"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב)

·האם זו מצווה?

פסוק זה פותח את עשרת הדיברות, אך אינו מנוסח בלשון ציווי אלא כהצהרה וקביעת עובדה.

הראשונים נחלקו בכך:

בה"ג אינו מונה פסוק זה במניין המצוות.

הרמב"ם (ספר המצוות עשה א; יסודי התורה א, ו) והרמב"ן (שמות, שם; השגות לספר המצוות, שם) מונים אותו.

·תוכן המצווה

הרמב"ם פותח את 'משנה תורה' בקביעה שיש "מצוי ראשון" שברא את העולם ומנהיג אותו, והרמב"ם מוסיף (יסודי התורה א, ו) שהחובה להכיר בכך נלמדת מהפסוק שלפנינו: "וידיעת דבר זה מצוות עשה, שנאמר 'אנכי ה' א-להיך".

הרמב"ן (שמות, שם) כותב: "הדיבור הזה מצוות עשה... יורה ויצווה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה' והוא אלוהים להם... שחייבים לעבוד אותו". כלומר, המצווה היא שהאדם יקבל על עצמו עול מלכות שמיים.

·יסוד המחלוקת

הרמב"ם מעמיד את עבודת ה' על ההכרה השכלית בקיומו של ה' – שהוא בורא העולם ומנהיגו.

הרמב"ן מדגיש את קבלת עול מלכות שמיים – קבלת סמכות ה' ועבודתו.

נקודה לעיון – האבן עזרא וריה"ל

האבן עזרא (שמות, שם) מביא את שאלת רבי יהודה הלוי: "למה הזכיר 'אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולא אמר 'שעשיתי שמים וארץ ואני עשיתיך'".

לפי הרמב"ם, השאלה קשה: היה ראוי להדגיש את בריאת העולם.

לפי הרמב"ן, התשובה פשוטה: הפסוק מדגיש את יציאת מצרים, כי מכוחה נובעת המחויבות שלנו לעבוד את ה', כמו שנאמר: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כה, נה).

להרחבה: הסמ"ק (מצווה א)כותב שמצווה זו כוללת גם את האמונה בהשגחת ה' והנהגתו את העולם, וכן את החובה לצפות לישועה: "כשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים... כך אני רוצה שתאמינו בי שאני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם".