הסבר הסוגיה

המביא גט בארץ ישראל אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, ואם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו. [משנה ב.]

המשנה [ב.] אומרת כי שליח המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם', ואם יש עוררים על השטר - יש לקיים את חתימות העדים שעליו.

הגמ' [ט.] מבארת את דברי המשנה "אם יש עליו עוררים": "ערער כמה? אילימא ערער חד, והאמר רבי יוחנן: דברי הכל אין ערער פחות משנים. אלא ערער תרי, תרי ותרי נינהו, מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני. אלא ערער דבעל". לדברי הגמ', אין משמעות לערעור של עד אחד, מחד; מאידך, אין אפשרות לקיים גט ששני עדים מעידים שהוא מזויף. בשל כך, הגמ' מעמידה את המשנה בערעור הבעל: בכוחו לטעון שהגט מזויף, ובמקרה זה יש לקיים את חתימות העדים על ידי שני עדים.

הירושלמי [פ"א ה"ג] מביא שיטה נוספת בביאור המשנה: "מי עירר? רב חסדא אמר: הבעל עירר. אמר רבי יוסי: הלקוחות עוררין שלא תיטרף מידן". לדברי רבי יוסי, הלקוחות יכולים לערער על כשרות הגט, כדי שלא לגבות מהם נכסים המשועבדים לפרעון הכתובה, ובמציאות זו יש לקיים את חתימות עדי הגט על ידי שני עדים.

הראשונים [תוס' ט. ד"ה אלא; רא"ש פ"א סי' ח; רמב"ן ט. ד"ה והא דאמרינן; רשב"א שם, ד"ה ובהלכות; ריטב"א שם, ד"ה מתני' אם יש; ר"ן ג. ד"ה ערעור] מביאים את דברי הירושלמי להלכה, שבגט שאינו מקוים הלקוחות יכולים לערער ולמנוע מלטרוף מהם נכסים משועבדים בפרעון הכתובה.

הרמב"ן [שם] כותב, כי דברי הירושלמי אמורים דווקא בגט בארץ ישראל שאינו זקוק לקיום ולאמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם', אך אם השליח אמר על הגט 'בפני נכתב ובפני נחתם' - הלקוחות אינם יכולים לערער על כשרותו, וניתן לגבות מהם את הכתובה: "דהימנוהו רבנן ואפילו בארץ ישראל משום תקנת עגונות, גובה מן הלקוחות ואף על פי שטענו מזויף הוא, ומספר כתובה נלמוד, שכך כתב לה: 'כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב לכי', כדאמרינן ביבמות באומרת מת בעלי". לדברי הרמב"ן, אמנם השליח נאמן באמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' רק ביחס להיתר האישה ולא לגבי דיני ממונות, אך לגבי כתובה קיים דין מיוחד הנובע מ'מדרש הכתובה', שבכל מצב בו האישה מותרת לשוק היא מקבלת כתובה[1].

מדברי הרמב"ן מתחדשים שני חידושים:

א.'מדרש הכתובה' קיים רק לאחר אמירת השליח 'בפני נכתב ובפני נחתם', אך על ידי גט בארץ ישראל ללא קיום וללא אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' - לא ניתן לגבות כתובה.

ב.בכוחו של 'מדרש הכתובה' לגבות את הכתובה גם מלקוחות.

החידוש השני ברור מסברה: הואיל והאישה גובה את הכתובה בכל מצב בו היא מותרת להינשא לאחר, היא גובה את הכתובה גם מיתומים. לעומתו, טעמו של החידוש הראשון טעון ביאור: הואיל ובארץ ישראל אישה מותרת להינשא בגט שאינו מקוים, מדוע היא אינה גובה כתובתה מחמת 'מדרש הכתובה'[2]?!

