רקע

המביא גט ממדינת הים, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. [משנה ב.]

מאי טעמא. רבה אמר: לפי שאין בקיאין לשמה. רבא אמר: לפי שאין עדים מצויין לקיימו. [גמ' ב.-ב:]

המשנה [ב.] מלמדת, שעל אף שגט כשר ללא קיום, חכמים תיקנו ששליח המביא גט ממדינת הים צריך לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם'.

האמוראים נחלקו בטעמה של תקנה זו: "רבה אמר: לפי שאין בקיאין לשמה. רבא אמר: לפי שאין עדים מצויין לקיימו". בפשטות, לפי רבה, תקנת חכמים נובעת מחשש אמתי לכשרות הגט: במדינת הים לא בקיאים לכתוב את הגט 'לשמה', ולכן חכמים תיקנו שהשליח צריך לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם', וכך נוודא שהגט נכתב 'לשמה'. לעומת זאת, לפי רבא, אין חשש אמתי לכשרות הגט, אלא חכמים תיקנו שהשליח יאמר 'בפני נכתב ובפני נחתם' כדי שלא יבוא הבעל ויטען שהגט מזויף.

כעין זה עולה מדברי הירושלמי [פ"א ה"א]: "וקשיא, אילו המביא שטר מתנה ממדינת הים שמא חש לומר בפני נכתב ובפני נחתם? רבי יהושע בן לוי אמר: שנייא היא שאינן בקיאין בדיקדוקי גיטין. אמר רבי יוחנן: קל היקלו עליה שלא תהא יושבת עגונה". שיטת רבי יהושע בן לוי בירושלמי דומה לשיטת רבה שבבלי: תקנת חכמים נובעת מחשש לכשרות הגט[1]. לעומתה, שיטת רבי יוחנן שבירושלמי דומה לשיטת רבא שבבבלי: תקנת חכמים היא מחשש לערעור הבעל. מדברי הירושלמי עולה שלפי רבי יוחנן התקנה היא לטובת האישה: כדי שלא יימנעו אנשים מלישא אותה, מחשש שהבעל יבוא ויטען שהגט מזויף.

שיטה מעט שונה עולה מדברי רש"י. בביאור שיטת רבה כותב רש"י [ב: ד"ה לפי שאין בקיאין]: "לפי שאין בקיאין לשמה - אין בני מדינת הים בני תורה ואין יודעין שצריך לכתוב הגט לשם האשה... הילכך אומר השליח 'בפני נכתב ובפני נחתם', וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה והוא אומר אין"[2]. מדבריו עולה כאמור לעיל, שקיים חשש אמתי לכשרות הגט. עם זאת, בביאור שיטת רבא כותב רש"י [שם, ד"ה לפי שאין עדים]: "לפי שאין עדים מצויין לקיימו - אין שיירות מצויות משם לכאן שאם יבא הבעל ויערער לומר לא כתבתיו שיהו עדים מצויין להכיר חתימת העדים והאמינוהו לשליח". רש"י אינו כותב שהתקנה נובעת מחששם של האנשים שמא יבוא הבעל ויערער, אלא מחשש של חכמים שהבעל יבוא ויערער ולא יהיה ניתן לקיים את הגט.

מדברי רש"י עולה שאם הבעל יטען שהגט מזויף, הגט ייפסל מן הדין[3]. דבר זה תלוי במחלוקת הראשונים שנידונה בסוגיה הקודמת, מדוע תקנת קיום שטרות אינה קיימת בגט: לפי תוס' [ב. ד"ה ואם], "כל זמן דלא אתי בעל ומערער נישאת על פי הגט ולא טענינן מזויף, דמשום עיגונא אקילו בה רבנן". לעומת זאת, לפי הרמב"ן [ט. ד"ה אם יש] וסיעתו, ההגדרה שאין תוקף לשטר שאינו מקוים אמורה רק לגבי שטרות ממוניים שנדרשת בהם פסיקת בית הדין, אך לא בגירושין, בהם היתר האישה לשוק אינו תלוי בבית הדין[4]. מדברי תוס' עולה שההבדל בין גט לשטרי ממון הוא האם 'טענינן מזויף', אך אם הבעל טוען שהגט מזויף - יש לחשוש לטענתו ולפסול את הגט (בדומה לשאר השטרות). לעומת זאת, לפי דרכו של הרמב"ן ניתן להבין שגם לאחר תקנת קיום שטרות אין פסול בגט שאינו מקוים, ומן הדין אין משמעות לטענתו של הבעל שהגט מזויף. ואכן, הריטב"א [ב. ד"ה מ"ט], ההולך בדרכו של הרמב"ן, כותב שהחשש לטענת הבעל אינו מן הדין: "דהני חששי לאו מדינא נינהו, והיינו דרבא לא חייש לדרבה ולא רבה לדרבא... ואף על פי שאין בדין להאמינו, מכל מקום ליבן של בני אדם נוקף ושמא תשאר עגונה, ומשום הכי חששו רבנן לכך והתקינו שלא תנשא אלא בהכי, אבל אחר תקנה זו אם יבא לערער אין חוששין לו ואין משגיחין בו כלל". לדבריו, מן הדין אין לחשוש לא לטענת הבעל שהגט מזויף ולא לטענת הבעל שהגט לא נכתב 'לשמה', ואף על פי כן תיקנו חכמים לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם' מחשש שאנשים יחששו מלישא אישה זו והיא תישאר עגונה.

