מסכת תענית, כשמה, עוסקת בגדרי תעניות. פרק ראשון עוסק בתעניות גשמים. פרק שני עוסק בסדר התפילה בתענית. פרק שלישי עוסק בגדרי הצרות שמתענים עליהם. פרק רביעי עוסק בתענית אנשי מעמד ובתעניות החורבן.
אנו נפתח בהבנת החיוב מהתורה בעת צרה. האם לחיוב תענית המובא במסכת יש בסיס מהתורה, או שכולו מדרבנן.
הסבר הסוגיה
וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאיביכם. [במדבר י, ט]
התורה אומרת שבשעת מלחמה מריעים בחצוצרות, נזכרים לפני ה' ונושעים מהאויבים. בספרי [בהעלותך פסקה עו] מובאים שלושה פירושים לדברי התורה. הפירוש הראשון: "וכי תבאו מלחמה בארצכם במשמע בין שאתם יוצאים עליהם ובין שהם באים עליכם" - החיוב להריע בחצוצרות נאמר בכל מלחמה, בין במלחמה כפויה ובין במלחמה יזומה. הפירוש השני: "על הצר הצרר במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר אתה אומר במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בכל המלחמות שבתורה ת"ל ונושעתם מאויביכם אמרת צא וראה איזו היא מלחמה שישראל נושעים ממנה ואין אחריה שעבוד אין אתה מוצא אלא מלחמת גוג ומגוג" - מריעים בחצוצרות רק במלחמת גוג ומגוג שהיא המלחמה האחרונה שאין אחריה שעבוד. הפירוש השלישי: "ר' עקיבא אומר אין לי אלא מלחמה שדפון וירקון ואשה מקשה לילד וספינה המטרפת בים מנין ת"ל על הצר הצורר אתכם על כל צרה וצרה שלא תבוא על הצבור[1]: והרעותם בחצוצרות וגו'" - החיוב להריע בחצוצרות אינו רק במלחמה אלא חיוב כללי בעת צרה.
לפי הפירוש הראשון והשני החיוב להריע בחצוצרות מצומצם למלחמה בלבד, ואילו לפי הפירוש השלישי החיוב הוא כללי בכל הצרות.
שלושת הפירושים שונים זה מזה לא רק בגדרי החיוב אלא גם במהותו. לפי רבי עקיבא החיוב הוא בכל הצרות, ואם כך מהות החיוב הוא לזעוק לפני ה' שיושיע אותנו מצרתינו. כך עולה מלשון הרמב"ם [פ"א ה"א]: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור" - המצוה היא לזעוק על ידי תרועת החצוצרות.
לשני הפירושים האחרים מצות החצוצרות היא להריע לפני מלכו של עולם. לפירוש הראשון, "ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ", ולכן אנו מריעים להופעת המלך במלחמה. לפירוש השני, התרועה היא המלכת הקב"ה במלחמה האחרונה שאין אחריה שעבוד, בשעה ש"היה ה' למלך על כל הארץ"[2].
גם הראשונים נחלקו בגדרי המצוה להריע בחצוצרות. הרמב"ם [עשה נט] מפרש את המצוה: "והמצוה הנ"ט היא שצונו לתקוע בחצוצרות במקדש עם הקרבת כל קרבן מקרבני המועדים והוא אמרו ית' [במדבר י, י] 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות'. ובבאור אמרו 'שמצות היום בחצוצרות'. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בספרי וראש השנה ותענית. וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנצעק לפני השם יתעלה והוא אמרו 'וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם'". לדעת הרמב"ם המצוה כוללת שני חלקים שונים, תקיעה במקדש עם הקרבת קרבנות מועדים וראשי חודשים, ותקיעה בעת צרה כשזועקים לפני ה'. ההבנה שהמצוה כוללת שני חלקים שונים מבוארת גם במנין המצוות [עשה נט] שבתחילת משנה תורה: "לתקוע בחצוצרות על הקרבנות ובשעת הצרות, שנאמר 'ותקעתם בחצוצרות'". אולם בפתיחה להלכות תעניות המצוה מנוסחת בדרך אחרת: "להתענות ולזעוק לפני י"י בכל עת צרה גדולה שתבוא על הציבור". לקמן [עמ' @] נעמוד על הניסוחים השונים, אך ברור לפי כל הניסוחים שיש מצוה מהתורה להריע בחצוצרות בכל צרה גדולה שתבוא על הציבור.
