"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה)
·דברי חז"ל
הספרי(פרשת ואתחנן פסקה לב) מביא שני פירושים:
'ואהבת את ה' א-להיך' – עשה מאהבה...
דבר אחר, 'ואהבת את ה' א-להיך' – אהבהו על הבריות, כאברהם אבינו.
לפי הפירוש הראשון, המצווה היא לקיים את המצוות מאהבה.
לפי הפירוש השני, המצווה היא להאהיב את שם ה' בעולם ולקרב את הבריות לעבודתו.
הגמרא (סנהדרין עד.) לומדת מפסוק זה את החובה למסור את הנפש כדי שלא לעבוד עבודה זרה.
שיטת הראשונים
רש"י בפירושו לתורה (שם) מביא את הפירוש הראשון:
'ואהבת' – עשה דבריו מאהבה. אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה, העושה אצל רבו מיראה כשהוא מטריח עליו מניחו והולך לו.
רש"י בפירושו למסכת סנהדרין (שם) מבאר כיצד פסוק זה מלמד על חובת מסירת נפש:
'ואהבת את ה' א-להיך' – משמע שלא תמירנו בעבודה זרה.
הרמב"ם(ספר המצוות עשה ג; תשובה י, ג) כותב שהמצווה היא שנפשו של אדם תדבק בה' ותערוג אליו:
והמצוה השלישית היא שציוונו לאהבו יתעלה, וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג, וזאת היא האהבה המחויבת.
וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שציוונו 'בכל לבבך ובכל נפשך'.
·יסוד המחלוקת
שיטת רש"י שמה דגש על שמירת המצוות והדבקות בהן, כך שאהבת ה' נתפסת כמצווה שמניעה את קיום המצוות מתוך נאמנות מוחלטת, עד כדי מוכנות למסירות נפש.
הרמב"ם, לעומת זאת,מעמיד במרכז את הדבקות הנפשית בה', שהיא תולדה של ההכרה השכלית במציאותו ובפעולותיו, ומתוכה נובעת האהבה העזה לה'.
נקודה לעיון – כיצד אפשר לצוות על אהבה?
שיטת הרמב"ם, הרואה במצווה ביטוי לאהבה נפשית, מעוררת שאלה: כיצד אפשר לצוות על רגש אהבה?
תשובתו של הרמב"ם (יסודי התורה ב, ב):
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו. בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד 'צמאה נפשי לאלהים לאל חי'.
מכאן שההתבוננות במעשי ה' היא הדרך לאהבתו, והאדם מצווה להתבונן במעשיו כדי לזכות לאהבת ה'.