רקע

הסבר הסוגיה

ולרבא, דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו, ליבעי תרי, מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא... בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ורבנן הוא דאצרוך, והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן. [גמ' ג.]

הגמ' [גיטין ג.] מביאה את דברי ריש לקיש, כי חתימת עדים על שטר נחשבת כעדות שנחקרה בבית דין, ומהם לומדת הגמ' שהצורך בקיום שטרות הוא מדרבנן בלבד.

דברי הגמ' מעלים שתי תמיהות:

א.כיצד ייתכן שמדאורייתא יש תוקף לשטר שאינו מקוים, והרי באופן זה כל אדם יכול לזייף את חתימות העדים ולהוציא שטרי חוב על חברו[1]?!

ב.דברי ריש לקיש מלמדים על תוקפו של השטר, אך כיצד ניתן ללמוד מהם שאין לחשוש לכשרות השטר? הרי ייתכן ששטר ללא קיום כלל אינו שטר אלא 'חספא בעלמא', שמעולם העדים לא חתמו עליו אלא זהו זיוף[2]!

תשובה לתמיהות אלו עולה מדברי רש"י [ד"ה נעשה]: "נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין - דלא חציף איניש לזיופי". לדבריו, מדין תורה יש נאמנות לשטר ללא קיום, הואיל ויש אומדנא "דלא חציף איניש לזיופי" - אנשים אינם מעיזים לזייף את חתימות העדים[3]. נראה כי לשיטת רש"י, אמנם דברי ריש לקיש אמורים במקורם לגבי תוקפו של השטר, שהוא כעדות גמורה (ולכן העדים החתומים על השטר אינם יכולים לחזור בהם), אך יש ללמוד מהם דין נוסף: אין לחשוש לזיוף חתימות העדים, ולכן מן הדין יש להכשיר שטר שאינו מקוים.

כעין זה מבאר גם הריטב"א [ד"ה והנכון]: "והנכון כמו שתירץ רבינו, דמדאמר ריש לקיש דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, אלמא דאלימא מלתא דשטרא וליכא למיחש למיחתם שיקרא בשטרא, והיינו דאין נאמנין לומר שוב מבודין אנו, נפקא מינה נמי דלא בעינן קיום מדאורייתא, ומהני טעמא דאלימא מלתא דשטרא וכל אדם נזהר שלא לעשות שקר בשטר, ומדינא ליכא למיחש דמזויף הוא". לפי הריטב"א, דברי ריש לקיש מיוסדים על עיקרון אחד: "אלימא מילתא דשטרא" - שטר הוא מסמך בעל תוקף שאנשים נוהגים בו בכובד ראש, ומעיקרון זה עולים שני דינים:

א.עדים החתומים על השטר אינם יכולים לחזור בהם - "דאלימא מילתא דשטרא וליכא למיחש למיחתם שיקרא בשטרא".

ב.אין לחשוש שהשטר מזויף - "דאלימא מילתא דשטרא וכל אדם נזהר שלא לעשות שקר בשטר".

הסבר שונה לעניין זה עולה מדברי רבנו חננאל [מובא באור זרוע שו"ת סי' תשמה]: "בדין הוא דקיום שטרות נמי לא מיבעי, כדרבי שמעון בן לקיש דאמר עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין ומדרבנן הוא... בגיטין דייקינן מינה דקיום שטרות דרבנן, דאי דאורייתא השטר בחזקתו והטוען בו עליו להביא הראיה, מידי דהוה אעדים בעלמא וכל ישראל כשרים בו והטוען כי הוא פסול עליו להביא הראיה".

רבנו חננאל אינו מבאר את כשרות שטר שאינו מקוים על בסיס אומדנא, ונראה מדבריו שדין זה נובע מעצם תוקפו של השטר: אנו מתייחסים לשטר כעדות גמורה, ולכן אנו מעמידים אותו בחזקתו ואיננו מפקפקים בכשרותו ואיננו חוששים לזיוף[4].