לעומת זאת, רס"ג וסמ"ג אינם מביאים בהגדרת המצוה את החיוב להריע בשעת צרה. רס"ג [ספר המצוות פכ"א מצוה ז] מפרש: "ונקבע שיהיו לעם חצוצרות שיתקעו בהן ואז יתאספו". הסמ"ג [עשין קע] מפרש: "מצות עשה בימי המועדות כולן ובראשי חדשים שיהו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלויים אומרים שירה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות".
שיטת הרמב"ם מבוססת על המשנה במסכת ראש השנה [כו:] האומרת: "בתעניות בשל זכרים, כפופין ופיהן מצופה כסף, ושתי חצוצרות באמצע. שופר מקצר וחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות". מפורש במשנה שמצות התעניות בחצוצרות, והסיבה לכך לכאורה היא שמריעים על הצרות שקבעו עליהם תענית. אולם רש"י [שם ד"ה שמצות היום] מפרש את המשנה בדרך אחרת: "שמצות היום בחצוצרות - דלכנופיא בעלמא נינהו, וכל כנופיא בחצוצרות". לפי רש"י תפקיד חצוצרות התענית אינו זעקה בעת צרה, כשיטת הרמב"ם, אלא תפקידן לציין שיום התענית הוא יום כינוס[3]. כנראה שהם מפרשים שהפסוק "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת" אינו מצוה אלא הבטחה, אם תמליכו את הקב"ה בשעת המלחמה תזכרו לפניו ובזכות זה תנצחו במלחמה.
סיכום
נחלקו תנאים וראשונים אם יש חיוב להריע בחצוצרות בעת צרה. בספרי נחלקו התנאים אם דין התורה לתקוע בחצוצרות נאמר במלחמה בלבד או בכל צרה. גם הראשונים נחלקו בדין זה. הרמב"ם סובר שהתרועה היא זעקה הנשמעת בעת צרה, ואילו מרש"י וסמ"ג משמע שהתרועה היא המלכת הקב"ה בשעת מלחמה ובשעת הקרבת הקרבנות. לדעת הרמב"ם מסכת תענית עוסקת בקיום מדרבנן של מצות זעקה על הצרות, שיסודה מהתורה. לרש"י ולסמ"ג אין לחיוב תענית בשעת צרה יסוד בתורה, וכולה נתחדשה על ידי חכמים.
[1] הלשון היא "כל צרה וצרה שלא תבוא על הצבור", אך הדוגמאות הן גם צרות של היחיד - אשה המקשה לילד וספינה המטרפת בים.
[2] הבנה זו, שהחצוצרות נועדו להריע לפני מלך מפורשת בפירושו של ר' חיים פלטיאל [במדבר י, ב]: "עשה לך שתי חצוצרות כסף. פרש"י וכן בתנחומא לך לצורך עצמך שיתקעו לפניך כלפני מלך וכשמת משה נגנזו... ותימא דבסמוך כתיב כי תבא[ו] מלחמה בארצכם והריעותם בחצוצרות, והלא נגנזו קודם ביאתם לארץ, וא"ר דיש בספרי וכי תבואו מלחמה בארצכם במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר". במדבר תקעו לפני מלך בשר ודם ולעתיד לבוא יתקעו לפני מלכו של עולם.
[3] כך משמע גם מפירושו של ר"י מלוניל [על הרי"ף ר"ה ו.]:"ושופרות מקצרות וחצוצרות מאריכות תקיעתן, להודיע שמצות היום בחצוצרות, דכל מידי דכנופייא בעלמא הוא, הוי בחצוצרות, דכתיב והיו לך למקרא העדה".
