והמצוה השתים ועשרים ומאתים, הציווי שנצטווינו לגרש בספר דווקא אם נרצה לגרש, והוא אמרו יתעלה 'וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה'. [ספר המצוות מ"ע רכב][1]

הרמב"ם מונה את הגירושין כמצות עשה, והוא מגדיר שהמצוה היא שמעשה הגירושין ייעשה על ידי ספר[2]. הרמב"ם חוזר על הגדרה זו גם בפתיחתו להלכות גירושין: "הלכות גירושין יש בכללן שתי מצוות, אחת מצות עשה והיא שיגרש המגרש בספר".

הגדרה זו טעונה ביאור, שכן הרמב"ם [סהמ"צ מ"ע צו] מבחין בין ציוויים לבין דינים: רוב מצוות התורה הן ציוויים שחובה לעשותן, אך בכלל מצוות העשה מנויים גם דינים - הגדרות הלכתיות שונות שאין בהם כל ציווי על האדם, כדוגמת הגדרה באלו אופנים נטמא האדם[3]. לכאורה, היה ראוי לכלול גם את מצות הגירושין בכלל הדינים - אין מצוה בגירושין אלא התורה קובעת את האופן בו קשר האישות פוקע והאישה ניתרת לשוק - אמנם בדברי הרמב"ם מבואר לא כך: מצות הגירושין היא מצות עשה גמורה המצווה שהגירושין ייעשו דווקא בכתב[4].

דברים אלו מפורשים על ידי הרמב"ם במורה הנבוכים [ ג, מט]: "ואפשר שלא יתאים איחודם ולא יסתדר בנין ביתם, לפיכך הותרו להם הגירושין. ואילו היו הגירושין אפשריים בדברים בלבד או בשלוחה מביתו, היתה האשה נמלכת לפתע ותצא ותטען שנתגרשה, או אם זנתה עם איש תטען היא והנואף שכבר נתגרשה מקודם, ולפיכך נצטווינו שלא יתקיימו הגירושין אלא בשטר המעיד על כך - 'וכתב לה ספר כריתות' וגו'".

עולה מכך כי לשיטת הרמב"ם התורה לא חידשה את מושג הגירושין, אלא שינתה את צורתו: ללא חידוש התורה הגירושין היו נעשים באופן מעשי או באופן מילולי, והתורה חידשה שהגירושין צריכים להיעשות דווקא בכתב.

הגדרה זו משתמעת מדברי הרמב"ם [הל' מלכים ומלחמות פ"ט ה"ח] לגבי גירושין בבני נח: "ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו? משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, שאין להם גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין". לדברי הרמב"ם, גם בבני נח יש גירושין, אך הגירושין נעשים באופן שונה: "אין להם גירושין בכתב", אלא הגירושין נעשים באופן פיזי - על ידי הוצאת האישה מהבית או עזיבתה את הבית מרצונה.

בדברים אלו יש חידוש רב. כפי שהתבאר בסוגיה הקודמת, ניתן היה להבין שאין כל דמיון בין גירושין בבני נח לגירושין בישראל, הואיל ואישות של ישראל שונה מאישות של בני נח: בבני נח האישות היא מצב מציאותי בלבד, ולכן האישות פוקעת בכל אופן בו חיי האישות מסתיימים; בישראל, לעומת זאת, האישות היא חלות איסורית על האישה המגדירה אותה כאשת איש, ולכן האישות פוקעת רק על ידי גט - שטר המפקיע את מעמדה האיסורי של האישה. אמנם, מדברי הרמב"ם נראה שההבדל בין ישראל לבני נח אינו במהות האישות אלא באופן יצירתה ובאופן הפקעתה: גם בישראל האישות ביסודה היא עצם חיי האישות, אלא שבישראל הגדירה התורה שלפני חיי האישות יש לייחד את האישה על ידי קניין, וחיי אישות ללא קניין הרי הם בגדר זנות[5]; כמו כן, בישראל הגדירה התורה שחיי האישות אינם פוקעים על ידי מעשה או אמירה, אלא רק באופן מסודר ומתועד - בגט.

נמצא, אם כן, כי לעומת התפיסה שהוצגה בסוגיה הקודמת (בה נראה שנוקטים רוב הראשונים), על פיה בישראל הגירושין באים להפקיע את חלות האישות שנוצרה בשעת הקידושין, הרמב"ם סבור שגם בישראל הגירושין באים לכרות את חיי האישות עצמם; בהתאם לכך, לשיטתו הגירושין ביסודם אינם מכוונים כנגד הקידושין אלא כנגד הנישואין[6].

נחדד את ההבדל בין שיטת הרמב"ם לתפיסה שהוצגה בסוגיה הקודמת. בסוף הסוגיה הקודמת הובאו דברי הרמב"ן [גיטין לח: ד"ה גופיה; קידושין טז. ד"ה זאת אומרת] מהם עולה שגט הוא שטר איסורי המשנה את מעמדה של האישה. על פי האמור, מסתבר שהרמב"ם חולק על כך, ולשיטתו גט אינו שטר איסורי או משפטי אלא מסמך בין-אישי: מסר כתוב מהאיש הניתן לאישה שתוכנו הוא שילוח האישה מביתו[7].

בעזרת ה' במהלך הסוגיות נוכיח ונבסס הגדרה זו בשיטת הרמב"ם. לעת עתה נציין רק לדברי הרמב"ם [הל' גירושין פ"א הי"ג] בטעם הצורך בעדים על הגט: "ומנין שיתננו לה בפני עדים? הרי הוא אומר 'על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר', ואי אפשר שתהיה זו היום ערוה והבא עליה במיתת בית דין ולמחר תהיה מותרת בלא עדים. לפיכך אם נתן לה גט בינו לבינה ואפילו בעד אחד, אינו גט כלל". מדברי הרמב"ם עולה שהצורך בעדים על הגט הוא מחמת נימוק ייחודי לגירושין. דברים אלו צריכים עיון: לכאורה ללא עדים אין זה שטר, ואם כן גם ללא הטעם דלעיל הגט אינו תקף ללא עדים! בשם הגרי"ד סולוביצ'יק מובא [שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין עמ' 17] שגט אינו שטר, ולכן על אף שלשטר ללא עדים אין תוקף, הצורך בעדות על הגט הוא רק מחמת נימוקו של הרמב"ם, שלא ניתן להתיר אישה לשוק ללא שיש עדים על גירושיה[8]. דברים אלו מחזקים את האמור בשיטת הרמב"ם: גט אינו שטר אלא 'דברים שבכתב' מאת הבעל שתוכנם הוא שילוח האישה מביתו[9].

סיכום

לרמב"ם שיטה ייחודית בהבנת מהות הגירושין, הנובעת מתפיסתו את מושג האישות. לתפיסתו, גם בישראל וגם בבני נח האישות היא עצם חיי האישות, וההבדל בין ישראל לבני נח אינו במהות האישות אלא בדרך יצירתה ובדרך הפקעתה. בהתאם לכך, לשיטתו גם בישראל הגירושין באים להפקיע את חיי הנישואין, אלא שהתורה מחדשת שהגירושין צריכים להיעשות בכתב. ואם כן, לשיטתו גט אינו מסמך משפטי או איסורי, והוא אינו צריך לעמוד בקריטריונים של דיני שטרות, אלא הוא דברי הבעל 'הנאמרים' לאישה על ידי הגט.