רקע

בסוגיה הקודמת עסקנו בדין שטר ללא קיום מדאורייתא. בסוגיה זו נעיין בתוקף גיטין ושטרות שאינם מקוימים לאחר תקנת קיום שטרות.

הסבר הסוגיה

המביא גט ממדינת הים, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם... המביא גט בארץ ישראל, אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. ואם יש עליו עוררים - יתקיים בחותמיו. [משנה ב.]

המשנה [ב.] מלמדת על תקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם' בגט הבא במדינת הים, והמשנה מציינת שתקנה זו אינה קיימת בארץ ישראל.

דברי המשנה טעונים ביאור: מתקנת חכמים שלא ניתן להוציא ממון בשטר שאינו מקוים, ואם כן כיצד ניתן להתיר אישה לשוק על סמך גט שאינו מקוים? בדברי הראשונים שיטות שונות בביאור העניין.

הרשב"א [ט. ד"ה ואם] מביא את שיטת ר"י: "ור"י ז"ל דקדק מתוך משנתינו, דכיון דמשיאין אותה בגט זה עד שלא יתקיים בחותמיו ולא חיישינן למזויף, שמע מינה דהבא ליפרע מנכסי חברו שלא בפניו, אי נמי מן היתומים או מן הלקוחות בשטר שבידו - גובה ואין צריך לקיימו, דהא למזוייף לא חיישינן. ודוקא בלוה עצמו דמצי טעין בבריא מזוייף הוא דמקבלין טענתו, אבל בלקוחות וביתומים דשמא נינהו לא חיישינן לה כלל... דכל דלא שכיח לא טענינן להו ליתמי וללקוחות".

ר"י לומד ממשנתנו, שתקנת קיום שטרות אינה שוללת באופן מוחלט את ההיסמכות על שטר שאינו מזויף, אלא היא מלמדת שכאשר לווה טוען בברי טענת מזויף - טענת נשמעת, ולא ניתן לגבות משטר זה ללא קיום. מכך לומד ר"י חידוש לדינא, שניתן לגבות בשטר שאינו מקוים מיתומים ומלקוחות, הואיל והם אינם טוענים טענת מזויף.

מדברי ר"י עולים שני חידושים:

א.חידוש בגדר תקנת קיום שטרות: התקנה אינה פוסלת שטר שאינו מקוים, אלא מגדירה את טענת מזויף כטענה קבילה.

ב.חידוש בדין 'טענינן': לא טוענים ליתומים וללקוחות טענת מזויף, הואיל וזו טענה שאינה שכיחה, ו"כל דלא שכיח לא טענינן להו ליתמי וללקוחות".

רוב הראשונים חולקים על שיטת ר"י, אך עיון בדבריהם מלמד שהם חולקים עליו מטעמים שונים.

תוס' [ב. ד"ה ואם] כותבים: "ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו - אבל כל זמן דלא אתי בעל ומערער, נישאת על פי הגט ולא טענינן מזויף, דמשום עיגונא אקילו בה רבנן. אבל בממון טענינן מזויף לנפרע שלא בפניו ומיתומים ומלקוחות, דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה, שיוכל כל אדם לכתוב שטר מלוה ולהחתים עדים מעצמו ולטרוף שלא בפניו מיתומים ומלקוחות". לדברי תוס', דין המשנה, שגט כשר ללא קיום, הוא הלכה ייחודית לגט - "דמשום עיגונא אקילו בה רבנן", אך בממון טענינן מזויף ליתומים וללקוחות, ולכן לא ניתן להוציא ממון בשטר שאינו מקוים גם כאשר הלווה אינו טוען מזויף בטענת ברי.

מדברי תוס' עולה שלא כחידושו השני של ר"י, בדין 'טענינן', אך נראה שהם אינם חולקים על חידושו הראשון, וגם לשיטתם תקנת קיום שטרות אינה פוסלת שטר שאינו מקוים אלא מכשירה את טענת מזויף[1]. בהתאם לכך, תוס' נזקקים לבאר שהיתר אישה בגט שאינו מקוים הוא קולא מיוחדת שהקלו חכמים מחמת העיגון[2].

לעומתם, הרמב"ן [ט. ד"ה אם יש] מביא את שיטת ר"י ומשיג עליה מטעם שונה: "והדין אינו כן, שבוודאי כל הנפרע שלא בפניו ומן היורשים ומן הלקוחות צריך הוא לקיים שטרו, דאפוקי ממונא לא מפקינן בלא שטרא דמקויים". הרמב"ן טוען שגם ביורשים או בלקוחות, שאינם טוענים טענת מזויף בטענת ברי, לא ניתן להוציא ממון בשטר שאינו מקוים. עולה מכך כי הרמב"ן חולק על חידושו הראשון של ר"י, ולשיטתו תקנת קיום שטרות אינה נותנת נאמנות לטענת מזויף אלא היא מגדירה שמבחינת בית הדין שטר שאינו מזויף הוא 'חספא בעלמא' ולא ניתן להוציא ממון על פיו[3].

