהות מרדכי רמז תסז]: "עוד השיב: אף על גב שהשליח נותן הגט בפני שלשה משום דדמי למשפט, אפילו הכי כיון דקיום שטרות דרבנן יכול ליתנו בלילה, ולא דמי לקיום שטרות דעלמא דתחילת דין הוא, אבל הכא סוף דין הוא". נראה שכוונתו להבחנה דלעיל בין קיום שטרות לאמירת השליח: אמירת השליח שונה מקיום שטרות - אין לה תורת עדות, אלא היא יוצרת פסק דין על כשרות הגט בלבד. מטעם זה השליח יכול לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם' גם בלילה[9].

מדברי רש"י והריטב"א עולה מחלוקת בהבנת היחס בין אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' לבין דין קיום שטרות. בדברי הריטב"א דלעיל תקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם' מחדשת דרך נוספת לקיום השטר: לא על ידי עדות שני עדים, אלא על ידי אמירת השליח המקיימת את השטר. לעומת זאת, לפי רש"י קיים הבדל עקרוני בין אמירת השליח לבין קיום שטרות: לקיום שטרות יש עדות על כשרות השטר, ואילו אמירת השליח אינה עדות אלא נאמנות בעלמא המבטלת את ערעורו של הבעל.

ההשוואה בין אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' לדין 'קיום שטרות' מפורשת בדברי הרמב"ן [ב: ד"ה רבא] המביא את קושיית הראב"ד, מדוע חכמים לא קבעו שהשליח יצטרך לומר שהגט ניתן לו על ידי הבעל, וכך הבעל לא יוכל לטעון שהגט מזויף. הרמב"ן מתרץ: "אלא היינו טעמא, שאי אפשר להאמינו בכל מקום לומר הבעל עשאני שליח אם הבעל מערער לומר לא עשיתיו, מידי דהוה אכל עדויות שבתורה... לפיכך חכמים צריכין להתקין לכולם דרך אחד ושלא יהא עיקר הנאמנות על השליחות שלא יאמינו אותו בכל מקום אלא עיקר העדות על החתימה תקנו לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם' דנאמן משום דכל קיום שטרות דרבנן הוא, ועוד דשליש כשהגט מקויים נאמן לומר לגירושין משום דהימניה אבל אם בא ואמר מזויף הוא היאך יהא נאמן, הילכך קיימו הגט תחילה והאמינו אותו בקיומו וממילא שליח נאמן דהא הימניה". לדברי הרמב"ן, אין בכוחם של חכמים לתת נאמנות גמורה לשליח על עצם השליחות[10], ולכן חכמים קבעו שהשליח יעיד על קיום הגט, והואיל ו"קיום שטרות דרבנן" חכמים קבעו שהשליח יהיה נאמן על כשני עדים[11]. אמנם, מדברי הרמב"ם [הל' גירושין פ"ז ה"ט] עולה שיטה שונה: "בעל שהביא ראיה ברורה שגט זה שנאמר בו 'בפני נכתב ובפני נחתם' מזוייף הוא הרי זה בטל, שלא האמינו דבריו של אחד שאמר 'בפני נכתב ובפני נחתם' אלא לדחות ערעור הבעל שאין עמו ראיה, אבל במקום עדים שמכחישין אותו לא האמינוהו". מדויק בדברי הרמב"ם שאמירת השליח אינה מהווה עדות גמורה, וכוחה הוא בדחיית ערעור הבעל בלבד[12], ואם כן לשיטתו אין לאמירת השליח דין של 'קיום שטרות'[13].

מחלוקת זו משפיעה גם על הבנת מסקנת הסוגיה. הגמ' דוחה את ההצעה דלעיל, שמחלוקת האמוראים בפני כמה אנשים אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' צריכה להיאמר תלויה במחלוקת רבה ורבא, והיא מבארת את מחלוקת האמוראים באופן שונה: "אלא דכולי עלמא בעינן עדים מצויין לקיימו, והכא בשליח נעשה עד ועד נעשה דיין קמיפלגי: מאן דאמר בפני שנים קסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין, ומאן דאמר בפני ג' קסבר שליח נעשה עד ואין עד נעשה דיין". הגמ' מקשה על כך: "והא קיימא לן בדרבנן דעד נעשה דיין", והיא מבארת למסקנה: "אלא הכא בהא קמיפלגי, דמר סבר כיון דאישה כשירה להביא את הגט, זמנין דמייתא ליה איתתא וסמכי עלה. ואידך, אישה מידע ידעי ולא סמכי עלה". מדברי הגמ' עולה שמן הדין השליח יכול להיות חלק מהדיינים המקבלים את אמירתו, שכן "קיימא לן בדרבנן דעד נעשה דיין".