בדברי הראשונים מובאים לכך שני הסברים. הרשב"א כותב בתשובה [ח"א סי' אלף קעא]: "שאין אנו למדין מספר כתובתה לכל שהיא נשאת אלא דוקא לנישאת לחלוטין, רוצה לומר מי שאין מעכבין בנשואיה ערער של ספק... אבל זו שהביאה גיטה מארץ ישראל ולא אמרה 'בפני נכתב ובפני נחתם', אין היתר נישואיה חלוט, שהרי אם בא הבעל וערער אוסרין אותה מספק עד שיתקיים גיטה בחותמיו. וכל כיוצא בזה איני קורא בה 'לכשתנשאי לאחר', שהרי זו אם בא הבעל וערער מספק אינה יכולה לינשא". לדבריו, מדרש הכתובה מלמד על נאמנות רק כאשר אין מקום לפקפוק עתידי על כשרות הגט, ולכן הנאמנות לעניין הכתובה אינה קיימת במביא גט בארץ ישראל ללא אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם'[3]. לעומת זאת, מדברי הריטב"א [ט. ד"ה מתני' אם יש] עולה טעם אחר לכך שמדרש הכתובה אינו קיים במביא גט בארץ ישראל ללא אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם': "דהא אינה נישאת לאחר בדין בגט זה כיון שאינו מקוים או שלא העיד שליח בפני נכתב ונחתם, אף על פי שאם נישאת אין בית דין מכריחין אותה לצאת אלא אם כן בא בעל וערער". לדברי הריטב"א, 'מדרש כתובה' קיים רק כאשר בית הדין מתיר לאישה להינשא, ולכן 'מדרש הכתובה' אינו אמור באישה המביאה גט שאינו מקוים בארץ ישראל, שאמנם איננו מונעים ממנה להינשא, אך מעשיה אינם נעשים בהוראת בית הדין[4].

נראה כי מחלוקת הרשב"א והריטב"א נובעת מביאוריהם השונים לטעם היתר אישה לשוק ללא קיום הגט[5]: הריטב"א [שם] הולך בדרכו של הרמב"ן, כי אישה מותרת להינשא בגט שאינו מקוים משום שההיתר אינו תלוי בבית דין. בהתאם לכך, לשיטתו זהו הטעם שאישה הנישאת באופן זה אינה גובה כתובתה, שכן 'מדרש הכתובה' מלמד שיש לאישה כתובה רק כאשר בית הדין התירוה להינשא. לעומת זאת, כפי שהובא בסוגיה הקודמת, הרשב"א [ט. ד"ה ואם] מבאר את ההיתר להינשא בגט שאינו מקוים בדרך שונה: "דדילמא משום עגונא אקילו ביה, ואי נמי שאני הכא דלא מגבינן מיניה דבעל מידי אלא איפקועי ממונא הוא, ושמא בהפקעת ממון לא מצרכינן ליה לקיומי שטריה אלא אם בא בטענת בריא". בהתאם לכך, לשיטתו אין מקום לבאר מדוע האישה אינה גובה כתובה בדרכו של הרמב"ן, ולכן הרשב"א נדרש לבאר עניין זה באופן שונה.

לעומת סיעת חכמי ספרד, לרא"ש [סי' ח] שיטה שונה בעניין זה: "אמר רבי אסי: אף הלקוחות עוררים שלא תטרוף מהן. ומיהו בשביל ערעור דלקוחות לא אסרינן להינשא, אבל בערעור דבעל אסורה להינשא עד שיתקיים בחותמיו, אבל בלא ערעור דבעל מותרת להינשא ולא חיישינן לזיופא... אבל להוציא ממון מן היתומים ולקוחות חיישינן לזיופא... אבל לענין פרעון כתובה נחתינן לה לנכסיה, דכיון דשריא להנשא גביא נמי כתובתה מבני חורי, דמספר כתובתה נלמד 'לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי'". לדברי הרא"ש, גם בארץ ישראל קיים 'מדרש הכתובה', אולם הוא מאפשר לגבות מנכסים בני חורין בלבד.

מדברים אלו עולה שקיימות שתי מחלוקות בין הרמב"ן וסיעתו לבין הרא"ש:

א.בגט ללא קיום בארץ ישראל: לשיטת הרמב"ן אין 'מדרש כתובה', ולשיטת הרא"ש יש 'מדרש כתובה'.

ב.גבייה מנכסים משועבדים מחמת 'מדרש כתובה': לשיטת הרמב"ן גובים מנכסים משועבדים, ולשיטת הרא"ש גובים רק מנכסים בני חורין.

