הסבר הסוגיה

ולרבא, דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו, ליבעי תרי, מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא... בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ורבנן הוא דאצרוך, והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן. [גמ' ג.]

הגמ' [גיטין ג.] מביאה את דברי ריש לקיש, כי חתימת עדים על שטר נחשבת כעדות שנחקרה בבית דין, ומהם היא לומדת שהצורך בקיום שטרות הוא מדרבנן בלבד.

מדברי הגמ' עולה שעצם קיומו של השטר והיותו עדות גמורה הוא מדאורייתא. כן כותב רש"י [כתובות כח. ד"ה קיום שטרות]: "קיום שטרות מדרבנן - דמדאורייתא לא בעינן קיום, דאמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין", וכן כותבים ראשונים נוספים [רי"ף יבמות ט.; המאור הגדול, שם; תוס' כתובות כח. ד"ה קיום; השגות הרמב"ן לספר המצוות שורש ב].

דברים אלו טעונים ביאור: בדיני עדות קיים דין, הנלמד מדרשת "מפיהם - ולא מפי כתבם" [גיטין עא.], ששני העדים צריכים להתייצב בפני בית הדין ולמסור את עדותם, והם אינם יכולים לכתוב את עדותם באגרת ולשולחה לבית הדין[1]. אם כן, כיצד עדות הכתובה בשטר מועילה ללא מסירת העדות על ידי העדים בבית הדין?

הראשונים מעלים תמיהה זו סביב דברי הגמ' ביבמות [לא:] הדנה מדוע לא תיקנו שיכתבו זמן בשטר קידושין. הגמ' מציעה שזהו משום ש'לא אפשר': "איבעית אימא משום דלא אפשר, היכי ליעביד? לינחה גבי דידה, מחקה ליה. לינחה גבי דידיה, זמנין דבת אחותו היא ומחפה עלה. לינחה גבי עדים, אי דזכירי ליתו ליסהוד, ואי לא זמנין דחזו מכתבא ואתו מסהדי, ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם". מבואר בדברי הגמ' שאין אפשרות להניח את השטר ביד עדי הקידושין, שכן, מחמת דין "מפיהם ולא מפי כתבם", הם אינם יכולים להעיד על סמך הכתוב בשטר ללא שהם זוכרים זאת בעצמם. עולה מכך שאין תוקף לעדות הכתובה בשטר, ואם כן מהי משמעותו של שטר ראיה? מדוע "עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין"?

הראשונים [תוס' שם, ד"ה דחזו; רמב"ן שם, ד"ה ורחמנא; רי"ף יבמות ט.] מבארים עניין זה בדרכים שונות. כעת נביא את ביאורו של בעל המאור [יבמות ט.] בלבד: "ולי נראה דפירוק הנכון כך: מפי כתבם הוא שפסולה עדותן אבל מפי כתבו לא, וכל שטרי הלואה ומקח וממכר הלוה והמוכר הוא שמצווה את העדים ואמר כתבו וחתמו, וכן בגיטי נשים, ואין זה מפי כתבם אלא מפי כתבו. אבל היכא דכתבי מנפשייהו בשטר שצריך לומר כתובו ולא אמר להם כתובו, הא ודאי מפי כתבם הוא". בעל המאור טוען שדרשת "מפיהם ולא מפי כתבם" ממעטת כתב אותם כותבים העדים מיוזמתם, אך לשטר דין שונה: הוא נכתב 'מדעת המתחייב', ולכן פסול 'מפיהם ולא מפי כתבם' אינו קיים לגביו.