לעומת דברים אלו, בהגהות מרדכי [קידושין רמז תקסט] מובאת שיטת רבנו אביגדור הכהן, על פיה שטר שיצאו עליו עוררין צריך קיום גם מדאורייתא. רבנו אביגדור טוען שדברי ריש לקיש, "עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין", במקורם באים ללמד שהעדים אינם יכולים לחזור בהם לאחר חתימתם: "והא דאמרו ז"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין... יש לומר עיקרא של מימרא זו דריש לקיש הוא בירושלמי דפרק קמא דכתובות, והכי איתא התם: 'תני, וכן העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאסור בין להתיר בין לזכות בין לחובה, עד שלא נחקרה עדותן בבית דין אמרו מבודין היינו נאמנין, אבל אם אמרו משנחקרה בבית דין מבודין היינו אין נאמנין... מינה שמעינן דעיקר מילתיה דריש לקיש לענין חזרה איתמר, וכגון שהעדים מודים שהוא כתב ידן, ואתא לאשמועינן דכי היכי דבעדות על פה לא מצי למיהדר בהו אחר חקירה, הכי נמי בשטר לא מצי הדרי בהו אחר חתימה, דחתימה במקום חקירה קיימא". ואם כן, אין ללמוד מדברי ריש לקיש שטענת מזויף אינה נאמנת. רבנו אביגדור מוסיף, שאמנם הגמ' בסוגייתנו לומדת מדברי ריש לקיש שהצורך בקיום שטרות הוא מדרבנן בלבד, אך הדברים אמורים רק כאשר העדים אינם טוענים שלא חתמו על השטר או שהלווה אינו טוען שהשטר מזויף, ו"כל היכא דאיכא הכחשה לא איתמר דריש לקיש".

האור זרוע [שו"ת סי' תשמה] חולק על דברי רבנו אביגדור: "ומטובתך נראה בעיני שהיא כשגגה שיוצאה מלפני השליט, מדפרכינן 'ולרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ליבעי תרי', ושנינן 'דבדין הוא דקיום שטרות נמי לא ליבעי כדבי שמעון בן לקיש', והא התם קאמר לא היו דברים מעולם וטעין דמזוייף הוא"[5]. לדברי האור זרוע, סוגייתנו מוכיחה שמדאורייתא שטר כשר גם במקום ערעור הבעל. הש"ך [סי' מו ס"ק ט] מוסיף ומקשה על רבנו אביגדור מדברי הגמ' להלן [ו.]: "מאי אי עבדת אהנית, דאי אתי בעל מערער לא משגחינן ביה". מבואר שאם יבוא הבעל ויערער על כשרות הגט לאחר שהשליח אמר 'בפני נכתב ובפני נחתם' ערעורו לא יתקבל, ומכאן שמדאורייתא גט שאינו מקוים כשר גם כאשר הבעל טוען שהגט מזויף[6].

נתיבות המשפט [שם, ס"ק ה] מיישב את קושייתו של הש"ך, ולטענתו דברי רבנו אביגדור אמורים רק לגבי ערעור שנעשה קודם לאמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם', אך אם הבעל מערער לאחר אמירה זו - אמירת השליח כבר קיימה את הגט, ואין בכוח הבעל לערער עליו[7].

לרמב"ם שיטה נוספת בעניין זה. הרמב"ם [הל' גירושין פ"ז ה"ב] כותב: "בא הבעל וערער ואמר לא גרשתי מעולם וגט שהובא לה מזוייף הוא - יתקיים בחותמיו. ואם לא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל - תצא והולד ממזר, שהרי אינה מגורשת". מבואר בדבריו שערעור הבעל מבטל את הגט מדאורייתא, כשיטת רבנו אביגדור[8]. עם זאת, שיטתו של הרמב"ם קיצונית יותר: בעוד רבנו אביגדור סובר שמדאורייתא יש תוקף לשטר שאינו מקוים כל זמן שלא יצאו עליו עוררין, הרמב"ם [שם, הכ"ד] - כפי שהובא בסוגיה הקודמת - סובר שבעניין זה קיים חילוק בין גיטין לשטרי ממון, ולשיטתו דווקא באיסורים ניתן לסמוך על האומדנא שהאישה לא זייפה את השטר, אך לא בממונות - "שאין דיני האיסורין כדיני הממונות"; בממונות דרושה ראיה גמורה, ורק על פיה ניתן להוציא ממון, ולכן אין כל אפשרות להוציא ממון על סמך שטר שאינו מקוים.

