רקע

סוגייתנו פותחת סדרה של מימרות של רבא המלמדות על דרכים ייחודיות להחלת קידושין: קידושין ללא נתינה לאישה (מדין 'ערב'), קידושין ללא הוצאת ממון מהאיש (מדין 'עבד כנעני') וקידושין על ידי נתינת כסף מהאישה לאיש (דין 'אדם חשוב'). דינים אלו מלמדים על גדרי נתינת כסף הקידושין וקבלתו ועל היחס בין קידושי כסף לקניין כסף.

בסוגיה זו נעסוק בדינו הראשון של רבא - קידושין מדין ערב. לשם כך, נקדים ונעיין ביסודות דין ערב, ולאור יסודות אלו נבחן כיצד ניתן לקדש אישה 'מדין ערב'[1].

הסבר הסוגיה

אמר רבא: תן מנה לפלוני ואקדש לך, מקודשת מדין ערב. ערב לאו אף על גב דלא מטי הנאה לידיה, קא משעביד נפשיה; האי איתתא נמי, אף על גב דלא מטי הנאה לידה, קא משעבדא ומקניא נפשה. [גמ' ז.]

רבא מחדש שתתכן מציאות של קידושין ללא נתינת הכסף לידי האישה. מציאות זו מתקיימת כאשר האישה אומרת לאיש 'תן מנה לפלוני ואקדש לך', והוא מביא את הכסף לאותו אדם. רבא מבאר, כי הקידושין חלים מדין ערב: כשם שערב משתעבד על אף שכסף ההלוואה אינו מגיע אליו, כך האישה משתעבדת ומקנה את עצמה גם ללא שהכסף מגיע אליה.

כדי להבין דין זה לעומקו, נקדים ונעסוק ביסודות דין ערב. הגמ' [ב"ב קעג:] דנה כיצד ערב משתעבד ללא קניין: "אמר אמימר: ערב דמשתעבד מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי, לרבי יוסי דאמר: אסמכתא קניא ערב משתעבד, לרבי יהודה דאמר: אסמכתא לא קניא ערב לא משתעבד. אמר ליה רב אשי לאמימר: הא מעשים בכל יום, דאסמכתא לא קניא וערב משתעבד אלא אמר רב אשי: בההוא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשתעבד נפשיה". אמימר סובר שדין ערב תלוי בדין 'אסמכתא' (=המחייב את עצמו בתנאי), שכן הערב "סומך ובוטח בליבו שהלווה יפרענו, ואילו היה יודע שלא יפרע הלווה לא היה נכנס לערבות" [רשב"ם שם, ד"ה רבי יהודה]. בהתאם לכך, לפי רבי יהודה הסובר ש'אסמכתא לא קניא', ערב אינו משתעבד. רב אשי חולק וסובר שחיוב ערב קיים לכולי עלמא: "בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשתעבד נפשיה"[1].

דברי רב אשי טעונים ביאור: כיצד סברתו, "בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשתעבד נפשיה", גורמת לכך שבערבות אין 'אסמכתא', והרי נראה ברור שהערב מתחייב על דעת שלא יפרעו ממנו?

מדברי הראשונים עולות שיטות שונות בביאור העניין. הריטב"א [קידושין ז. ד"ה ערב] כותב: "ערב לאו אף על גב דלא מטי הנאה לידיה משתעבד - פירוש, לאו למימרא דלא מטי ליה שום הנאה, דאם כן במאי משתעבד, אלא לומר דאף על גב דלא מטי לידיה הנאת המעות שהוציא המלוה ולא הגיע לידו של ערב לא כסף ולא שוה כסף, אפילו הכי משתעבד בהנאה דמטי ליה שהלוה לזה על אמונתו, דהנאה בכל דוכתא חשובה ככסף כדפרישנא בכמה דוכתי". לפי דבריו, רב אשי טוען שערבות אינה התחייבות בעלמא, אלא זהו חיוב החל על הערב בתמורה להנאה שהוא מקבל מכך שהוא נתפס כאדם אמין שמלווים על סמך התחייבותו. הנאה זו היא בעלת ערך ממוני, ובתמורה לה הערב מתחייב בדמי הערבות.

שיטה שונה עולה מדברי הרשב"ם [ב"ב קעג: ד"ה גמר] הכותב בביאור דברי רב אשי: "גמר ומשתעבד בלב שלם, ושליחותא דערב קא עביד מלווה כאילו הוא עצמו הלווה". מדבריו עולה, שרב אשי חולק על אמימר בהבנת יסוד ערב: בעוד אמימר סבור שחיוב ערב הוא חיוב עצמאי למלווה, רב אשי טוען שחיוב ערב נובע מכך שהלוואה נעשתה בשליחותו. באופן זה, הערב מגדיר את עצמו – מחמת "ההיא הנאה דקא מהימן ליה" - כלווה, ולכן חיוב הפרעון חל גם עליו[2].

