"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ, ג)

·תוכן המצווה

פסוק זה מופיע מיד לאחר "אנכי ה' א-להיך", ופותח את סדר האיסורים שבעשרת הדיברות.

הראשונים נחלקו בביאורו ובמהותו:

רש"י(שם, ד"ה לא יהיה לך) מעתיק את דברי המכילתא, שמפרשת את האיסור כאזהרה על קיום פסלים ברשותו של האדם:

'לא יהיה לך' – למה נאמר? לפי שנאמר 'לא תעשה לך', אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מניין שלא יקיים, תלמוד לומר 'לא יהיה לך'.

הרמב"ן (שם; השגות לספר המצוות ל"ת ה) סובר שמדובר על איסור קבלת אלוהות אחרת:

יאמר, שלא יהיה לנו בלתי השם אלהים אחרים מכל מלאכי מעלה ומכל צבא השמים הנקראים אלהים... והיא מניעה שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלהו עליו באלוה ולא יאמר לו אלי אתה.

oהרמב"ם(ספר המצוות ל"ת א; הלכות יסודי התורה א, ו) כותב שהאיסור הוא עצם האמונה או המחשבה שיש אלוה אחר:

וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה, עובר בלא תעשה שנאמר 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני', וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו.

·יסוד המחלוקת

מחלוקת זו בין הרמב"ם לרמב"ן נובעת מהבנה שונה של יסוד עבודת ה':

הרמב"ם מדגיש את ההיבט השכלי – האיסור הוא על עצם המחשבה שיש עוד אלוהות חוץ מה'.

הרמב"ן מדגיש את קבלת המרות בפועל – האיסור הוא על קבלת ישות אחרת כאלוה.

מחלוקת זו ממשיכה את הוויכוח שראינו במצוות "אָנֹכִי ה'" – האם עיקר המצווה בהכרה השכלית במציאות ה' או בקבלת מרותו.

נקודה לעיון – המושג "קבלת עול מלכות שמיים"

·הרמב"ן רואה את האיסור כקשור במושג החז"לי קבלת עול מלכות שמיים – קבלת מרות ה' בפועל ובנכונות לקיים את מצוותיו.

·הרמב"ם (ספר המצוות עשה ב; קריאת שמע א, ב)מפרש את קבלת עול מלכות שמיים כהכרה שכלית במציאות ה' ובייחודו, בלי קשר לקבלת מרות מעשית.