מחלוקת רבנו אביגדור והרמב"ם תלויה ביסוד תוקפו של השטר: רבנו אביגדור, בדומה לשאר הראשונים, סובר שלשטר יש תוקף מעיקר הדין, ולכן כל זמן שהשטר לא הוכחש אנו מתייחסים אליו כעדות גמורה, וניתן להוציא ממון על פיו. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ם - כפי שהתבאר בסוגיה הקודמת - כל תוקפו של השטר הוא מדרבנן בלבד, ומדאורייתא אין תורת עדות על שטר, תקנת חכמים היא להתייחס לשטר מקוים כעדות, אך אין כל תוקף לשטר שאינו מקוים.

מסברה שיטת הרמב"ם ברורה, אך - כפי שנאמר בשלהי הסוגיה הקודמת - קשה לכלכל את דברי הרמב"ם עם סוגייתנו, בה מפורש שדברי ריש לקיש מלמדים שמעיקר הדין אין צורך בקיום שטרות, וכל דין קיום שטרות הוא מדרבנן (ולכן הקילו בתקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם' ולא הצריכו שאמירה זו תיאמר על ידי שניים)[9]. אמנם, ייתכן והרמב"ם רואה בדברי הגמ' בסוגייתנו שיטה חריגה שאינה עולה בקנה אחד עם שאר הסוגיות: מסוגיות אחרות עולה שמדאורייתא אין תוקף לעדות שבכתב (בשל דין "מפיהם ולא מפי כתבם"), וכן - כפי שהראה רבנו אביגדור - בסוגיות אחרות דברי ריש לקיש מתפרשים באופן שונה, לא כמלמדים על נאמנותו של שטר שאינו מקוים אלא כמלמדים על חוסר יכולתם של העדים החתומים על השטר לחזור בהם[10]. בשל כך, הרמב"ם אינו פוסק את העולה מסוגייתנו, אלא נוקט שמדאורייתא אין תוקף לשטר שאינו מקוים, אך גם מדאורייתא יש תוקף לגט שאינו מקוים (כל זמן שלא יצאו עליו עוררין) - "שאין דיני האיסורין כדיני הממונות".

סיכום

מן הסוגיה עולה שמדין תורה יש תוקף לגט ולשטר ללא קיום, שכן "עדים החתומים על השטר כמי שנחקרו עדותן בבית דין". רוב הראשונים נוקטים שעיקרון זה אמור גם כאשר יצאו עוררין על הגט ועל השטר: לשיטת רש"י הואיל ויש אומדנא שאנשים אינם מזייפים שטרות, ולשיטת רבנו חננאל הואיל ואנו מתייחסים לשטר כעדות גמורה.

רבנו אביגדור חולק וסובר שאמנם מדין תורה יש תוקף לגט ולשטר ללא קיום, אך הדברים אמורים רק כאשר אין עליהם עוררין; אם יש עליהם עוררין - אין לגט ולשטר תוקף ללא קיום.

הרמב"ם חולק על כל הראשונים וסובר שאין כל תוקף לשטר ללא קיום, ורק לגט יש תוקף מדאורייתא ללא קיום (כל זמן שלא יצאו עליו עוררין) - "שאין דיני האיסורין כדיני הממונות".

הלכה

השולחן ערוך [סי' קמא סעי' נג] כותב שאם בעל ערער על גט שאינו מקוים - "יתקיים בחותמיו, ואם לא נתקיים ולא נודעו עידיו כלל, תצא והולד ממזר, שהרי אינה מגורשת". הבית שמואל [ס"ק ע] לומד מכך שהשולחן ערוך פוסק כשיטת הרמב"ם ורבנו אביגדור[11]. אמנם, הש"ך [חו"מ סי' מו ס"ק ט] פוסק כרוב הראשונים, שלגט ולשטר ללא קיום יש נאמנות גמורה, ומדאורייתא אין משמעות לערעור היוצא עליהם[12].

הש"ך [סי' מו ס"ק י; סי' סט ס"ק יב] פוסק שגדר זה אמור רק לגבי שטר, אך כתב ידו של הלווה אינו נאמן מדאורייתא ללא קיום. קצות החושן [סי' מו ס"ק ה] חולק וטוען שהואיל ונאמנות שטר שאינו מקוים מבוססת על סברת "לא חציף איניש לזיופי", סברה זו קיימת גם בכתב יד הלווה, ולכן גם לכתב יד יש תוקף מדאורייתא ללא קיום[13].