עיקרון זה, שפסול "מפיהם ולא מפי כתבם" אינו קיים בשטר משום שהוא נכתב 'מדעת המתחייב' מפורש גם בדברי תוס' [כתובות כ. ד"ה ורבי]: "ויש לומר דלא חשיב שטר אלא כשעשוי מדעת שניהם, מדעת הלווה שהוא חייב אז חשיב שטר, אבל הכא שכותב עדותו שלא מדעת הלווה, לא חשיב שטרא"[2]. אמנם קיים הבדל עקרוני בין הראשונים: תוס' סוברים שלשטר יש גדר של עדות[3], אלא שפסול 'מפיהם ולא מפי כתבם' נאמר רק ביחס לכתב בעלמא - כתב אותו כתבו העדים לזכרון עדותם - ולא לגבי שטר הנכתב מדעת המתחייב[4]. לעומת זאת, בעל המאור מבאר את משמעות 'דעת המתחייב' באופן שונה: אמנם, כתב העדים אינו יכול להתקבל כעדות, אך שטר אינו כתב העדים אלא כתב המוכר, הלווה או הבעל - "ואין זה 'מפי כתבם' אלא 'מפי כתבו'". לפי דבריו, חתימת העדים רק באה לתת תוקף לשטר, ולהפוך אותו מנייר בעלמא למסמך משפטי בעל תוקף, אך העדות אינה נעשית על ידי העדים אלא על ידי ה'מתחייב'[5].

לעומת שיטות אלו ביישוב המושג "עדים החתומים על השטר כאילו נחקרה עדותם בבית דין" עם דין "מפיהם ולא מפי כתבם", הרמב"ם [הל' עדות פ"ג ה"ד] סובר שאכן מדאורייתא אין תוקף לעדות שבשטר, וכל כוחו של השטר הוא מדרבנן בלבד: "דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים, שנאמר: 'על פי שנים עדים' – מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין"[6].

הרמב"ן [יבמות לא: ד"ה ורחמנא] חולק על שיטת הרמב"ם: "ולאו מילתא היא, דשטר גיטין וקידושין בדאורייתא כתיבי, ושאר שטרות נמי בקבלה כתיבי 'וכתוב בספר וחתום'... אלמא מדאורייתא הוא בין בגיטין בין בשאר שטרות". לטענתו, אין מקום לטעון שתוקפם של שטרות הוא מדרבנן, שכן קיומם של גיטי נשים מפורש בתורה (ומהם למדו חכמים את קיומם של שטרי קידושין), וקיומם של שטרי מכר מפורשים בנביא [ירמיהו לב, מד]: "שדות בכסף יקנו, וכתוב בספר וחתום והעד עדים"[7].

ניתן היה לטעון כי דברי הרמב"ם אמורים רק ביחס לשטרי ראיה, שהם מהווים תחליף למסירת העדות בבית הדין, אך לא לגבי שטרי קניין וגיטי נשים. על פי הצעה זו, מודה הרמב"ם שמדאורייתא קיים מושג של 'שטר', והוא מערער רק על קיום המושג 'עדות שבשטר'. דברים אלו מיישבים את השגתו זו של הרמב"ן, אמנם בהשגות לספר המצוות [שורש ב] מעלה הרמב"ן טיעון נוסף כנגד שיטת הרמב"ם: "וכבר השיבו עליו חכמי הדורות בזה תשובות גמורות אינן נעלמות מכל מבין עם תלמיד, מהן שאנו דנין בגיטין בעידי חתימה בלבד והאישה המוציאה לפנינו גט חתום מקיימין אותו בחותמיו ומתירין אותה להנשא על פי עדות השטר". הרמב"ן מוכיח מהסוגיות שגט מתפקד גם כשטר ראיה ומתירים אישה לשוק על פיו; כיצד אם כן סובר הרמב"ם שכל מושג 'עדות שבשטר' הוא מדרבנן בלבד?!