רבי נחום פרצוביץ' [בחידושיו אות קצה] מוסיף שקיימת מחלוקת שלישית בין הרמב"ן וסיעתו לבין הרא"ש, בטעם הדין שאישה גובה כתובה מנכסים משועבדים בגט לאחר אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם': לפי הרמב"ן וסיעתו מחמת 'מדרש הכתובה', ולפי הרא"ש לאחר אמירת 'בפני נחתם ובפני נחתם' גביית הכתובה נובעת מעצם העובדה שלא ניתן לטעון טענת מזויף, ובלי להזדקק למדרש הכתובה.

רבי נחום פרצוביץ' [אות קצג-קצה] מבאר שמחלוקות הרא"ש והרמב"ן נובעות ממחלוקתם העקרונית בתוקפו של שטר שאינו מקוים[6]: לפי הרא"ש [סי' ב] שטר ללא קיום הוא כשר אלא שניתן לטעון טענת מזויף[7]. בהתאם לכך, לשיטת הרא"ש היתר אישה בגט שאינו מקוים הוא היתר גמור, ולכן 'מדרש הכתובה' נאמר גם במציאות זו. מטעם זה, הרא"ש לומד מדברי הירושלמי שבארץ ישראל היתומים יכולים לערער על הגט, שלא ניתן לגבות מנכסים משעובדים מחמת 'מדרש הכתובה'. כמו כן, לפי הרא"ש, כאשר לא ניתן לטעון טענת מזויף אין צורך במדרש הכתובה, ולכן לאחר אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' האישה גובה כתובה בלי להזדקק ל'מדרש הכתובה', ובשל כך היא גובה גם מנכסים משועבדים. לעומת זאת, לפי הרמב"ן, שטר שאינו מקוים אינו קביל מבחינה משפטית, והוא נחשב ל'חספא בעלמא', אלא שהאישה יכולה להינשא על פיו בלי להזדקק לבית דין. בשל כך, לשיטתו במציאות זו אין 'מדרש כתובה', ולכן האישה אינה גובה כתובה[8]. על פי שיטתו זו, מעמיד הרמב"ן את דברי הירושלמי, שבארץ ישראל הלקוחות יכולים לערער על הגט, כנובעים מכך שהאישה אינה שאין 'מדרש כתובה', אך כאשר יש 'מדרש כתובה' - האישה גובה גם מנכסים משועבדים. כמו כן, לשיטת הרמב"ן, בכל מציאות בה השטר אינו מקוים, גביית הכתובה היא מחמת 'מדרש הכתובה', ולכן הרמב"ן מבאר שגביית הכתובה מלקוחות בגט לאחר אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' היא מחמת 'מדרש הכתובה'.

סיכום

הירושלמי אומר שבגט שאינו מקוים הלקוחות יכולים לערער ולמנוע מלטרוף מהם נכסים משועבדים בפרעון הכתובה. לפי הרמב"ן וסיעתו, דברי הירושלמי נובעים מכך ש'מדרש הכתובה', המלמד שאישה גובה כתובתה בכל מצב בו היא מותרת להינשא, אינו קיים באישה הנישאת על סמך גט שאינו מקוים. לעומת זאת, לפי הרא"ש, דברי הירושלמי נובעים מכך שמחמת 'מדרש הכתובה' ניתן לגבות את הכתובה רק מנכסים בני חורין ולא מנכסים משועבדים.

הריטב"א מבאר את טעמו של הרמב"ן: 'מדרש הכתובה' קיים רק כאשר יש פסק דין המתיר את האישה, ואילו בגט שאינו מקוים אין פסק בית דין המתיר את האישה, אלא היא נישאת מדעת עצמה על סמך הגט. על פי דבריו נראה לבאר את מחלוקת הרמב"ן והרא"ש כנובעת ממחלוקתם העקרונית ביסוד תוקפו של גט שאינו מקוים. אמנם, הרשב"א מבאר את דינו של הרמב"ן מטעם שונה: 'מדרש הכתובה' קיים רק בהיתר מוחלט, ולא כאשר הבעל יכול לבוא ולערער על הגט.

הלכה

השולחן ערוך [סי' קמא סעי' נג] פוסק להלכה כשיטת הרא"ש[9].