על פי שיטתו, הרמב"ן מבאר בשני אופנים כיצד ניתן להתיר אישה לשוק על סמך גט שאינו מקוים: "אבל זה אינו דומה למשנתינו, שאין אישה זו ממונו של בעל, אלא ברשות עצמה היא לינשא, ואנן לא מנעינן לה... ועוד, מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה ונאמנת, כעין מה שהאמינוה לומר מת בעלי". לפי הביאור הראשון, דווקא בממון נאמרה ההלכה שאין מוציאים ממון בשטר שאינו מקוים, אך האישה אינה ממונו של הבעל, ולכן היא יכולה להינשא גם כאשר הגט אינו מקוים. לפי הביאור השני, דווקא בגט חכמים לא הצריכו קיום, משום שאנו סומכים על האישה שלא תינשא לפני שתוודא את כשרות הגט, שכן אם יתברר שאינה מגורשת - תצא מזה ומזה ובניה ממזרים[4].

נעמיק בהבנת הסברו הראשון של הרמב"ן. לטענת הרמב"ן, תקנת קיום שטרות קובעת שבית הדין אינו פוסק דין על פי שטר שאינו מקוים, ולכן תקנה זו אמורה לגבי שטרי ממון בלבד. לעומת זאת, בגט, הואיל והאישה אינה ממונו של הבעל, הגירושין אינם טעונים פסק של בית הדין אלא הם עניין שבין האישה ובין עצמה, ולכן האישה יכולה להינשא על סמך גט שאינו מקוים[5].

בדברים אלו יש שני חידושים:

א.האישה אינה ממונו של הבעל ולכן הגירושין הם עניין שבינה לבין עצמה, שאינו טעון פסק בית דין.

ב.הואיל והאישה יכולה להינשא בלי להזדקק לבית הדין, לא מונעים ממנה להינשא בגט שאינו מקוים.

שני חידושים אלו אינם פשוטים מסברה. ניתן לחלוק על החידוש הראשון ולטעון שאמנם האישה אינה ממונו של הבעל, אך הגירושין באים להפקיע את קשר האישות שבין האיש לאישה, ולכן הגירושין אינם עניין שבין האישה לבין עצמה, ויש לדמותם לדיני ממונות הטעונים פסק בית דין. כמו כן, ניתן לחלוק על החידוש השני ולטעון שגם אם היתר הנישואין אינו תלוי בבית הדין, יש למנוע מאישה להינשא על סמך גט שאינו מקוים, הואיל ובעקבות תקנת חכמים הוא כ'חספא בעלמא'.

ואכן, יש ראשונים שחלקו על חידושיו של הרמב"ן: מדברי תוס', שהבעל יכול לטעון טענת מזויף, עולה שהוא נחשב 'בעל דין' ביחס לגירושין. מכאן שתוס' חולקים על חידושו הראשון של הרמב"ן, ולשיטתם הגירושין אינם עניינה של האישה בלבד אלא יש בה הפקעת זכותו של הבעל בה[6]. כמו כן, הרשב"א [שם] מחלק בין גיטין לשטרי ממון באופן שונה מהרמב"ן: "שאני הכא דלא מגבינן מיניה דבעל מידי אלא איפקועי ממונא הוא, ושמא בהפקעת ממון לא מצרכינן ליה לקיומי שטריה אלא אם בא בטענת בריא". הרשב"א אינו מגדיר "שאין אישה זו ממונו של בעל", אלא כותב שבגירושין אין הוצאת ממון אלא הפקעת ממון, ולכן בו אין צורך בקיום[7].

הריב"ש [סי' שפה] חולק על חידושו השני של הרמב"ן. הרמב"ן מביא את שני הסברי הרמב"ן וכותב: "ובודאי זה הטעם האחרון הוא העיקר, כי הטעם הראשון יש לדון עליו הרבה, כי אחר שהסכים הרב ז"ל שבדיני ממונות אף על גב דלא טעין מזויף צריך קיום, כל שכן באיסורא ואפילו בארץ ישראל, ואם מפני שהאישה ברשות עצמה להינשא ואינו כמו ממון שנוציא מחזקתו, הרי גם כן יש כאן חזקה דאיסורא... ועוד, תינח לאשה עצמה שטוענת בברי שלא נמחה בידה, אבל הבא לימלך אישה זו אסורה או מותרת, והיא אצלנו בחזקת אסור, וגם הוא אינו יודע בהתרה, איך נוציאנה מחזקתה ונתיר לו לישאנה". לטענת הריב"ש, גם אם הגירושין אינם תלויים בבית הדין, אין בכך כדי להתיר לשוק בשטר שאינו מקוים אישה העומדת בחזקת איסור[8].

לרמב"ם ולראב"ד שתי שיטות נוספות בעניין זה.