רבנו חיים הלוי מבריסק [הל' עדות, שם] מיישב קושיה זו על בסיס הנחה שגם הרמב"ם מודה לעיקרון שטבעו הראשונים שבשטר אין פסול של "מפיהם ולא מפי כתבם" משום שהוא נכתב 'מדעת המתחייב' ולכן יש לו גדר של שטר. עם זאת, לשיטת הרמב"ם עיקרון זה תקף רק לגבי שטרי קניין ולא ביחס לשטרי ראיה: "האומנם כי גם לדעת הרמב"ם הרי עיקרן של שטרות הוא רק במה שנעשה מדעת המתחייב, וכדעת כל הראשונים, אבל מכל מקום זהו דין בפני עצמו דלא חייל דין שטר רק היכא שנעשה לקניין, ועל כן כל שטרי ראיה, אף דנעשו כדין שטרות, מכל מקום לא חייל עלייהו דין שטרות, והויין רק עדות בכתב, ופסולים משום מפי כתבם, ורק מדרבנן הוא דעדותן מתקיימת ונוהג בהן דין שטרות, אבל אין הכי נמי דשטרי מעשה וקנין גם לדעת הרמב"ם הם מדין תורה, ומועילין בין לגמר מעשה ובין לעדות". לפי דבריו, יש תוקף לשטר רק כאשר הוא מחיל חלות - גירושין או קניין - אך לשטר הנעשה לראיה בעלמא אין תוקף של שטר גם כאשר הוא נעשה 'מדעת המתחייב'. בשל כך, מדאורייתא דין שטרי ראיה כדין עדות שבכתב, שקיים בה פסול "מפיהם ולא מפי כתבם", אך בשטרי קניין וגיטי נשים פסול זה אינו קיים, ולכן הם מהווים ראיה גם מדאורייתא.

בדבריו אלו מצמצם הגר"ח מבריסק מאוד את המחלוקת בין הרמב"ם לבין שאר הראשונים: בדומה לשאר הראשונים יש מושג של 'שטר' מדאורייתא, ובדומה לשאר הראשונים 'דעת המתחייב' היא המעניקה לשטר את זהותו, וכל המחלוקת בין הרמב"ם חשאר הראשונים היא רק האם הגדרות אלו אמורות גם לגבי שטרי ראיה.

אמנם, נראה ללמוד מדברי הרמב"ם במקום אחר שמחלוקתו עם שאר הראשונים עמוקה ועקרונית יותר. הרמב"ם [הל' עדות פ"ו ה"א] כותב: "כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין". בהלכה זו, הפותחת את דיני קיום שטרות, מציין הרמב"ם שהעיקרון ש"קיום שטרות מדבריהם" כבר התבאר בדבריו. כוונתו בהכרח היא להלכה דלעיל [הל' עדות פ"ג ה"ד], בה קובע הרמב"ם שכל תוקפו של השטר הוא מדבריהם. מכאן שלשיטת הרמב"ם, פירוש דברי הגמ' [כתובות כח.] ש"קיום שטרות מדבריהם" הוא שכל עיקר תוקפו של השטר הוא מדבריהם - על אף שמדאורייתא אין תוקף לעדות שבכתב, חכמים קבעו שעדות בשטר שקוים תתקבל בבית הדין "כדי שלא תנעול דלת בפני לווין". וכן כותב רבי אברהם מן ההר [יבמות לא: ד"ה רחמנא] בביאור שיטת הרמב"ם: "קיום שטרות מדרבנן - פירוש, מן התורה אף בקיום נמי לא מהני, ד'מפיהם ולא מפי כתבם' אמר רחמנא... דהקילו דמהני קיום מהני משום תקנת לווים"[8].

מן האמור עולה שלשיטת הרמב"ם כל תוקפה של עדות שבשטר, בין בשטרי ראיה ובין בשטרי קניין, הוא מדרבנן בלבד. ואם כן, תמיהת הרמב"ן דלעיל עומדת בעינה: כיצד מתירים לאישה לשוק על סמך גט הנמצא בידה?