מן הדברים עולה מחלוקת עקרונית בהבנת יסוד תקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם': לפי רש"י התקנה היא מחמת חשש לכשרות הגט, ולפי הריטב"א התקנה נודעה כדי למנוע פגיעה באישה בהוצאת לעז שלא כדין על הגט.

מדברי תוס' עולה שבכך גופא נחלקו רבה ורבא. תוס' [ב: ד"ה לפי] מקשים על שיטת רבה, מדוע כאשר הבעל עצמו מביא את הגט אין צורך באמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' (כמפורש בגמ' [ה.], ואין חשש שהגט נכתב 'שלא לשמה'? תוס' מתרצים: "ואומר ר"י, דמסקינן בסמוך דרוב בקיאין הן וסתם ספרי גמירי וליכא אלא לעז בעלמא, דסתמא שלא כדין יערער, והכא שמביאו הבעל בעצמו ליכא למיחש אפילו ללעז". לדבריהם, אין חשש אמתי לכשרות הגט, אלא החשש הוא שהבעל יוציא לעז שלא כדין על הגט, ולכן דווקא בגט המובא על ידי שליח (בו קיים חשש זה) נדרשת אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם'[5]. אמנם, כפי שהתבאר, מדברי תוס' [ב. ד"ה ואם] עולה שלפי רבא, אם הבעל טוען שהגט מזויף, קיים חשש אמתי שהגט מזויף, וכדי למנוע מציאות זו נתקנה תקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם'[6].

סיכום

נחלקו רבה ורבא בטעם תקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם': לרבה "לפי שאין בקיאין לשמה", ולרבא "לפי שאין עדים מצויין לקיימו".

רש"י סובר שלשתי הדעות החשש הוא לכשרות הגט. הריטב"א סובר שלשתי הדעות החשש הוא להוצאת לעז שלא כדין על הגט. תוס' סוברים שלפי רבה החשש הוא להוצאת לעז שלא כדין על הגט, ואילו לפי רבא החשש הוא לכשרות הגט מחמת ערעור הבעל. שיטה הפוכה עולה מדברי הירושלמי: לפי רבי יהושע בן לוי (ששיטתו דומה לשיטת רבה) החשש הוא לכשרות הגט שמא לא נכתב כדין, ואילו לפי רבי יוחנן (ששיטתו דומה לשיטת רבא) החשש הוא לטובת האישה, כדי שאנשים לא יימנעו מלישא את האישה מחשש שמא יבוא הבעל ויערער.

הלכה

הרי"ף [א:] פוסק כרבא, וכן היא דעת הרמב"ם [פ"ז ה"ח] והרא"ש [סי' ב]. הראב"ד [מובא בספר הזכות א:] חולק על שיטת הרי"ף מחמת מדברי הגמ' [ה:]: "רבה בר בר חנה אייתי גיטא, פלגא איכתב קמיה ופלגא לא איכתב קמיה, אתא לקמיה דרבי אלעזר, אמר ליה: אפילו לא כתב בו אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך". לטענת הראב"ד, דברי הגמ' מוכיחים שאמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' נועדה לוודא שהגט נכתב 'לשמה', ומכאן שהלכה כרבה. הרמב"ן [ספר הזכות, שם; בחידושיו ה: ד"ה ולענין פסקא] חולק על הראב"ד ומקיים את פסיקת הרי"ף. לדבריו, הגמ' מקשה על שיטת רבה קושיות שונות ומתרצת אותן ביישובים דחוקים, ומכאן ששיטת רבא היא המקובלת להלכה. הרמב"ן [בחידושיו, שם] טוען שיש לדחות את ראיית הראב"ד, שכן אם כי השליח אינו צריך להעיד שהכתיבה נעשתה 'לשמה', אך כדי לומר 'בפני נכתב' עליו לראות את כתיבת הגט בשלמותו[7].

השולחן ערוך [סי' קמב סעי' א] פוסק כרבא.