נמצא, אם כן, כי לשיטת הריטב"א ערבות היא התחייבות בפני עצמה: הלווה מתחייב בתשלום תמורת קבלת ההלוואה, והערב מתחייב בתשלום תמורת קבלת ההנאה שהוא אדם נאמן. לעומת זאת לשיטת הרשב"ם ערבות אינה התחייבות נוספת, אלא נתינת כסף על פי דברי הערב מגדירה אותו כלווה.

שיטות אלו משליכות על הבנת דברי רבא בסוגייתנו. הריטב"א [שם] מבאר את דברי רבא על פי דרכו בהבנת יסוד דין ערב: "ערב לאו אף על גב דלא מטי הנאה לידיה משתעבד...דאף על גב דלא מטי לידיה הנאת המעות שהוציא המלוה ולא הגיע לידו של ערב לא כסף ולא שוה כסף, אפילו הכי משתעבד בהנאה דמטי ליה שהלוה לזה על אמונתו, דהנאה בכל דוכתא חשובה ככסף כדפרישנא בכמה דוכתי. הכא נמי, אף על גב דלא מטי לידה הנאת מנה עצמו, מקניא נפשה בההיא הנאה דשויא פרוטה דיהיב מנה לפלוני בדיבורה". לדבריו, כאשר אישה אומרת 'תן מנה לפלוני ואקדש לך', הקידושין חלים בהנאה שהאישה מקבלת בקיום דבריה, ודין ערב מלמד שזו הנאה ממונית השווה פרוטה[3].

רבנו חננאל [ד"ה אמר רבא] מבאר את דברי רבא בסוגייתנו באופן שונה: "אמר רבא: אישה שאמרה לו 'תן מנה לפלוני ואיקדש אני לך', מקודשת מדין ערב. כיון דאיכא האי גונא הערב חייב לשלם כמאן דקביל הוא בידיו דאמי, הכא נמי אמרינן דיבורא תן לפלוני קבלה היא".לפי דבריו, דין ערב מלמד שהכסף נחשב כאילו כאילו הגיע לאישה עצמה, וכשיטת הרשב"ם דלעיל.

שיטה זו מפורשת בדברי תוס' [ב"מ נז: ד"ה לספק]: "וכן בזוזי, אם נתן ק' זוזי לאדם שיחזיר להקדש מאה ועשרים אסור, דאפילו מדאורייתא נראה דאסור, דחשיב כאילו מקבל מלוה עצמו, כמו 'תן מנה לפלוני ואקדש אני לך' דמקודשת מדין ערב, דחשוב כאילו קיבלה ממנו". תוס' כותבים שיש איסור ריבית דאורייתא כאשר המלווה מסכם עם הלווה שייתן את דמי החוב ואת דמי הריבית להקדש - "דחשיב כאילו מקבל מלוה עצמו". תוס' מבססים את דבריהם על סוגייתנו, ממנו עולה שכאשר האישה אומרת 'תן מנה לפלוני ואקדש אני לך' אנו רואים את הכסף כאילו ניתן לה[4].

לסיכום: לשיטת רבנו חננאל ותוס', האישה מקודשת מכיוון שהכסף המגיע לאדם אחר מכוחה נחשב כאילו הגיע אליה. לעומת זאת, לשיטת הריטב"א, האישה מקודשת מכיוון שהיא נהנית בכך שהכסף הגיע לאדם אחר מכוחה.

למחלוקת זו בביאור הסוגיה נפקותות להלכה.

נפקותא אחת היא לגבי לשון הקידושין. הראשונים נחלקו בעניין זה. הריטב"א [שם] כותב: "מיהו כל מקודשת דאמרינן בשמעתין, היינו כשאמר הוא, שאמר לה 'הרי את מקודשת לי באותה הנאה שנתתי לפלוני מנה בדיבורך'". לדבריו, לשון הקידושין היא "באותה הנאה שנתתי לפלוני מנה בדיבורך". לעומתו, הרא"ש [סי' ו] כותב: "אמר רבא: תן מנה לפלוני ואקדש אני לך, וכשנתן המנה לאותו פלוני אמר 'הרי את מקודשת במנה שנתתי לפלוני', מקודשת מדין ערב". לדבריו, לשון הקידושין היא "במנה שנתתי לפלוני"[5]. דברי הריטב"א מבוססים בהכרח על שיטתו שהקידושין הם בהנאת קיום דיבורה. לעומת זאת, בשיטת הרא"ש ניתן להסתפק: המחנה אפרים [דיני ריבית סי' יא] טוען שלשון זו מלמדת שהאישה נחשבת למקבלת את הדמים עצמם. אמנם, ניתן להבין שגם לשיטתו הקידושין הם בהנאה שבקיום דיבורה של האישה, אלא אין צורך לומר זאת במפורש, ודי לומר שהקידושין נעשים בכסף ממנו האישה מקבלת את ההנאה[6].