הראשונים נחלקו בהבנת דין זה, שבדרבנן עד נעשה דיין. בעל המאור [כתובות ח:] טוען שדין זה מלמד שעד יכול לדון על סמך עדותו, אך הוא יכול לקבל את עדות עצמו. בעל המאור מעיר שבסוגייתנו מפורש שהשליח יכול לקבל את אמירתו עצמו, והוא מיישב את סוגייתנו לפי שיטתו: "שאני התם כיון שהוא הגדה המתקיימת בעד אחד עשאוה כמי שאינה, אבל מקום שצריך הגדת שני עדים לא מצינן מפורש עד נעשה דיין בהגדת עצמו"[14]. לדבריו, אין להשוות בין אמירת השליח לקיום שטרות: קיום שטרות נעשה על ידי קבלת עדות, ולכן העדים אינם לקבל את עדות עצמם; לאמירת השליח, לעומת זאת, אין תורת עדות, ולכן השליח יכול להצטרף למניין הדיינים הדרוש לשמיעת דבריו. הרמב"ן [מלחמות, שם] חולק על דבריו: "ומה שאמר דהואיל והיא עדות המתקיימת בעד אחד עשאוה כמי שאינה, אינו, דהא קיום שטרות הוא ואם הקלו בה משום עגונה לא עשאוה כמי שאינה. והיפך האמת אמר, דכיון שהיא מתקיימת בעד אחד, היה ראוי יותר לומר דאין אותו העד לאחר שהעיד נעשה דיין". דברי הרמב"ן מבוססים על ההבנה שלאמירת השליח יש תורת עדות, ולכן הרמב"ן חולק על חילוקו של בעל המאור ולומד מסוגייתנו שבקיום שטרות העדים המקיימים יכולים להצטרף לדיינים המקבלים את עדותם[15].

סיכום

הראשונים נחלקו מהו תוקף אמירת השליח: מדברי תוס', הרמב"ן והריטב"א עולה שיש לה (לכל הפחות לשיטת רבא) תורת עדות, כעין קיום שטרות. לעומת זאת, מדברי רש"י, הרי"ד, בעל המאור והרמב"ם עולה שאין לה תורת עדות, אלא זו נאמנות בעלמא שבכוחה לדחות את ערעור הבעל בלבד.

הראשונים נחלקו על פי שיטתם בביאור דברי הגמ': לגבי כוח ערעור הבעל כנגד אמירת השליח [ג.], ולגבי מניין הדיינים שבפניהם אמירה זו צריכה להיאמר [ה:]. כמו כן, הראשונים נחלקו האם יש ללמוד מסוגייתנו שגם בקיום שטרות העד יכול לקבל את עדות עצמו. מן השיטות השונות עולה מחלוקת להלכה: האם אמירת השליח צריכה להיאמר, בדומה לעדות, דווקא ביום.

הלכה

השולחן ערוך [סי' קמב סעי' א] פוסק שדברי השליח צריכים להיאמר בפני שניים, שכן השליח עצמו יכול להיות הדיין השלישי. השולחן ערוך [שם, סעי' ד] מוסיף: "במה דברים אמורים שנותנו לה בפני שנים? כשאין השליח קרוב או פסול. אבל אם הוא קרוב או פסול, צריך ליתנו לה בפני ג' זולתו". הרמ"א כותב: "ויש אומרים דיש להחמיר, אפילו אין השליח קרוב או פסול ליתנו לה לפני שלושה, כדי שלא יבוא ליתנו לה בפני שנים אף כשהוא קרוב או פסול. וכן נוהגין".

השולחן ערוך [שם, סעי' ה] פוסק שהשליח צריך לעמוד בשעת אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם', והוא מביא מחלוקת האם הדיינים צריכים בשעה זו. פסק השולחן ערוך מבוסס על ההנחה שלאמירה זו יש גדר של עדות, ולכן היא צריכה להיעשות בעמידה[16]. הרמ"א מוסיף: "ולכתחילה יתנו לה ביום ולא בלילה"[17]. אמנם, יש להבין, הואיל לאמירת השליח יש גדר של עדות (כעולה מפסק השולחן ערוך), מדוע הדין שהאמירה צריכה להיאמר דווקא ביום אינו לעיכובא[18]?! וצריך עיון[19].