התשובה לכך נמצאת גם היא בדברי הרמב"ם. הרמב"ם [הל' גירושין פ"ז ה"ב] כותב: "בא הבעל וערער ואמר 'לא גרשתי מעולם וגט שהובא לה מזוייף הוא', יתקיים בחותמיו. ואם לא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל, תצא והולד ממזר, שהרי אינהו מגורשת". מבואר ברמב"ם, שערעור הבעל מבטל את הגט מדאורייתא, ולכן הוולד ממזר[9]. הרמב"ם [שם, הכ"ד] מוסיף וכותב שהחשש לכשרות הגט קיים רק מחמת ערעור הבעל, אך אם הבעל אינו מערער על כשרות הגט - אנו מתירים אותה לשוק על סמך הגט ללא פקפוק: "הואיל וגט שבידה כתוב כהלכתו והעדים חתומים עליו, ואף על פי שאין אנו מכירין כתב העדים ולא נתקיים, אין חוששין לה שמא זייפה אותו שהרי אינה מקלקלת על עצמה, ועוד שהעדים החתומים על הגט הרי הן כמי שנחקרה עדותן בבית דין עד שיהא שם מערער, לפיכך נעמיד הגט בחזקתו ותנשא ואין חוששין שמא ימצא מזוייף". הרמב"ם מבאר מדוע אין חוששים לכשרות הגט: "שאם תבוא לחוש לדברים אלו וכיוצא בהן, כך היה לנו לחוש לגט שיתן אותו הבעל בפנינו שמא בטלו ואחר כך נתנו, או שמא עדים פסולין חתמו בו והרי הוא כמזוייף מתוכו, או שמא שלא לשמה נכתב. וכשם שאין חוששין לזה וכיוצא בו אלא נעמידו על חזקתו עד שיודע שהוא בטל, כך לא נחוש לא לשליח ולא לאשה עצמה שהגט יוצא מתחת ידה, שאין דיני האיסורין כדיני הממונות". לפי הרמב"ם, אין סיבה להניח שהאישה זייפה את השטר - "שהרי אינה מקלקלת על עצמה", ולכן יש להתיר את האישה לשוק על סמך הגט שבידה, ואין מקום לחשוש לדברים שאינם לפנינו. הרמב"ם מסיים וכותב: "שאין דיני האיסורין כדיני הממונות". בכך מבחין הרמב"ם בין איסורים, בהם אין מקום לחששות כנגד המציאות הנתונה בפנינו, לבין ממונות, בהם דרושה ראיה וודאית.

נראה כי דברים אלו מיישבים את קושיית הרמב"ן: אמנם מדאורייתא עדות שבשטר אינה עדות כשרה, אך רק בממונות נדרשת עדות כדי להתיר אישה לשוק; באיסורים - גם ב'דבר שבערווה' - ניתן להסתמך על הגט שביד האישה, על אף שאין לו תורת עדות.

דברינו מיישבים את סברתו של הרמב"ן ואת האופן בו הוא מבאר את דברי הגמ' "קיום שטרות דרבנן". עם זאת, כפי שהובא בתחילת הדברים, מדברי הגמ' [ג.] עולה שמדאורייתא שטרות כשרים ללא קיום, ורבנן הם אלו שהצריכו את קיום השטרות. בעזרת ה' בסוגיה הבאה נעסוק בדרך התמודדותו של הרמב"ם עם סוגיה זו.

סיכום

מסוגיית הגמ' [ג.] ניתן ללמוד שלשטר יש תוקף מדאורייתא, וכן נוקטים רוב הראשונים. הראשונים ההולכים בדרך זו נחלקו מדוע בשטר אין חיסרון של "מפיהם ולא מפי כתבם": לפי תוס', פסול 'מפיהם ולא מפי כתבם' נאמר רק ביחס לכתב בעלמא ולא לגבי שטר הנכתב מדעת המתחייב. לפי בעל המאור, נאמנות השטר אינה מחמת העדים אלא מחמת 'דעת המתחייב', וחתימת העדים נדרשת רק כדי לעשות את השטר למסמך משפטי בעל תוקף.

הרמב"ם חולק על רוב הראשונים, ולשיטתו עדות שבשטר מועילה מדרבנן בלבד. האחרונים ביארו את שיטתו בדרכים שונות, אך מדבריו נראה שמדאורייתא שטר אינו יכול להוות ראיה, ואף על פי כן ניתן להתיר אישה על סמך גט שבידה, שכן "אין דיני הממונות כדיני האיסורים" - רק בממונות נדרשת עדות גמורה, ואילו באיסורים ניתן להסתמך על הגט, על אף שאין לו תורת עדות.

הלכה

השולחן ערוך [חו"מ סי' כח סעי' יב] כותב כדברי הרמב"ם: "חותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימין, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין". הש"ך [ס"ק יד] מאריך להשיג על שיטת הרמב"ם, והוא מסיים: "ולפי שבטור הובאו דברי הרמב"ם בסתם, גם המחבר והר"ב והע"ש והסמ"ע ושאר אחרונים נמשכו אחר דברי הרמב"ם, הוצרכתי להאריך ולברר דליתנהו לדברי הרמב"ם בזה".