נפקותא נוספת היא דינו של הרשב"א [ח"א סי' אלף רכד] לגבי אישה האומרת 'הרויח לפלוני זמן מלווה ואתקדש לך'. הרשב"א פוסק שהיא אינה מקודשת: "מסתברא דבזו אינה מקודשת, שהרי אין ערב מתחייב בכענין זה. שהרי שנינו בפרק גט פשוט: הרי שהיה חונק את חברו בשוק מצאו חברו ואמר הנח ואני אתן לך, פטור, שלא על אמונתו הלוהו. ואי זהו ערב שהוא חייב לו? הלוהו ואני אתן לך חייב, שהרי על אמונתו הלוהו". לדברי הרשב"א, הואיל ואמירה כזו אינה מחייבת את הערב[7], גם אישה אינה מתקדשת בה. החלקת מחוקק [סי' כט ס"ק ה] מקשה על כך: "מה בכך שאין הערב מתחייב, סוף סוף היא נהנית שנעשה ציוויה שפלוני נהנה על ידה שווה פרוטה, ומה לי תן פרוטה לפלוני או הרויח זמן לפלוני". לטענת החלקת מחוקק, אין להשוות בין ערב לקידושין: אמנם באמירה זו הערב אינו מתחייב, הואיל "שלא על אמונתו הלווהו", אך לגבי קידושין עצם קיום דברי האישה נותן לה הנאה, ולכן גם במציאות זו היא אמורה להתקדש. דברי החלקת מחוקק מבוססים על שיטת הריטב"א, שהקידושין הם בהנאה הנגרמת לאישה מקיום דבריה, ולפי זה ההשוואה בין ערב לקידושין אינה בהכרח מלאה. אולם, לשיטת רבנו חננאל וסיעתו, הסוברים שהקידושין מבוססים על דין ערב עצמו - ראיית הכסף כאילו ניתן לאישה עצמה, דברי הרשב"א מוכרחים: בכל מצב בו דין ערב אינו מתקיים, האישה אינה מקודשת[8].

סיכום

בראשונים שתי שיטות בביאור יסוד דין ערב:

א.לפי הריטב"א, ערב מחייב את עצמו בחיוב חדש, מחמת ההנאה שהוא מקבל בכך שהוא נתפס כאדם אמין שמלווים על סמך התחייבותו.

ב.לפי הרשב"ם, הואיל וההלוואה נעשית על דעתו של הערב, אנו מתייחסים לערב כמקבל ההלוואה, על אף שמבחינה מעשית דמי ההלוואה לא ניתנים לו.

שיטות אלו יוצרות שתי דרכים בהבנת דברי רבא, "תן מנה לפלוני ואקדש לך מקודשת מדין ערב":

א.לפי הריטב"א, האישה מתקדשת בהנאה שבקיום דבריה, ודין ערב מלמד שזו הנאה בעלת ערך ממוני.

ב.לפי הרשב"ם יש לבאר (וכן כותבים רבנו חננאל ותוס' בבבא מציעא), שהואיל והאיש נותן על הכסף בשליחותה של האישה, אנו רואים את דמי הקידושין כאילו ניתנו לאישה עצמה; ועיקרון זה נלמד מדין ערב.

מחלוקת זו משליכה הן על לשון הקידושין (בכסף עצמו או בהנאה הנובעת ממנו) והן על קיום דבריה של האישה במציאות בה דין ערב אינו מתקיים (כהרווחת זמן הפרעון).

הלכה

השולחן ערוך [סי' כט סעי' ב] כותב: "אמרה לו 'תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך', ונתן לו ואמר לה 'הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך', הרי זו מקודשת". מדבריו עולה שהקידושין הם בהנאה הניתנת לאישה (כשיטת הריטב"א).

הרמ"א [שם] פוסק להלכה את דברי הרשב"א: "אמרה לו 'הלוה מנה לפלוני ואתקדש אני לך', והלוה לפלוני ואמר לה 'הרי את מקודשת בו', הוי קדושין, כמו במתנה. אבל אם הרויח זמן מלוה על פה וקידש בו, אינה מקודשת". החלקת מחוקק [ס"ק ה], הבית שמואל [ס"ק ח] והט"ז [ס"ק ו] תמהים על דברי הרשב"א וסוברים שאפשר לקדש גם בהנאת קיום דברי האישה שבהרווחת זמן הפרעון לפלוני[9].