הרמב"ם [הל' גירושין פ"ז הכ"ד; הל' עבדים פ"ז ה"ב] מבאר שהחשש לכשרות שטר שאינו מקוים קיים בדיני ממונות בלבד, בהם נדרשת ראיה גמורה, ולא ב"דיני האיסורים" - גיטי נשים ושטרי שחרור עבדים[9]. על פי שיטתו זו, הרמב"ם [הל' גירושין פי"ב ה"ב]: "הוציאה גט מתחת ידה ואמרה גירשני בעלי בזה הרי זו נאמנת ותנשא בו אף על פי שאינו מקויים, כמו שביארנו". הראב"ד [שם] משיג על כך: "אמר אברהם, אומר אני שיתקיים בחותמיו אף על פי שלא יצא עליו ערער". לשיטתו, גט היוצא מתחת יד האישה אינו כשר ללא קיום.

בדומה לכך נחלקים הרמב"ם והראב"ד לגבי עבד ששטר שחרור יוצא מתחת ידו. הרמב"ם [הל' עבדים פ"ו ה"ז] כותב שהשטר אינו טעון קיום: "כשם שהאישה עצמה מביאה גיטה ואינה צריכה לקיימו, הואיל והגט יוצא מתחת ידה, כך העבד ששטר שחרור יוצא מתחת ידו אינו צריך לקיימו". הראב"ד [שם] משיג על כך: "איך סתם דבריו ואמר שאינן צריכין קיום, בודאי אם יערער בעל ואדון צריכין קיום, והשכל מורה שאף אם לא יערער אין להתיר אשת איש ואיסור עבד בלא קיום הגט". לדברי הראב"ד, בדומה לשטרי ממון, גם לגט אישה ושטר שחרור עבד אין תוקף ללא קיום.

דברי הראב"ד צריכים תלמוד, שכן מפורש במשנה [ב.] שגט בארץ ישראל כשר ללא קיום וללא אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם', ורק "אם יש לו עליו עוררין יתקיים בחותמיו" (וכפי שנוקטים שאר הראשונים)! הריב"ש [סי' שפה] מבאר כי דווקא במביא גט בתוך ארץ ישראל אין צורך לקיום הגט, הואיל והעדים מצויים לקיימו, אך כאשר אין העדים מצויים לקיימו יש חובת קיום בכל אופן[10]. הנודע ביהודה [מהדו"ת אהע"ז סי' קלו] מיישב את שיטת הראב"ד באופן שונה. לטענתו, הראב"ד סבור שכעיקרון בכל מקום יש צורך בקיום הגט, אלא שבארץ ישראל הקילו ולא הצריכו קיום בשליח המביא גט מפני 'תקנת עגונות', הואיל "ומסתמא אינו בקל לקיימו". אולם, כאשר אישה מביאה את גיטה בעצמה, העמידו את הדין המקורי והצריכו קיום[11].

סיכום

המשנה אומרת שבארץ ישראל גט שאין עליו ערעור כשר ללא קיום. הראשונים נחלקים בביאור טעם דין זה, במה שונה גט משטר שאינו כשר ללא קיום:

א.לפי תוס', זו קולא מיוחדת שהקלו בגט מחמת עיגון האישה.

ב.לפי הרמב"ן, תקנת קיום שטרות אינה קיימת בגט: הואיל והיתר האישה אינו טעון בית דין אלא האישה יכולה להינשא בעצמה, או משום שהיא "דייקא ומנסבא".

ג.לפי הרמב"ם, הואיל ורק בדיני ממונות נדרשת ראיה ודאית, אך באיסורים יש לסמוך על חזקת הכשרות של השטר.

הראב"ד חולק על ראשונים אלו, ולשיטתו כעיקרון גם בגט נדרש קיום. מדבריו עולה שדין המשנה, שבארץ ישראל גט שאין עליו ערעור כשר ללא קיום, זהו דין מיוחד: לפי הריב"ש משום שבארץ ישראל מצויים לקיימו ולכן אין חשש לכשרות הגט, ולפי הנודע ביהודה זו קולא מיוחדת בגט הבא על ידי שליח מחמת עיגון האישה.

הלכה

השולחן ערוך [סי' קמא סעי' נג] מביא את דין המשנה: "שליח המביא גט במקום שאינו צריך לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם', נותנו לה ומתגרשת בו ונישאת אף על פי שאין מכירין חתימות העדים". השולחן ערוך [סי' קמב סעי' יג] מביא בסתם את שיטת הרמב"ם, שאישה המביאה גט מותרת לשוק ללא קיום הגט. השולחן ערוך [שם, סעי' יד] מציין לדברי הריב"ש (המבוססים על השגת הראב"ד): "ויש חולקים ואומרים שאין להתירה לינשא על ידי גט שיוצא מתחת ידה, אם לא נתקיים בחותמיו, אף על פי שאין עליו עוררין, שמעולם לא שמעו מי שנהג קולא כזו".

[11]כעין זה עולה מדברי הבית שמואל [סי' קמא ס"ק סז; סי' קמב ס"ק כו].