"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד)

·האם מצווה?

הרמב"ם [ספר המצוות עשה ב) כותב שפסוק זה הוא המקור למצוות ייחוד ה'. לעומתו, הרס"ג ואבן גבירול אינם מונים מצווה זו במניין המצוות. הרשב"ץ (זוהר הרקיע יב) מבאר שלשיטתם, ייחוד ה' אינה מצווה עצמאית, אלא היא חלק ממצוות קריאת שמע, שתוכנה קבלת עול מלכות שמיים.

·תוכן המצווה

לדעת הסמ"ק [מצווה ב) המצווה היא להאמין שאין כוח זולתו

ליחדו, פירש רב סעדיה הגאון: כי כמו שצריכין אנו להאמין כי הוא האדון המנהיג הכל, כך יש לנו להאמין שאין זולתו מנהיג.

לדעת הרשב"ם (דברים, שם) החובה היא לקבל את מרותו של ה' בלבד:

'ה' אחד' - לו לבדו נעבוד ולא נצרף עמו אלוה אחר.

לדעת הרמב"ם (הקדמה לפרק חלק; יסודי התורה א, ז) המצווה היא ההכרההשכלית שלה' אין גוף ולכן "אי אפשר שיהיה אלא אחד":

אלוה זה אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים... והואיל ואינו גוף לא יארעו לו מאורעות הגופות כדי שיהא נחלק ונפרד מאחר, לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד. וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר 'ה' אלהינו ה' אחד'.

·יסוד המחלוקת

גישת הרמב"ם מעוגנת בתפיסתו המחשבתית (הקדמה לפרק חלק; תשובה ג, ז; מורה נבוכים א, לו),הרואה בשלילת הגשמות ערך יסוד באמונה. לדעתו, שלילת הגשמות היא אחד מעיקרי האמונה, והטועה בכך נחשב "מין" – כופר בעיקר, שאף חמור מעובד עבודה זרה.

הראב"ד(השגות להלכות תשובה, שם) חולק וטוען שהגשמה היא אכן טעות, אך אינה כפירה בעיקר. לדעתו, עיקר האמונה הוא קבלת מרותו של ה', ולשלילת הגשמות יש חשיבות משנית.

נקודה לעיון – האם יש להעמיק בענייני ייחוד ה'?

הרמב"ם(יסודי התורה א, ז-יא) מאריך בייחוד ה' ובשלילת הגשמות, בעוד הסמ"ג (עשה ב) טוען שאין צורך בכך:

ועוד האריך מאד בעניין הייחוד, ואין צורך כל כך להאריך, כי כל ישראל תקועים באמונה חזקה כי יוצר הכל הוא אחד מיוחד.

דברי הרמב"ם מבוססים על תפיסתו המחשבתית, המובאת בהרחבה בחלקו הראשון של 'מורה הנבוכים', שלפיה שלילת הגשמות דורשת עמל שכלי, והיא-היא הדרך לעבודת ה' אמיתית.